הגל התיאולוגי של הקולנוע הישראלי
״תיקון״ של אבישי סיון. ביקור קולנועי בארון הספרים היהודי. צילום: שי גולדמן
לפני שנתיים שאלתי ממש כאן את השאלה ״למה נעלם אלוהים מהקולנוע הישראלי?״. הקולנוע הישראלי, כמו החברה שממנה הוא נוצר, לא היה סתם חילוני, אלא אתאיסט ממש. אלוהים – שאין יצירת מופת קולנועית מהעולם שאינה מכילה איזשהו דיון או הרהור באשר למהותו, מקומו, קיומו ויחס האדם אליו – פשוט לא הוזכר בסרטים הישראליים.
ופתאום, קורה משהו מעניין. ארבעה סרטים ישראליים המוצגים בבתי הקולנוע מנהלים דיון ישיר עם אמונה דתית, ועם דמויות שנעות בין אורות רוחניים ובין משברי אמונה. ההפתעה הגדולה היא לא רק שארבעת הסרטים האלה מוצגים במקביל בבתי הקולנוע, במה שמסתמן כמו צירוף מקרים גמור (או אולי השגחה) אלא שהסרטים האלה הם גם ארבעה מההצלחות הגדולות של השנה הקודמת בקולנוע הישראלי: ״ישמח חתני״, שביים אמיל בן-שמעון על פי תסריט מאת שלומית נחמה, סרט המתרחש בקהילה מסורתית שמנסה לבנות מחדש את בית הכנסת השכונתי, היה הסרט הישראלי הכי מצליח ב-2016; ״לעבור את הקיר״, שביימה רמה בורשטין, הוא סיפורה של חוזרת בתשובה שמחליטה להתחתן בנר שמיני של חנוכה מבלי שיהיה לה חתן, תוך שהיא קוראת תגר על הקדוש ברוך הוא; ו״אבינו״, שביים מני יעיש, מעין גרסה בת ימינו לסיפור מספר בראשית, על אדם מאמין וכמיהתו לילד מאשתו, והקונפליקט הרוחני והמוסרי שהוא מכניס את עצמו אליו כדי להגשים את רצונו. ובימים אלה מצטרף אליהם סרט נוסף: ״תיקון״, שביים אבישי סיון, סרט אמנותי בשחור-לבן מרהיב העוסק בבחור ישיבה שחייו ניצלים אחרי שליבו כבר עצר מלכת, וכתוצאה מכך הוא הולך וסוטה החוצה מדרך הרוח אל דרך הגופניות והיצר. ״תיקון״, יש להניח, לא יביא קהל גדול (עובדה שמן הסתם לא נעלמה מעיני מפיציו, שדחו את צאתו למסכים שוב ושוב במשך שנה וחצי), אבל הוא כבר זמן מה אחד הסרטים הישראליים הכי מדוברים בעולם, מאז שזכה בפרס הסרט הטוב ביותר בפסטיבל ירושלים 2015 ונדד משם לפסטיבל לוקרנו ואפילו לפנטסטיק פסט באוסטין טקסס (אתר האינטרנט ״אינדי-ווייר״ בחר בו כאחד הסרטים הזרים הכי טובים שלא ראיתם ב-2016).
ארבעה סרטים על דמויות דתיות, מאמינות, בסרטים שמכבדים את אורח החיים שלהן. לא סרטי מחאה נגד דתיים או דת או אמונה (אפשר לטעון ש״ישמח חתני״ הוא סרט שנושא מסר אנטי-חרדי, אבל הוא מציג תמונה כה שובת לב של אמונה יהודית פשוטה ותמימה, שהיא מעקרת את המחאה והופכת את האנטגוניסט לדמות פרטית, ולא למייצגת של מגזר שלם). בעיניי זהו נס. אני קורא לזה ״הגל התיאולוגי של הקולנוע הישראלי״. ארבעה סרטים שמצטרפים כבר לקורפוס הולך ומתחזק: ״אושפיזין״, ״המשגיחים״ (סרטו הקודם של יעיש), ״למלא את החלל״ (סרטה הקודם של בורשטין), ״המשוטט״ (סרטו הקודם של סיון) ו״ההר״ (סרטה של יעל קיים).
