עם כל אהבתי ל״לה לה לנד״ ול״המפגש״, אני חייב להודות שהמקבץ הכי מסעיר, אינטליגנטי, מרגש ומגוון השנה באוסקרים מתרכז בקטגוריית הסרט התיעודי הטוב ביותר. ראיתי ארבעה מחמשת הסרטים המועמדים וארבעתם היו מהסרטים שהכי אהבתי בשנת 2016 (ראו כאן). ״אש על המים״ הוא כמו סרט של אנגלופולוס, אבל תיעודי; ״החיים, סרט מצויר״ הוא הסרט שהכי ריגש אותי השנה; ״ה-13״ היה פוליטי, מסעיר ומבריק; ו״או.ג׳יי: תוצרת אמריקה״, שעם קרוב לשמונה שעות הוא הסרט הארוך ביותר בתולדות האוסקרים, הוא יצירת מופת של שימוש בחומרי ארכיון כדי לסיפור סיפור מוכר מאוד, שנטחן בתקשורת, אבל לספר אותו מנקודת מבט שונה לחלוטין ופוקחת עיניים (הסרט החמישי, ״אני לא הכושי שלך״, דיוקן של הסיפור ג׳יימס בולדווין על ידי הבמאי ראול פק, יוקרן בפסטיבל דוקאביב הקרוב). חמשת הסרטים מציגים את שני הנושאים החברתיים הבולטים ביותר השנה באוסקר: זכויות הפליטים (״אש על המים״), ומתחים גזעיים בתוך ארצות הברית (״החיים, סרט מצויר״, הלא-פוליטי מבין החמישי, כמו ״לה לה לנד״, הוא סרט שהזכיר לי למה אני כל כך אוהב קולנוע).

הנה גרסה מורחבת לטקסט שכתבתי לגיליון פברואר של ״ליברל״, על מלחמות הגזע האמריקאיות כפי שהן משתקפות באוסקרים ובקטגורייה התיעודית.

=====================

פורסם ב״ליברל״, פברואר 2017

בעיניי (הגבריות, הלבנות, ההגמוניות), עירבוב של אמנות עם פוליטיקה של זהויות וגזעים הוא מתכון בטוח לבלאגן. לפני שנה, האוסקרים נצבעו לבן, בלי אף שחקן, שחקנית או במאי שחור מועמדים, וקבוצות אקטיביסטיות שחורות הולידו את ההאש-טאג #אוסקרכהלבן, כולל קריאות לחרם. מצד אחד, הם צדקו: הוליווד התגלתה כגזענית בברירת המחדל שלה. כשנותנים להגמוניה ההוליוודית לבחור את המיטב של השנה ללא הפעלת לחץ לוביסטי חיצוני, הוליווד מתגלה כחברה שעיוורת לצבע. כלומר, הם עיוורים לכל מי שאינו לבן. מצד שני, מי שנרשם באופן וולונטרי לתחרות, קצת מפקיע מעצמו את הזכות להתלונן על תוצאות הבחירה. הצבעה חשאית ואישית למיטב של השנה אינה פריימריז או בחירה לדירקטוריון שבו ראוי שתהיה חובה לייצוג הוגן של מגוון האוכלוסיה. אוסקר 2016, בו זכה ״ספוטלייט״ הלבן למהדרין, הראה יפה מה הוליווד רואה כשהיא מביטה לעצמה במראה.

אבל הרעש והקמפיינים ותחושת המבוכה המאוחרת עזרו: הטקס שיתקיים השבוע יהיה מעין תיקון. בפרסי גילדת השחקנים שחולקו בסוף ינואר, שלושה מארבעת השחקנים והשחקניות שזכו היו שחורים. שבעה מעשרים השחקנים והשחקניות המועמדים לאוסקרים הם לא-לבנים. ויש גם במאי שחור, תסריטאי שחור וצלם שחור שמועמדים. שיפור ניכר מהשנה שעברה.

