ריקי ג׳רווייס כתב, הפיק וביים את הסרט ״דיוויד ברנט, החיים בדרכים״. מעין ספין-אוף ל״המשרד״, שנוצר ב-2001

את הפוסט הזה מלווה פסקול מוזיקלי מתוך פודקאסט הקולנוע שלי ברדיו הקצה. האזינו או הורידו כאן

אני מודה, בכל פעם שיש סרט תיעודי חדש על 9/11, אני שותה אותו בשקיקה. כל תמונה חדשה, כל סיפור חדש, כל אנקדוטה, אני לא שובע מזה, למשל הסרט החדש שעולה היום בערוץ ההיסטוריה.

אבל במלאת 15 שנה ל-11.9.2001, הנה שלוש שיטות לדבר על התאריך הזה מבלי להגיד ״מגדלי התאומים״.

1.

11 בספטמבר 2001. כולם זוכרים איפה הם היו ביום הזה. אבל עצרו רגע לחשוב על בן פולדס. זה היה היום שהוא יצא לאור אלבום הסולו הראשון שלו, ״Rockin' The Suburbs״, אחרי שהתפרקה השלישיה שלו, ״בן פולדס פייב״. אלבום מקסים, פול מקארטני/ג׳ף לין-י, מלא שירים מוצלחים. ולמרות שיום היציאה של אלבומים לא באמת משפיע על הצלחתם, קשה שלא לחשוב על כך שאלבום שיוצא ביום הזה, מלנכולי ככל שיהיה, קצת יקבר מתחת להריסות. ואכן, נדמה שהיה משהו קצת ביש מזל בקריירה של בן פולדס. אם וכאשר ייעשה סרט משמעותי על 9/11 (11.9), אני רק מקווה שישבצו בו את ״The Ascent of Stan״, כי איכשהו הוא נשמע לי מתאים. אני מגן אותו בפתיחת הפודקאסט בראש הפוסט.

2.

11 בספטמבר 2001. זה היום שבו לפני 15 שנה הובא למנוחות שרון עמרני ז״ל, הבמאי הצעיר שטבע בים לפני שהספיק לביים את סרטו הארוך הראשון, ושעסקתי בסיפור חייו ובקונפליקטים שרדפו אותו בסרט התיעודי, ״שרון עמרני, זכרו את השם״. ביום שישי הקרוב, במלאת 15 שנים לפטירתו ושש שנים אחרי שעשיתי את הסרט, הוא סוף סוף ייצא בדי.וי.די, כחלק מפרויקט הנצחה של סם שפיגל, שעמרני היה הבוגר המצטיין שלו לשנת 1998. הדי.וי..די יכיל את סרטיו בבית הספר (״ל״ג בעומר״ ו״אמא מתחתנת עם אברם״, בעותקים שעברו רסטורציה במעבדה ברומניה), את הפיילוט שביים ל״שבתות וחגים״, את הדרמה ״שלום לבן דודי״ ואת הסרט שלי, שמכיל סצינות שעמרני כתב שביימו יוסף סידר, דובר קוסאשווילי וניר ברגמן.

3.

יולי 2001. בבי.בי.סי עולה סדרה חדשה, ״המשרד״, שיצר ריקי ג׳רווייס. ג׳רווייס יצר 12 פרקים, שהורחבו אחר כך לעשרות כשהסדרה קיבלה גרסה אמריקאית. אבל ג׳רווייס לא באמת הצליח להתנתק מדיוויד ברנט, הבוס הלוזר שהוא גילם בסדרה. אז ברנט חוזר בסרט חדש שג׳רווייס כתב, הפיק וביים: ״David Brent, Life on the Road״. מתברר שב-15 השנים שחלפו, ברנט עבר התמוטטות עצבים, אישפוז במוסד פסיכיאטרי, וכעת הוא מוכן להמר על הכל כדי להגשים את חלומו האמיתי: להפוך לכוכב רוק. הוא מושך את כל חסכונותיו, שוכר להקה (שכל חבריה שונאים אותו), שוכר אולמות, ויוצא לסיבוב הופעות בין העיירות הכי אפרוריות במרכז אנגליה.

ראיתי את ״דיוויד ברנט, החיים בדרכים״ בנסיעה שלי ללונדון לפני שבועיים. ג׳רוויס וברנט איתגרו את הסבלנות שלי כשכל פרק נמשך 30 דקות, זה היה קשה שבעתיים בסרט שנמשך כמעט שעה וחצי: ג׳רווייס יוצר דמות שהוא מבקש מאיתנו לא לסמפט, מקסימום לרחם עליה. דמות נטולת מודעות עצמית, קצת טיפשה, אולי אפילו קצת רפת שכל. אבל מתברר שברנט הזה, עם כל מגרעותיו האיומות, הוא מוזיקאי לא רע. וזה המקום שבו ג׳רווייס לא יצליח לברוח מהעניין. הוא כל הזמן טוען שברנט הוא רק דמות ואין שום קשר בינו – המצליחן – ובין דיוויד ברנט האומלל. אבל אני תוהה: האמנם?

החלום הגדול של ג׳רווייס ושל ברנט זהה: שניהם בעצם תמיד רצו להיות זמרים. לפני שג׳רווייס נהיה קומיקאי סופר-מצליח, הוא היה חלק מהרכב גל חדש אייטיזי סופר-כושל. אבל הוא עדיין רוצה שנשמע אותו שר, אז הוא גייס את האלטר-אגו שלו, כדי שאם נצחק, נצחק עליו (על ברנט) ולא עליו (על ג׳רווייס). ג׳רווייס כתב 15 שירים, חלקם בכלל לא רעים, לפסקול ״דיוויד ברנט, החיים בדרכים״. ברנט רוצה לשנות את העולם עם המוזיקה שלו, לעסוק בנושאים חברתיים: שיוויון זכויות, הפסקת אפליית האינדיאנים, שירי הלל לאנשים הפשוטים בעיירות התעשייה. אבל הוא כל כך לא מודע לעצמו ולמה שקורה בשנת 2015, שכל הטקסטים שהוא כותב מיושנים ופוגעניים ובמקום לקדם אג׳נדות חברתיות, הוא למעשה משיג אותן לאחור ושיריו הם כמו רצף של קללות. וכאן, אני רואה את ג׳רווייס מסתתר מאחורי גבו של ברנט ומגחך כהוגן. יש קומיקאים עם הפרעת טורט קטנה, ונדמה לי שג׳רווייס הוא אחד מהם. הוא רוצה לשיר שירים בלתי פוליטיקלי קורקטיים, לצחוק על נכים, להשפריץ סטריאוטיפיים, אז הוא שם אותם בפה של דמות שתגרום לנו לצחוק במקום להזדעזע. השירים, בסגנון דיוויד בואי/מרק בולן, הם הדבר הכי טוב ב״דיוויד ברנט, החיים בדרכים״, סרט שקצת טוחן שוב ושוב את אותה בדיחה, שגם כך כבר נדושה. אבל ג׳רווייס, שיהיה בריא, מצליח לצאת מהסרט המעט אפרורי הזה בשלום: הוא נותן לגיבור האומלל שלו רגע יפה של גאולה בסוף, שמצדיק ואף גואל את הסרט כולו.

בפודקאסט בראש הפוסט תוכלו לשמוע ארבעה מהשירים מפסקול ״החיים בדרכים״.

ציוץ