25 מאי 2017 | 08:41 ~ תגובה אחת | תגובות פייסבוק

25.5.2017: האמנם היום חגיגות 40 שנה ל״מלחמת הכוכבים״? (פודקאסט קולנוע #129)

היום לפני 40 שנה יצא באמריקה ״מלחמת הכוכבים״. לישראל הוא הגיע בערך שנה אחר כך ונעלם מהר מאוד מהמסכים

אני מקדיש את החצי שעה הראשונה של פודקאסט הקולנוע של סינמסקופ ברדיו הקצה ל״מלחמת הכוכבים״, הביקורות, ההשפעות וההשפעה של ג׳ון וויליאמס לתוצאה הסופית. לחצו על הנגן או האזינו כאן

העולם יציין היום (חמישי) מלאת 40 שנה ליציאה המסחרית של ״מלחמת הכוכבים״, סרטו של ג׳ורג׳ לוקאס, שעד מהרה הפך לסרט הקופתי ביותר בכל הזמנים ועקף את ״מלתעות״, סרטו של חברו הטוב, סטיבן ספילברג שיצא שנתיים לפני כן.

אכן, כל מי שחי בארצות הברית ב-1977 יכול לציין היום מלאת 40 שנה לרגע שבו ״מלחמת הכוכבים״ נכנס לחייו. גם מי שחא ראה את הסרט ביום צאתו, בוודאי נחשף לתופעה התרבותית הזאת.

אבל אם הייתם, כמוני, בישראל באותה שנה, אז אין לכם סיבה אמיתית להצטרף לחגיגת ״מלחמת הכוכבים״ היום. כראוי למדינה שחיה בגלקסיה רחוקה, לפני המון המון שנים, ושהעולם הגיע אליה באיטיות מפתיעה, הסיפור הישראלי של ״מלחמת הכוכבים״ מתחיל רק שמונה חודשים אחר כך.

״מלחמת הכוכבים״ עלה בישראל ב-20 בינואר 1978 בשלושה עותקים, בתל אביב, חיפה וירושלים. בתל אביב הוא הוקרן תחילה בקולנוע בן יהודה ומשם עבר כעבור שבועיים לקולנוע תל אביב. בישראל של תחילת 1978 הסנסציה הקולנועית היתה בכלל במקום אחר: שלושה שבועות אחר כך יצא ״אסקימו לימון״ והתקשורת היתה עסוקה בקידום קדחתני של הסרט הזה, שכולם כבר הבינו שהוא הולך להיות עצום. ״מלחמת הכוכבים״ לא עשה רושם גדול על הקהל הישראלי והוא עזב את בתי הקולנוע של הערים הגדולות די במהירות, מפנה מקום ל״מפגשים מהסוג השלישי״, ״הרומן שלי עם אנני״ ול״שגעון המוזיקה״, שהיו הלהיטים האמריקאיים הגדולים יותר של אותה שנה. אבל כולם התגמדו מול ״אסקימו לימון״ שיצא זמן קצר אחריו (ומחודש מאי 1978, גם ״הלהקה״).

למעשה, אל הפינה הקטנה שלי בגלקסיה – ראשון לציון – ״מלחמת הכוכבים״ הגיע אפילו יותר מאוחר – רק באיזור אפריל-מאי 1978 (לא הצלחתי למצוא כרוניקות של בתי הקולנוע של ראשל״צ בארכיוני העיתונים של התקופה אז אני לא זוכר את התאריך המדויק שבו הסרט הזה הגיע אליי).

 