זה נס לא רק כי פתאום יש גיוון ויש נושא שלם של שיחה שלא היה קודם, זה נס כי את הדיון הזה מבינים היטב בראש ובראשונה הצופים החילוניים. ״לעבור את הקיר״, סרט שמספר על נס, שעוסק באשה דתית ונוצר על ידי יוצרת חרדית, זכה לפני כחודש בפרס סרט השנה של פורום מבקרי הקולנוע בישראל. הייתי בישיבה בה התקיימה ההצבעה ושמעתי את הדיון. זה היה מחמם לב: ספק אם תמצאו קבוצה יותר חילונית ואפיקורסית מאותם 15 מבקרים, אבל את אותה האמונה שרובנו לא מסוגלים להבין (או אפילו לסבול) במציאות, אנחנו מקבלים בקלות בקולנוע. כי הרי קולנוע הוא אמנות הניסים, ואין נס גדול יותר מהקומדיה הרומנטית, שבסופה שני אנשים מוצאים את אהבת חייהם. חודש לפני כן, ״לעבור את הקיר״ זכה בפרסי אופיר לתסריט ולשחקנית. כלומר, הערכה מצד תעשיית הקולנוע לעולם שבורשטין הביאה אל המסך. סרט נטול ציניות התקבל בחיבוק אמיתי, ללא שמץ ציניות. וזו אולי המהפכה שלה חיכיתי: הקולנוע כגשר ממסמס מניעות והתנגדויות. הקולנוע עסוק כל הזמן בלגרום לנו לחוש אמפתיה כלפי האחר, ורמה בורשטין הצליחה לעשות את זה.
רמה בורשטיין, אבי נשר, אבישי סיון (לצד לוסי דובינצ׳יק, זיו נוה ודניאלה תורג׳מן) בפאנל בפסטיבל הקולנוע היהודי
ויש גם סרט חמישי לרשימה, ואולי יוצא הדופן בו: ״החטאים״ של אבי נשר. יוצא דופן, כי נשר – חילוני אדוק – יצר סרט שאין בו דתיים, ובכל זאת מתנהל בו משא ומתן מעניין מול אלוהים וגורל. בסרטיו האחרונים, ובעיקר ב״הסודות״ ו״פלאות״, נשר בחן את החברה הישראלית מבעד למשקפי הדת והאמונה. אך בעוד בני דורו מביטים בשינויים בחברה הישראלית באימה ובניכור, נשר מסתכל על השינויים במצב האמונה הישראלית המתחזקת באמפתיה מוקסמת, ואף משועשעת, שיודעת להפריד בין הרוחני ובין המניפולציה הפוליטית שלעיתים נעשית בשמו. ״החטאים״ מתקיים בעולם חילוני לחלוטין – האקדמיה למוזיקה ומערכת עיתון – בישראל ההדוניסטית והמתירנית של 1977. משפט המפתח בסרט הוא ״אבות אכלו בוסר ושיני בנים תכהינה״. בנות, במקרה דנן. אחת משתי גיבורות הסרט – עיתונאית, חובבת תיאטרון, שמאמינה שחטאי אביה הם היסוד ליסוריה – עוצרת לבחון, מתוך התבוננות דרמטורגית פשוטה, את מהלך העלילה: כשם שיש במאי להצגה, כך בוודאי יש במאי לעולם. ונותר לנו רק לפענח, כשם שמבקרי תיאטרון עושים, איזו מן הצגה הוא מביים: האם זו קומדיה או טרגדיה? והאם זו בכלל הצגה שראוי להישאר בה עד סופה. זו פניה פשוטה לעזרה שמימית, תפילה בעת שכרות, שהקולנוע העולמי ספוג בו – החיבור הטבעי, הפשוט לאלוהים, כדמות ערטילאית של סעד – אבל שבישראל הפך להיות מזוהה רק עם פולחן ״של דתיים״.