אבל כאן הסכנה: כי אם סיכמנו שהוליווד היא גזענית בברירת המחדל שלה, אז איך קרה ששנה אחר כך היא כבר לא? האם זה לא מעורר את החשש שמצביעי האוסקר בחרו השנה מועמדים שחורים, לא בגלל היותם מצטיינים אלא כי ״זה הדבר הנכון וההגון לעשות״? האם מראית העין של הגיוון הפכה חשובה יותר לאוסקרים מאשר ההצדעה ליצירות הטובות ביותר? וזו הבעיה עם ערבוב בין פוליטיקת הזהויות ובין אמנות: היא מפעילה את מנגנוני הציניות. למראה הסרטים המועמדים אני חש חשדן למדי: איכשהו לא הרגשתי ש״אור ירח״, ״גדרות״ ו״מאחורי המספרים״ הם סרטים כה מצטיינים (לגבי ״אור ירח״ אני כנראה במיעוט, לגבי שני האחרים לא), ונדמה לי שהם קיבלו מועמדויות במספרים שאינם עומדים ביחס לאיכותם האמיתית, אלא רק ביחס לתפקיד הפוליטי והתרבותי שהסרטים האלה ממלאים. ובכך, האוסקר האמריקאי מיישר קו עם חברו, פרס אופיר הישראלי, כשנדמה שבבואם לבחור חברי האקדמיה מפסיקים לשאול את עצמם ״מה הסרט שהכי אהבתי השנה ושהיה הכי טוב?״ אלא ״איזה סרט ייצג אותי הכי טוב בעיני אחרים?״. זו אפשרות, אבל היא קצת מוציאה את הקולנוע מעסקי הקולנוע. האקדמיה לייצוג. (והדבר הכי עצוב במלחמות הייצוג האלה הוא שקבוצות לחץ מתעלמות באופן בוטה למדי מכל מיעוט שהוא אינו הם: בשנה שעברה, עם כל המחאות נגד הדרת השחורים, איש לא הריע לעובדה שזמרת טרנסג׳נדרית ראשונה היתה מועמד לאוסקר השיר – עד כדי כך זה לא היה חשוב לאף אחד, שהשיר הזה בכלל לא בוצע בטקס עצמו, כי אין לטרנסג׳דרים קבוצת לחץ הוליוודית. וכך למשל הלוביסטים שמוחים נגד היעדרותם של שחורים מהמועמדויות, מתעלמים מהיעדרן המוחלט – גם השנה – של נשים ממועמדויות, או עיוורים לרגעים שבהם קבוצות מיעוט אתניות אחרות מקבלות ייצוג, כמו למשל מועמדים ממוצא היספני או אסיאתי. במקום להילחם יחד להעלאת מודעות לשים לב לכל קבוצה שזוכה לתת-ייצוג. השחורים השיגו השנה ניצחון, אבל איפה המועמדויות לנשים? מתי היתה במאית מועמדת לאוסקר בפעם האחרונה?).

אבל דווקא מול המבט המשתומם שלי אל סרטים שאני תוהה האם הם היו מקבלים מועמדות לולא הפעלת לחץ ציבורי ושיימינג, אני מביט אחוז השתאות אל הקטגוריה הכי טובה השנה באוסקרים: הסרט התיעודי. ראיתי ארבעה מחמשת המועמדים, ובסיכום השנה של 2016, ארבעתם הופיעו בראש רשימת הסרטים הכי טובים שלא ראיתם השנה. ארבעה מחמשת הסרטים בוימו על ידי במאים ובמאיות שחורים, החמישי (״אש על המים״, שזכה בפסטיבל ברלין לפני שנה) הוא סרט איטלקי העוסק במשבר הפליטים המגיעים בסירותיהם הרעועות אל חופי איטליה.

זה פרט טריוויה שלא רבים יודעים: רוג׳ר רוס וויליאמס הוא הבמאי האפריקאי-אמריקאי הראשון שזכה באוסקר. זה קרה ב-2010 בקטגוריית הסרט התיעודי הקצר. וויליאמס חוזר השנה לאוסקרים בקטגוריית הסרט התיעודי הארוך, עם הסרט הכי מרגש שראיתי ב-2016: ״החיים, סרט מצויר״ (מוצג בערוץ יס דוקו). זהו סרט לבן לחלוטין על בחור יהודי צעיר שסובל מאוטיזם חמור ושמשפחתו מגלה שהדרך שבה הוא לומד לתקשר עם העולם היא באמצעות סרטי האנימציה של דיסני. ויש סיכוי מצוין שרוב חברי האקדמיה כלל לא יידעו שוויליאמס הוא יוצר אפריקאי-אמריקאי.

