מתוך ״ילדותו של מנהיג״

האזינו לפודקאסט של סינמסקופ ברדיו הקצה. לחצו על הנגן או הורידו כאן

השבוע דיברנו על:

1) ״ילדותו של מנהיג״, סרט הביכורים של הבמאי הבריטי בריידי קורבט. זה הסרט שממנו לקוחה הנעימה (למרות שהיא לא נעימה בכלל) שאיתה אני פותח את התוכנית ב-21 השבועות האחרונים, מאז תוכנית 100. ראיתי את הסרט בפסטיבל ירושלים האחרון והוא הותיר עלי רושם עז. השבוע תמצאו את הסרט הזה, שלא הוקרן מסחרית בארץ, בערוץ יס 3 (וב-vod) במסגרת פסטיבל הקולנוע של יס 3. כדאי לכם לצפות בו. המוזיקה הפרועה, הסוחפת, ההיסטרית של סקוט ווקר מאפיינת (ואף מסמנת) את האנרגיה של הסרט כולו. שם הסרט לקוח מסיפור קצר של ז׳אן-פול סארטר, שהשראתו ניכרת על העלילה, אבל זה לא עיבוד מפורש (יש לסארטר תודה בסוף הרולר). ובאותה מידה, זה עיבוד לכתביה של חנה ארנדט שדמותו של רוברט פטינסון מצטטת כאילו היו שלה. זה סרט על מקורות הפאשיזם ועל שיתופי פעולה שקטים עם צמיחתה של דיקטטורה, אבל זו בעצם דרמה משפחתית תקופתית (מצולמת ב-35 מ״מ עם מראה רטרו) על ילד שסובל מהתקפי זעם ועל האם, המטפלת והאב שלא מצליחים להכיל אותו, במקביל להתמודדות שלהם עם חתימת הסכמים היסטוריים והרי גורל באירופה של סוף מלחמת העולם הראשונה. וזה, כאמור, סרט ביכורים. והוא בוסרי ולא אחיד, אבל יש בו גם משהו מסעיר, טור דה פורס של קולנוע בפול ווליום. לא רואים סרטים כאלה.

2) אני מחפש בעצלתיים סרטים טובים מפסטיבל הקולנוע הצרפתי שמתקיים השבוע בסינמטקים בכל הארץ. אני מבין שפסטיבל הקולנוע הצרפתי, שבינתיים התפצל כבר לפסטיבל הקומדיות הצרפתיות, הוא לא מדד למצב הקולנוע הצרפתי ואיכות התפוקה. יש סרטים טובים יותר ויש פחות, מצליחים יותר ופחות. ואולי יש הצלחות, אבל אין בשורה צרפתית שאמורה לגרום לנו לרוץ לראות סרט דווקא כי הוא צרפתי. להפך, הצרפתים יוצרים קולנוע בורגני ושבע שיש בו משהו מייאש כשצופים בו במינונים גבוהים. ובכל זאת: ״האודיסאה״ של ז׳רום סאל הוא סרט סביר. ביוגרפיה קולנועית על חייו של החוקר הימי ז׳אק-איב קוסטו, שאני עוד זוכר את תוכנית הטבע הטלוויזיונית שלו בארצות הברית של שנות השבעים (וגם ווס אנדרסון זוכר: ״עמוק במים״ שלו היה מחווה לסדרה של ז׳אק קוסטו). ז׳רום סאל הוא במאי צרפתי שחושב בהוליוודית ו״האודיסיאה״ הוא סרט מהודר ומהוגן.

אהבתי גם את ״זה רק סוף העולם״ של זאבייה דולן (הסרט הוקרן בדיוק ביום ההולדת ה-28 שלו), זוכה הגרנד פרי בפסטיבל קאן הקודם. סרט שהתקציר שלו מזכיר – בקווי המתאר בלבד – את ״חסד מופלא״, ויש בו משהו שגרם לי לחשוב כמה פעמים על עמוס גוטמן. ובכל מקרה, זו דוגמה טובה לאיך אפשר לעבד לקולנוע הצגת תיאטרון משפחתית וקאמרית. האופן שבו דולן משתמש בקלוז-אפים ובמוזיקה של גבריאל יארד היה מרתק בעיניי.

