״קפטן פנטסטיק״. מרד או משמעת

אני רוצה להתחיל עם פרט טריוויה זניח שפשוט הסעיר אותי: בימים אלה משודרת בנטפליקס הסדרה ״Stranger Things״, העוסקת בנערים המשוטטים ביערות. את הסדרה יצרו האחים מט ורוס דאפר. מט ורוס. בשבוע שעבר עלה בבתי הקולנוע הסרט ״קפטן פנטסטיק״, וגם בו יש נערים ויערות, ולבמאי שלו קוראים מט רוס. זה לא צירוף מקרים מטורף? ועוד דבר: פעמיים בשבועיים האחרונים שמעתי מבקרי קולנוע שנזכרים בריבר פיניקס. מבקרת ישראלית אחת אמרה לי שלדעתה אחד הילדים ב״קפטן פנטסטיק״ מאוד דומה לפיניקס, ושיש משהו בסיפור הזה שקצת מזכיר את המשפחה בה הוא גדל; ומבקר אמריקאי שקראתי כתב שאחד הילדים ב״Stranger Things״ דומה לפיניקס, סדרה שבין השאר מצטטת את ״אני והחבר׳ה״ שפיניקס שיחק בו. אכן, דברים משונים.

והנה עוד קטע מעניין. ״קפטן פנטסטיק״ הוא שמו של אלבום קונספט של אלטון ג׳ון מ-1975 (האלבום בו תמצאו את הלהיט ״מישהו הציל את חיי הלילה״). לאורך כל ״קפטן פנטסטיק״ הסרט חיפשתי רמזים לכך שיש איזשהו קשר נרמז או משתמע בין האלבום ובין הסרט. לא מצאתי. בהנחה שזיהיתי נכון, אין אף שיר בפסקול, אין ציטוט מהאלבום או אפילו אזכור לו בסרט. אבל האם שמו של גיבור הסרט, בן קאש (בגילומו של ויגו מורטנסן), הוא מחווה סמויה לאלטון ג׳ון? בן אלטון הוא קומיקאי בריטי חביב, וג׳וני קאש הוא מוזיקאי אמריקאי נערץ. האם הבמאי היסווה את הערצתו לאלטון ג׳ון בסרט הזה? או שאולי הכל רק צירופי מקרים?

מט רוס, שכתב וביים את ״קפטן פנטסטיק״ וזכה על כך בפרס הבימוי במסגרת ״מבט מסוים״ בפסטיבל קאן, מוכר קודם כל כשחקן. הוא מגלם את האנטגוניסט בסדרה ״עמק הסיליקון״, מעין ביל גייטס או סטיב ג׳ובס שיורד לחייהם של גיבורי הסדרה. את ״קפטן פנטסטיק״ הוא כתב בהשראת הילדות שלו, כבן לאם חד הורית בעלת גישות יוצאות דופן לחינוך.

בסרט מורטנסן מגלם היפי עכשווי שמגדל את ילדיו ביערות, הרחק מהציוויליזציה, מלמד אותם ציד והישרדות, ומנתק אותם מכל מה שהוא מודרני. במשך חצי סרט אנחנו משועשעים ומוקסמים משיטת החינוך הרדיקלית הזאת, שמהווה אלטרנטיה מוחלטת לאופן שבו אנחנו גדלנו או לאופן שבו אנחנו מגדלים את ילדינו. אנחנו, מצד אחד, מציפים אותם במידע אלקטרוני נונסטופ, מצד שני מנסים לסוכך ולגונן עליהם מפני החיים האמיתיים – ליפות את המציאות, לרכך את העובדה שהעולם לאו דווקא צודק או עדין. בן קאש, האב ב״קפטן פנטסטיק״, לא מאמין בריכוך, אלא בכנות מוחלטת, כמעט נטולת רגש. הוא משתף את ילדיו בכל – ממיניות ועד אלימות – מתוך אמונה, אנחנו מניחים, שילדים יכולים להבין הכל, ואם לא, הם יצטרכו להתמודד עם זה. בהשראת אשתו המנוחה, בן עסוק ביצירת בני אדם שהם מקוריים לחלוטין: בני הזוג המציאו לילדיהם את שמותיהם ונדמה שכל מה שהם רוצים זה ילדים שיהיו שונים לחלוטין מכל העולם. ואחרי שאנחנו קצת מקנאים בהם, בחיי המשפחה המגובשים, ביכולת שלהם למצוא עניין מחוץ למסכי הסמארטפונים, באינטילגנציה ובתושיה שלהם, בכשרונות יוצאי הדופן שלהם, אנחנו גם מוזמנים להתחיל לדאוג: האם שיטת החינוך האלטרנטיבית הזאת באמת בריאה לילדים? האם בן קאש או אבא למופת, או קצת טרולולו? הקונפליקט יתעורר כשכולם יעלו על האוטובוס המשפחתי כדי להגיע לביקור תנחומים בבית הסבא, איש חינוך קפדן מהדור הקודם (אם ויגו מורטנסן מגלם את נציג הסיקסטיז, הרי שפרנק לנג׳לה, בתפקיד הסבא, הוא נציג דור מלחמת העולם השנייה, זה שרק מייחל לילדיו יציבות, מקצוע, פרנסה ובית). ההגעה של בני משפחת קאש לפרברים בהם גרים הסבים, הדודים ובני הדודים שלהם, וההשתוממות שלהם מול מכשירי טלוויזיה ומשחקי וידיאו, מייצרת כמה מרגעי ההומור הצפויים אך האפקטיביים של הסרט. ובהדרגה, הסרט דורש מאיתנו להתחיל להתעמת עם הדילמה, איזו שיטת חינוך היא זו שבאמת שמה את טובת הילד – ולא טובת ההורה – מעל לכל. שני דמויות אב מתנגשים זה בזה, האחד לכאורה מייצג חופש מוחלט, השני מייצג משמעת, ופתאום שיטות החינוך המעט טוטליטריות שלהם – שיש בתיהן משהו פראי ואלים – נראות לא מאוד שונות ורחוקות זו מזו.

כמו שיטות החינוך של האבות, כך כם מעלותיו של ״קפטן פנטסטיק״ הן גם מגרעותיו. זה סרט חינני – קליל מצד אחד, אבל בעל רעיונות מעניינים במקביל. הוא לא מתוחכם בתסריטאות או בבימוי, אבל הוא גם לא ממש פשטני, יש בו משהו מיומן ואנרגטי, הוא מהנה, אבל בסופו של דבר, יש בו גם משהו קצת רדוד. רוס לוקח סרטים עצמאיים כמו ״מיס סאנשיין הקטנה״ כמודל לחיקוי לסרט על משפחה לא מתפקדת, שמצליח להיות משעשע גם כשהוא עוסק באובדנות ומשברים אישיים. הבעיה היא – ואולי זו לא בעיה – שנקודות המפנה המוקפדות והמדודות של התסריט, שומטות את הקרקע מתחת לתחושת החופש, המרד ופריקת העול של האבא. בסופו של דבר, ״קפטן פנטסטיק״ הוא סרט שנראה שנכתב דווקא על ידי הסבא, כולו משמעת, מבנה, יציבות ורצון לפשרנות.

ציוץ