שני הסרטים הכי בולטים בתחרות, ושניים מהסרטים הכי טובים השנה באוסקרים בכלל, מהווים נקודת מפגש מרתקת בין עשייה תיעודית היסטורית, ובין הסיפור האישי של יוצריהם. ״ה-13״ הוא סרט שביימה אווה דוברניי, שביימה את ״סלמה״, שהיה מועמד לאוסקר לפני שנתיים (אבל דוברניי לא היתה מועמדת לפרס על הבימוי שלו). הוא היה סרט הפתיחה של פסטיבל ניו יורק ואז עלה לצפייה בנטפליקס (גם בישראל). ״או.ג׳יי: תוצרת אמריקה״, שביים עזרא אדלמן, נוצר בכלל כמיני-סדרה לערוץ הספורט ESPN, אבל הופץ לזמן קצר בבתי הקולנוע כסרט בן שמונה שעות, כדי שיהיה זכאי להתמודד על האוסקר (בישראל הסדרה משודרת בערוץ 8 וערוץ יס דוקו). כך שזו כבר תובנה ראשונה: קולנוע תיעודי לא נמצא בבתי הקולנוע.

אבל הנה החלק המעניין כאן: אם צופים בהם ברצף, עשר שעות הצפייה של ״ה-13״ ו״או.ג׳יי: תוצרת אמריקה״ בונות רצף היסטורי-פוליטי-עלילתי אחד שלם. ״ה-13״ מנסח את הכלל, ו״או.ג׳יי: תוצרת אמריקה״ בוחן פרט מתוך הכלל, וכשהפרט הזה הוא או.ג׳יי סימפסון, אז הוא היוצא מהכלל. שניהם עושים שימוש קולנועי דומה וכמעט זהה במוסכמות הכי בסיסיות של עשייה דוקומנטרית: מרואיינים וקטעי ארכיון. אבל שניהם מצליחים, באמצעות עריכה מצוינת, לקחת את חומרי הגלם הבסיסיים האלה וליצור מהם דרמה היסטורית עוצרת נשימה.

״ה-13״ עוסק בגלגוליו של התיקון ה-13 לחוקה האמריקאית, זה שחתם עליו הנשיא לינקולן ושביטל את העבדות. 150 שנה אחר כך: העבדות מחוץ לחוק, ומאז שנות הששים נראה שגם המאבק לזכויות האדם של מרטין לותר קינג נחל הצלחה. ובכל זאת, הדיכוי הממוסד של השחורים באמריקה לא באמת תם, הוא רק שינה פאזה. דוברניי מראה שבכל פעם שנשיא אמריקאי (וביל קלינטון היה אשם בכך בדיוק כמו ריצ׳רד ניקסון) קורא למלחמה בפשע או מלחמה בסמים, זהו שם קוד לדיכוי השחורים, פיזור שוטרים בשכונות עונים וכליאתם של גברים שחורים צעירים. אין עבדים כיום, אבל הממשל האמריקאי ממשיך את האפליה על רקע גזעי דרך מסדרונות החוק והאכיפה. השחורים נמצאים בבתי כלא באופן לא פרופורציונלי לאחוז שלהם בחברה. זו העבדות החדשה. סרטה של דוברניי, שבכורתו התקיימה חודש לפני הבחירות לנשיאות ארצות הברית, סיפק קונטקסט מצוין לתנועת המטוטלת של הציבוריות האמריקאית, שאחרי נשיא שחור תיאלץ לבצע תיקון ולבחור ממסד גזעני נטול סובלנות. במה שנראה כמו תיקון עריכה של הרגע האחרון, והבנה מפוכחת לאן נושבת הרוח, דוברניי הצליחה להכניס לסרטה גם סיקוונס שעוסק בקמפיין של דונלד טראמפ.

ואז, ברגע שכל המידע הזה, על אקטיביזם נגד הגזענות האינהרנטית של הממסד הלבן, נמצא בראשנו, אפשר לעבור לסרט הבא ולשאול: ומה עם או.ג׳יי סימפסון? איך הוא משתלב בנראטיב?