לא צריך להרחיק מעבר לשמות חמשת הסרטים האלה כדי להבין את העולם החדש/ישן שבו הם מתקיימים: ״אבינו״ (הרומז לסיפורי האבות במקרא, או לאבינו שבשמים); ״החטאים״ (עיסוק בשכר ועונש, בטוב וברוע, במוסר תיאולוגי); ״תיקון״ (מושג קבלי, של עולם הנמצא בקלקול); ״לעבור את הקיר״ (שם סמלי הלקוח מטרמינולוגיה חסידית), ״ישמח חתני״ (שמו של פיוט דתי המושר בבית הכנסת של עדות המזרח בשבת חתן). חמישה סרטים ש-850 אלף ישראלים כבר צפו בהם. זה המיינסטרים החדש.
לפני כשלושה שבועות ישבתי עם שלושה מבמאי הסרטים האלה בפאנל שעסק בקולנוע וזהות יהודית. למרות שמבחוץ אפשר לחשוב שכל הסרטים האמוניים והדתיים האלה דומים, הרי שכל אחד מהם נוצר מנקטדת מבט שונה בתכלית. רמה בורשטין מודה שהיא באה עם אג׳נדה, ליצור קולנוע הלכתי, צנוע, העוסק בעולם של שומרי תורה ומצוות. המגבלה הזאת, היא אומרת, מקשה עליה מול הקהל ומחייבת אותה להיות יצירתית יותר, כי אחרת הקהל, כבר בסרט השני, עשוי לטעון ״עוד פעם הדתיים האלה?״, ולחוש שובע. נשר, שסיפר שגם סרטו הבא עוסק במשברי אמונה ובחוזרים בתשובה, מעיד שלמרות חילוניותו העיסוק בצד היהודי של המדינה – שנולדה מתוך דת אחרת, סוציאליזם – מעסיק ומעניין אותו. וכמי שלמד בישיבה תיכונית בניו יורק בנעוריו, הוא לא מרגיש מאוים מהנושא. הוא לא איש מאמין, אבל אנשי אמונה מעניינים אותו. אבישי סיון העיד שהוא מגיע מבית חילוני, אתאיסטי, אבל שני סרטיו עוסקים באנשים חרדים, כי הוא מגיע ממסורת קולנועית אירופאית, שבה העיסוק בדת הוא אינהרנטי לתרבות, שמבחינתה אמנות היא בעצמה כמו דת. כאמן, הוא שואף לנהל חיים של מסירות נפש, לחיות את ערכיו עד הקצה ולא ליפול לפיתויים, והעולם הדתי הוא מבחינתו מטאפורה טובה לכך. אבל למרות ההבדלים המהותיים ביניהם, שלושתם התייחסו לעובדה שהקולנוע בעצמו הוא עניין דתי, הדורש התמסרות מוחלטת, ויש בו מימד פולחני, קהילתי, קתרטי. וזה הרגע שבו המשיכה שלי לסיפורים האלה התבהרה לי: בהפניית העורף של הקולנוע הישראלי לדיונים באמונה ואלוהים, לא היתה רק התנכרות למורשת התרבותית וההיסטורית של ישראל, אלא התנכרות למסורת הקולנועית עצמה, שהחוויה הדתית היא בבסיס היצירה שלה וחוויית הצפייה בה. בהנחה שחמשת הסרטים האלה אינם מופע חד פעמי, ודומני שלא, הרי שיש כאן חידוש, שהוא בעצם עתיק מאוד.
פורסם ב״ליברל״, גיליון ינואר 2017
רק לפני כמה ימים עברתי שוב על הכתבה שלך על אלוהים והקולנוע הישראלי,וגם על זו שעוסקת בטרקובסקי,וחשבתי לעצמי שבטח עכשיו יאיר רוה מרוצה,עם כל הסרטים הישראלים האלה שעוסקים באמונה בדרך זו או אחרת
נדמה לי שגם "תיקון" נושא מסר אנטי חרדי באופן די ברור – ודאי אנטי הממסד החרדי.