והכי חשוב: הקרנה של ״פיירו המשוגע״ של ז׳אן-לוק גודאר במסגרת מחווה לז׳אן-פול בלמונדו. ואולי זה מה שאני הכי רוצה: פסטיבל קולנוע צרפתי שכולו הקרנות לקלאסיקות צרפתיות מהימים שבהם נולד המותג ״קולנוע צרפתי״, שאין לו באמת כיסוי כיום.

3) ״הסוכן״, סרטו של אסגר פרהדי, זוכה האוסקר הזר השנה (בפעם השניה אחרח ״פרידה״). זה הסרט השלישי של פרהדי שמוקרן מסחרית בישראל (קדמו לו ״פרידה״ ו״העבר״) וזה סרט שלישי שאני עור אותה חוויה וחושב אותן מחשבות במהלך הצפייה. המחשבה הראשונה: זה לא בשבילי. זה ריאליסטי ונטורליסטי מדי לטעמי. זה נראה פשוט מדי. זה דומסטי מדי. אני מחפש משהו מסוגנן ועז יותר. מחשבה שניה, איפשהו באמצע הסרט: ובכל זאת, הוא במאי מצוין. יש לו רגעים מפיעים של תזמון שנראים טבעיים ומקריים, אבל מאורגנים באופן מפתיע. פרהדי, למשל, מביים מדהים נסיעות במכונית. תמיד קורה שם משהו מפתיע. מחשבה שלישית, בסוף: אה, הבנתי! אני צריך להגיע לסוף הסרט – והסופים שלו מצוינים תמיד – כדי שהכל יתחבר לי ואבין את המהלך שהוא עשה ואת האופן הערמומי שבו הוא בנה עלילה משפחתית על מה שיכול להיחשב גם מותחן. אז כן, הצופה תאב הסיפוקים המיידים שבי (זה שרוצה פתיחה כמו ״ילדותו של מנהיג״ שכולה רעש וצלצולים וזיקוקין דינור), זה שרוצה להתאהב בסרט תוך עשרים דקות, זקוק לסבלנות כדי לקלוט בדיעבד שפרהדי הוא במאי מבריק. ״הסוכן״ הוא סרט שנע על שני צירים. הציר האחד עוסק בקבוצת תיאטרון שמעלה באירן את ״מותו של סוכן״ של ארתור מילר, וזאת בשעה שחלק מהם תוהה בקול ובזלזול מה הקשר בין מחזה כה אמריקאי ובין התיאטרון האירני, שאפילו לא יכול להציג את דמותה של האשה הפתיינית הלבושה באופן אירוטי, מבלי להלביש אותה במעיל מפאת צניעות. לכאורה, אין למחזה הזה רלוונטיות למציאות שבו הוא מועלה. הציר השני עוסק בחיים הפרטיים של יוצרי ההצגה, שנאלצים לחפש דירה חדשה אחרי שדירתם הישנה ניזוקה ברעידת אדמה (מודה, רעידת אדמה בפתיחת סרט היא מטאפורה לא רעה בכלל). לוקח לזה זמן, אבל בהדרגה הצופה חד החושים יקלוט שהסיפור האישי של אנשי התיאטרון מכיל כמה וכמה נקודות השקה עם עלילת המחזה של ארתור מילר. אבל השאלה הגדולה היא, אם כך, מיהו הסוכן? מיהו ווילי לומן של הסיפור הזה? כששני הצירים האלה נפגשים בסוף, יש ל״הסוכן״ פיי-אוף יפה שמצדיק את הסרט ומלמד צופה כמוני להיות סבלן יותר.

ציוץ