האם ״מואנה״ ינצח את ״לה לה לנד״ בקטגוריית השיר?

האזינו לפודקאסט הקולנוע השבועי של סינמסקופ ברדיו הקצה. לחצו על הנגן או הורידו כאן

זו היתה שנה בעייתית ובינונית לפסקולים בסרטים אמריקאים. אפילו ג׳ון וויליאמס, שאהבתי אליו היא א-פריורית, רקח נדושות ב״העי״ג״. קחו, למשל, את מייקל ג׳יאקינו, שעשה דברים מצוינים עבור פיקסאר (״הקול בראש״, ״רטטוי״ ו״למעלה״, עליו זכה באוסקר) וג׳יי.ג׳יי אברמס (״סופר 8״, ״סטאר טרק״). כולם גילו שג׳יאקינו מוכשר ו-2016 היתה השנה שבה כולם רצו אותו. לא פחות מארבעה פסקולים לסרטים בכירים מאוד, חלקם שוברי קופות ענקיים, הוא הלחין בשנה שעברה: ״זוטרופוליס״ של דיסני, ״דןקטור סטריינג׳״, ״רוג אחת״ ו״סטאר טרק, אל האינסוף״. צרפו לכך את ״עולם היורה״ מ-2015, ותקבלו דיסוננס מעציב: הוליווד רוצה למצב אותו בתור ג׳ון וויליאמס החדש, אבל הוא לא עמד בלחץ. אין אף פסקול זכור מבין חמש העבודות האחרונות שלו. והאקדמיה לא חרשת: אף אחד מהם אכן לא מועמד לאוסקר.

ובמקום זאת, המועמדים לפרס הפסקול מגיעים ברובם דווקא מסרטים קטנים, עם עבודות של מלחינים צעירים. עבור ארבעה מחמשת המועמדים לפרס הפסקול, זו מועמדת ראשונה (החמישי הוא תומס ניומן, שזו לו מועמדות 14).

בפודקאסט הקולנוע השבועי שלי ברדיו הקצה השמעתי את עשרת המועמדים לפרסי השיר והפסקול.

שיר:

״כמה רחוק אלך״ מתוך ״מואנה״.

אני מודה. באוסקרים האלה אני לטובת ״לה לה לנד״ כמעט בהכל. חוץ מקטגוריית השיר. זה כמובן הכי הגיוני ומתבקש שמיוזיקל יזכה באוסקר על אחד משיריו, אבל אני ממש רוצה שהאוסקרים האלה יעשו גם כבוד ללין-מנואל מירנדה, שכתב את המילים לשירים ב״מואנה״, וגם אחראי ל״המילטון״. אם מדברים על אוסקרים שיבטאו סנטימנט אנטי-טראמפי, אז אני חושב שמירנדה – שכבר זכה בפרסי טוני, פוליצר וגראמי על ״המילטון״, הוא שגריר מצוין לכך, ומישהו שמבטא יפה ברגע הזה איך אמנות ובידור יכולים להיות גם פוליטיים.

״הכסא הריק״, סטינג

מועמדות רביעית לאוסקר עבור סטינג. כאן בבלדה מתוך הסרט התיעודי ״ג׳ים: סיפורו של ג׳יימס פולי״.

״עיר של כוכבים״ ו״אודישן״, מתוך ״לה לה לנד״

ההגיון הפשוט אומר שאחד משני אלה יזכה. לכאורה, ״עיר של כוכבים״ כבר הפך למעין ההמנון של הסרט. אבל אני חושב ש-א) ״אודישן״ מרגש יותר. ו-ב) שאהבתי יותר את השירים הקצביים מהסרט.

״לא יכול לעצור את ההרגשה הזאת״, ג׳סטין טימברלייק (מתוך ״טרולים״)

כמו ״האפי״ של פארל וויליאמס (מתוך ״המיניונים״) גם השיר הזה יהווה רגע שמח ומבדר במהלך שידור האוסקרים, שצפוי להיות רציני מאוד השנה. אין לו סיכוי לזכות, אבל הוא יעמיד את אולם דולבי על הרגליים.

פסקול:

״הנוסעים״, תומס ניומן

פסקול יפהפה. רגעים אלקטרוניים שנשמעים מלוטשים כמו עיצוב החללית (שגם הוא מועמד לאוסקר), ורגעי פסנתר ותזמורת שנשמעים כמו מבוא לתומס ניומן.

״סארו, הדרך הביתה״. דסטין אוהלורן והאושקה

בוכים ומתרגשים כהוגן ב״סארו, הדרך הביתה״, ולא מעט בזכות הפסקול הבאמת יפה. אוהלורן בן ה-45, הלחין את ״מרי אנטואנט״ של סופיה קופולה, וזכה באמי על המוזיקה של ״טרנספרנט״. האושקה הוא פסנתרן גרמני (שם הבמה של פולקר ברטלמן).

״לה לה לנד״, ג׳סטין הורביץ

הורביץ, שפגש את דמיאן שאזל כשהיה השותף שלו במעונות בהארוורד, מועמד השנה שלוש פעמים. יש להניח שכאן הוא יזכה בקלות.

״אור ירח״, ניקולס בריטל

עולם קטן: ניקולס בריטל, בן 36, היה המפיק המוזיקלי של הפסקול של ״וויפלאש״, ועכשיו הוא מתחרה על האוסקר בבוס שלו לשעבר. בסרט שהוא כמעט כולו הפקה שחורה, המלחין והצלם הם הבכירים הלבנים היחידים בהפקה.

״ג׳קי״, מיקה לוי

והנה הרגע המעניין של הרשימה. בגלל הבינוניות הגדולה של הפסקולים הגדולים, חברי ענף המוזיקה באקדמיה האירו זרקור על אחד הפסקולים המשונים והייחודיים שהולחנו השנה. מיקה לוי, שתהיה בת 30 יומיים אחרי האוסקרים, היא מוזיקאית אלקטרונית מאנגליה (עם שם מאוד ישראלי, אבל אין לי מושג מה מקורו) שכותבת פסקולים שקובריק היה אוהב. זה התחיל עם הצרצור האלקטרוני עוכר השלווה של ״מתחת לעור״ וממשיך עם סקציית המיתרים המאוד לא סנטימנטלית, או הרמונית, שמלווה את הסרט ״ג׳קי״. מוזיקה שלא מקדמת רגש, אלא אי-נחת.

ציוץ