אז לא. אני לא זוכר מה היה התאריך ואני גם לא זוכר באיזה משלושת בתי הקולנוע בעיר ראיתי אותו (תפארת, ראשון או נעמן), אבל הייתי בן עשר וזה היה אחד הסרטים הראשונים שהלכתי לראות לבד בקולנוע, בלי הורים או בלי אחותי, בתקופה שבה התחלתי ללכת לקולנוע לראות הכל. לכ, 1978 היתה שנה חשובה מאוד בשבילי, כי ראיתי בה גם את ״מלחמת הכוכבים״ וגם את ״סופרמן״ (ראיתי אותו בארצות הברית בזמן אמת, לישראל הוא הגיע במרץ 1979) ואני חושב שהמוח שלי פשוט עלה בלהבות מהדבר הזה שנקרא קולנוע והאקסטזה שהוא מסוגל ליצור. וכן, אני מאמין שכשג׳ורג׳ לוקאס יצר את ״מלחמת הכוכבים״ הוא חשב עליי.
אני מניח שלא הייתי הילד היחיד בעולם שהרגיש שהוא לוק סקייווקר, אבל אני ידעתי בוודאות שהסרט הזה עליי. ראשון לציון של 1978 היתה העיר הכי נידחת בעולם, באמצע שום מקום. העיר – שנגמרה בגשר ראשון – היתה מוקפת דיונות (חולות ראשון) שמיד זיהיתי אותם כחולות של טאטואין, כוכב הבית של לוק סקייווקר. ואם לוק יכול להפוך מחוואי צעיר ומתוסכל בכוכב מדברי לגיבור שמביס במו ידיו את האימפריה ומפוצץ את כוכב המוות, בוודאי שגם אני.
במבט לאחור, ובהסתכלות בוגרת, השילוב של ״מלחמת הכוכבים״ ו״סופרמן״ באותה שנה יכול גם להעיד שפשוט התאהבתי במוזיקה של ג׳ון וויליאמס, שהלחין את שני הסרטים. אני לא פוסל את המחשבה הזאת.
התלהבתי מ״מלחמת הכוכבים״ כבר מהסרט הראשון. ובמידה רבה, לא הייתי זקוק לסרטי ההמשך. כמו רבים, גם אני חושב שמבחינות רבות הסרט השני, ״האימפריה מכה שנית״, הוא הטוב מבין השלושה: מבחינה קולנועית, מבחינה תסריטאית, מבחינת העובדה שהוא קצת פחות ילדותי, וגם כי בסופו של דבר כנראה שיודה היתה הדמות הכי טובה בכל הסדרה הזאת, אבל לא הייתי זקוק להמשך הזה. לא הייתי זקוק לגילויים שלוק וליאה הם אחים תאומים ולא הייתי זקוק להבנה שלוק הוא בנו של דארת ויידר. למעשה זה החליש לי את המיתולוגיה שיצרתי לעצמי בראש שבה אני יכול להיות לוק סקייווקר, גם אם אבא שלי הוא לא אנאקין סקייווקר.

מבחינתי, ״מלחמת כוכבים״ הוא הקלאסיקה הגדולה בסדרה והוא בהחלט עומד במבחן הזמן כי לוקאס ביים אותו עם אהבת קולנוע גדולה ובלי ציניות (מה שאני לא יכול להגיד על הדברים שהוא עשה אחר כך). כשהוא ביים את כל סצינות המדבר הוא חשב על דיוויד לין ועל אקירה קורוסאווה והוא העניק איזושהי תחושה על-זמנית לסרט, שנראה קלאסי כבר בזמן אמת.

מבחינתי, זה היה אחד מהסרטים שאיתם התחלתי את אהבת הקולנוע (או האובססייה לקולנוע). כששמעתי שצילומי המדבריות הושפעו מ״לורנס איש ערב״ הלכתי לראות את הסרט. כשלוקאס סיפר שאר-2-די-2 וסי-3-פי-או מושפעים משתי הדמויות מ״המבצר הנסתר״ של קורוסאווה, הלכתי לראות את הסרט. כשהייתי בחוג טלוויזיה שנה אחר כך, רק רציתי ללמוד ולנסות לעצור בעצמי את ה-crawl שאיתו נפתח הסרט, ואת הפינות של כל ספרי הלימוד שלי מילאתי בסרטוני אנימציה של קרבות חלל בין חלליות המורדים (צורת איקס) ובין חלליות האימפריה (צורת H), באיזור כוכב המוות.

״מלחמת הכוכבים״ היה הראשון. הוא היה אחד מהלב. הסרטים הבאים נוצרו אחרי שכבר התבגרנו אז הם היו אולי משוכללים ומורכבים יותר, אבל דווקא הפשטות של ״מלחמת הכוכבים״ נותרה אפקטיבית. מבחינתי, כשאני מדבר על מבנה תסריטאי אני תמיד נעזר ב״מלחמת הכוכבים״, שיש בו את אבני הבנייה הכי בסיסיים ליצירת דרמה – טוב מוחלט נגד רע מוחלט, ומסע התבגרות של גיבור שצריך ללמוד מי נגד מי, ולחפש לעצמו דמות אב, דמות חבר ומושא אהבה.

