סקרלט ג׳והנסון מקימה לחיים את ״הרוח במעטפת״

הנה טרנד מעניין לשנת 2017 שנחשף ביומיים האחרונים בזכות שני טריילרים חדשים ומרהיבים למדי: סרטי אנימציה משנות התשעים יחזרו למסכים ב-2017 בתור סרטי לייב-אקשן. המסר המובלע אם כך הוא שכיום כבר לא צריך יותר אנימציה, כי קולנוע הלייב-אקשן עם היכולות הדיגיטליות שלו יכול לעשות כל מה שהיה בעבר בלתי אפשרי ולכן היה צורך באנימציה. או, אם תרצו, המסקנה היא בעצם הפוכה לחלוטין: שסרטי הלייב-אקשן של ימינו הם בעצמם סרטי אנימציה, ואין בהם שום דבר ״אמיתי״, הכל מעובד. שני הטריילרים חושפים גם שהגרסאות החדשות הם העתקים מושלמים של המקור, ולא פראפרזות עליהם. במקרה של ״Ghost in the Shell״ הרימייק מוצדק לחלוטין: זהו סרט אנימציה יפני, ממשפחת המנגה, שאמנם זכה להצלחה עצומה ביפן, אבל הוא מוכר (ונערץ) במערב רק בקרב המשוגעים לדבר, חובבי הז׳אנר המובהקים. הם רבים, אבל לא רבים כמו סרט אמריקאי עם כוכבת במרכזו. במקרה של ״היפה והחיה״ זה נראה פחות מובן: מדובר שאחד הסרטים הכי מצליחים בתולדות דיסני. ילדים צופים בו עד היום (סרטי אנימציה מתיישנם ממש לאט). אני יכול למצוא הגיון מסחרי ברימייק – זה יהיה להיט היסטרי – אבל לא הגיון הגיוני. ובכל זאת…

הנה הם:

1. ״Ghost in the Shell"

סרט האנימה של מאמורו אושי מ-1995 התניע תנועה שלמה של עולמות מד״ב קולנועיים שנולדו בעקבות ז׳אנר הסייברפאנק של ספרות המד״ב, בראשה עמד וויליאם גיבסון עם ספרו ״נוירומאנסר״ (ואגב, זה לא משונה ש״נוירומאנסר״ מעולם לא עובד לסרט, או לסדרה?). הנציג הכי מוכר של התנועה הזאת בקולנוע הוא ״מאטריקס״ מ-1999, אבל ״Ghost in the Shell״ היה לפניו (והשפיע על האחים וושאובסקי רבות, שדמיינו את סרטם בתחילה כחוברת קומיקס של מנגה). אני, ורבים כמוני, זוכר את הסרט מקלטות VHS, ואני לא זוכר שהוא אי פעם הוקרן באופן רשמי בשום פסטיבל, סינמטק או ערוץ סרטים. ממורו אושי בעצמו מעולם לא התקרב לביים משהו דומה בחזון וביופי שלו לסרט. לכן, בעיניי, זה רעיון מוצדק מאוד לחשוף את הסרט הזה לקהל בינלאומי רחב, למרות שהגיקים ירטנו בקולם הבכייני ״אני ראיתי את המקור בזמן אמת והוא היה הרבה יותר אדג׳י״.

יותר מזה. למראה הטריילר אני לא יכול שלא לחשוב על כמה אנחנו לא ייחודיים בעולם. אני בטוח שאני רק אני ואין אף אחד כמוני, והנה מגיע הטריילר הזה ואני מרגיש שאיפשהו שם בלוס אנג׳לס יושב כפיל שלי. מישהו שראה את ״Ghost in the Shell״ בזמן אמת, אהב, מוצא לנכון להפיץ את אהבתו לקהל הרחב, וכדי לחתום את תחושת הדופלגאנגר, הוא עורך את הטריילר לצלילי דפש מוד. ככה זה נראה:

לגבי השם: איכשהו השתרש לו השם העברי שמעולם-לא-היה רשמי, ״הרוח במעטפת״. לא מת עליו. אבל אני חושב שאנחנו צריכים להתרגל כבר עכשיו לעובדה שאם וכאשר הסרט הזה יופץ בארץ אף מפיץ לא יעז לחפש לו שם סייבבפאנקי, המשלב בין גוף, נפש וטכנולוגיה, ויעדיף את השמות בסגנון ״מתנקשת קטלנית״. אני מכין את עצמי כבר עכשיו לדכאון.

2. ״היפה והחיה״

״היפה והחיה״ מ-1991 הוא סרט האנימציה של דיסני שאני הכי אוהב. הוא מרגש ומשמח אותי בכל צפייה מחדש, לא מעט בזכות השירים המבריקים של אלן מנקן והווארד אשמן, תמלילן גאון שהלך לעולמו שמונה חודשים לפני בכורת הסרט (כשהוא כבר היה באמצע העבודה על ״אלאדין״), ושזכה אחרי מותו באוסקר על כתיבת שיר הנושא. כאמור, אני לא ממש מבין את הבהלה של דיסני להפוך את סרטי האנימציה שלהם לסרטי לייב-אקשן (זה קצת משפיל עבור ז׳אנר האנימציה, לא?), אבל אני גם מודה ש״ספר הג׳ונגל״ ו״חברי הדרקון אליוט״ היו מהרגעים הקולנועיים הכי טובים של 2016, אז אני כבר לא יודע מה לחשוב. אמה ווטסון היא בל בעיבוד שנראה אחד-לאחד שביים ביל קונדון (זוכה האוסקר על ״אלים ומפלצות״):

3. מיאזאקי חוזר?

ואם אנחנו כבר בנושא של אנימציה יפנית והפצה של דיסני: היאו מיאזאקי רמז לכך שהוא אולי בכל זאת יחזור לביים עוד סרט אחד, למרות שהוא הצהיר שהוא פורש לגמלאות. מיאזאקי בן ה-75 עובד עכשיו על סרט אנימציה קצר למוזיאון של אולפני ג׳יבלי. זה יהיה סרטו הראשון באנימציה ממוחשבת ובראיון לטלוויזיה היפנית הוא אמר שהוא לא שולל את האפשרות להפוך את הסרט הקצר, ״בורו הזחל״, לסרט באורך מלא. ״ואני מוכן למות באמצע ההפקה״, הוא אמר.

ציוץ