שני הפרקים הראשונים בסדרה של ״או.ג׳יי: תוצרת אמריקה״ של עזרא אדלמן הם יצירת המופת האמיתית בה. אדלמן סוקר באופן צולב את מה שקרה באמריקה בשלושים השנה שבין אמצע שנות הששים לאמצע שנות התשעים. אלה שנות עלייתו המטאורית של סימפסון ככוכב פוטבול, ואז ככוכב קולנוע, טלוויזיה ותקשורת, ואז דעיכתו התקשורתית. כל זאת, מבלי להגיע לפרשת הרצח מ-1994 שהפכה את שמו ידוע לשמצה מאז (סיפור הרצח מתחיל בפרק השלישי). במקביל לשנים האלה, קורים דברים מסעירים בהיסטוריה של הציבור האפריקאי-אמריקאי באמריקה, וכאן יש חפיפה מופלאה בין סרטו של אדלמן לסרטה של דוברניי: הניצחון של המאבק לזכויות האדם, והריאקציה הממסדית הלבנה אליו שהפכה את השחורים לקורבנות של מערכות החוק. המשטרה, בשני הסרטים, מוצגת כחבורה של קלגסים עם רישיון, כאנשי הקלאן בתפקיד רשמי. אלה שצריכים לסגור חשבון עם השחורים רק משום היותם שחורים. הרצף ששני הסרטים האלה מציגים יוצר מסמך מרשיע נגד רשויות האכיפה האמריקאיות.

או.ג׳יי סימפסון התפרסם בפוטבול כמי שיכול לרוץ הכי מהר, והכי הרבה זמן, ולכל הכיוונים. כשהכדור היה מגיע לידיו, הוא היה שובר שיאים בריצה רצופה. ואגב כך אנחנו לומדים שהוא ידע לרוץ ממש מהר גם הצידה, ובכך לחמוק משחקני הקבוצה השניה שניסו לבלום אותו. זהו דימוי מצוין לאיש: סימפסון ראה את כל מה שקורה סביבו בציבור האמריקאי, תפס את הכדור ורץ בכל הכוח הצידה. הוא סרב לתת לעולם להתייחס אלו כאל שחור. הוא לא נגע בפוליטיקה של השחורים (זאת בתקופה שספורטאים שחורים אחרים, ובראשם מוחמד עלי, עשו שימוש בפרסום שלהם כדי להציף בציבוריות נושאים טעונים פוליטית). הוא חמק מכל מי שניסה להדביק עליו דימוי שמתייג אותו כגיבור שחור. הוא ראה את עצמו גיבור כל-אמריקאי. לא סקטוריאלי. הוא הפנה גב למאבק האזרחי של עמיתיו השחורים. וזה השתלם לו: גם כשהוא נחשד ברצח אשתו בנפרד, ניקול בראון, גם כשכל הראיות עמדו נגדו, גם כשהוא ניסה להימלט מצו ההסגרה שהוצא כנגדו (במרדף שלו עם הברונקו הלבנה, הגרסה המוטורית לריצות המפורסמות שלו במורד מגרשי הפוטבול), גם אז הוא הצליח לברוח ממתן דין וחשבון ועונש מאסר על הפשע הזה. במנוסתו, סימפסון הוא היוצא מהכלל שהעיד על הכלל: קל להפליל את השחורים באמריקה הלבנה, אלא אם הם לא מתנהגים כשחורים. סימפסון וצוותו חשפו את הגזענות של אמריקה והשתמשו בה כמנוף נגד. הם הצליחו באמצעותה לזכות את האדם שכולם ידעו שהוא אשם.

הסיפור של עזרא אדלמן מעניין בעצמו: איש שחור עם שם לבן. אביו הוא עורך דין, לבן, יהודי. אמו היא אקטיביסטית שחורה. העבודה של אדלמן וצוותו על סיפורו של סימפסון, וכל הקונטקסט הפוליטי, החברתי והתרבותי שסביבו, יורד לרזולוציות כה דקות (אלה שמונה שעות גדושות מידע וקצביות להפליא) שקשה שלא לחוש שאדלמן מנסה לברר כאן גם משהו לגבי עצמו, על ענייני זהות: האם שחור זה צבע עור או התנהגות? האם יש גורל שחור? סימפסון של אדלמן הוא האיש השחור הכי לבן באמריקה, אבל גם זה לא עזר לו. כיום סימפון יושב בכלא. על עניין אחר לגמרי. אמריקה, בסופו של דבר, שמה אותו במקומו.

ציוץ