במהלך שנות השמונים, כשהתחלתי לקרוא עיתונים ולהתעניין בעולם התקשורת וביקורת הקולנוע, גיליתי שהחוויה שלי מ״מלחמת הכוכבים״ לא דומה לאלה שהיו אז בכירי העיתונות הישראלית. נכנסתי לעולם הקולנוע והעיתונות כשסביבי ״מלחמת הכוכבים״ הוא האנטי-קרייסט. כל המבקרים והעיתונאים שאהבתי, הערצתי והושפעתי מהם תיעבו את הסרט (בעיקר מאיר שניצר ורון מיברג). אגב, שנים מאוחר יותר גיליתי שדווקא זאב רב-נוף, מבקר שאני כמעט ולא מסכים איתו על כלום, כתב ב״דבר״ ביקורת הוגנת על הסרט. הוא לא היה אקסטטי, ואולי קצת מסויג (הכותרת היתה ״חלומותיו של ילד בן 12״), אבל הוא ידע להעריך נכון את הסרט. אבל גם הוא היה יוצא דופן: במידה רבה הגישה השמרנית הנפוצה בעולם התקשורת בכל העולם היתה ש״מלחמת הכוכבים״ ו״מלתעות״ הרסו את הקולנוע, יצרו את המושג ״סרט קיץ״ והפכו את הקולנוע מיצירת אמנות למוצר מסחרי שיווקי. לוקאס אכן מיסחר את ״מלחמת הכוכבים״ כהוגן (לשמחתו של בן העשר שהייתי. כשיצא ״האימפריה מכה שנית״ גרתי בארצות הברית וכמות המרצ׳נדייז שיצאה עם הסרט פשוט סיחררה אותי. לא מעט ממנה עדיין בבעלותי), באופן שכיום נראה לנו ברור מאליו ואילו אז היה חלוצי (או שטני, תלוי בגישתכם). אבל מבחינתי, ״מלחמת הכוכבים״ היה שער לכל עולם הקולנוע, המסחרי והאמנותי, הילדותי והבוגר.

קשה לדמיין כיום את תחושת הבידוד מהעולם שהיתה אז, בימים שלפני האינטרנט, ואפילו טלוויזיה רב-ערוצית. מי שהיו מנוי לעיתונים ולמגזינים מהעולם היה מקבל אותם חודשים אחרי צאתם לאור כי הדואר היה איטי מאוד. למעשה, כשאני מחפש ״מלחמת הכוכבים״ בעיתונים הישראליים של 1977, אני מוצא אזכור ראשון לסרט רק בדצמבר. כלומר, במשך שבעה חודשים התקשורת הישראלית לא עסקה בתופעה הזאת. בסוף דצמבר 1977 כותב זאב רב-נוף, מבקר הקולנוע של ״דבר״, כתבת פריוויו על הסנסציה וההצלחה של ״מלחמת הכוכבים״, והעובדה שהסרט הפך לקופתי ביותר בכל הזמנים ולעובדה שהוא מכניס באמריקה מיליון דולר ביום. כמה שבועות אחר-כך, רב-נוף, שהיה גם מבקר המוזיקה של העיתון, כותב באהדה על תקליט הפסקול של ג׳ון ווילאמס. וב-23 בינואר הוא כותב ביקורת על הסרט עצמו.

אני מקריא פסקאות מהביקורת של רב-נוף בפודקאסט בראש הפוסט הזה. והנה השלמת מידע מהפודקאסט: רב-נוף מזכיר שם שני שמות שלא היכרתי. הוא כותב: ״ההבדל בין סטנלי קובריק ובין ג׳ורג׳ לוקאס הוא כהבדל בין פראל סאבאטיני וקנוט המסון״. אז למבוכתי הרבה הייתי זקוק לגוגל כדי להבין שמדובר בשני סופרים: קנוט המסון הרציני והאיכותי הוא סופר נורווגי זוכה פרס נובל (קובריק באנלוגיה הזאת) ורפאל זאבאטיני הוא סופר ספרי הרפתקאות פופולריים, ביניהם ״קפטן בלאד״, שגם הפך לסרט הרפתקאות פופולרי.

אבל רב-נוף גם זיהה נכון, ואף התחבר, לטון הקולנועי הנוסטלגי של ״מלחמת הכוכבים״: ״הסרט הוא אגדה לילדים, משולבת בהרפתאה היסטורית רומנטית, במערבון, במדע בדיוני ואף בסרט מלחמתי. ׳הקוסם מארץ עוץ׳, ׳רובין הוד׳, ׳השבויה בנכר׳, ׳2001 אודיסיאה בחלל׳ ו׳10 שניות מעל טוקיו׳ – מין תערובת לבקשתך ולהנאתך, של כל אלה גם יחד״. ובהמשך הוא מוסיף: ״יש כאן הכל, כל מה שהיינו רוצים לראות בסרט עטור דמיון שכזה, אפילו חרבות מימי ארתור ואבירי השולחן העגול (כיום החרבות הן של קרני לייזר)״.

רב-נוף היה אז בן 52. שנה אחר כך, ב-1979, הוא נפטר במפתיע מהתקף לב.

השנה ייצא בדצמבר הסרט השמיני בסדרה, ״מלחמת הכוכבים: אחרוני הג׳דיי״, בבימויו של ריאן ג׳ונסון. וזו כנראה סגירת מעגל נהדרת לגלות שמי שמפיק את הסרט הזה הוא רם ברגמן, יליד ראשון לציון, שאני מניח שראה את ״מלחמת הכוכבים״ בפעם הראשון אז, באמצע 1978, באותו בית קולנוע שבו אני ראיתי אותו.

 

 

נושאים: בשוטף

תגובה אחת ל - “25.5.2017: האמנם היום חגיגות 40 שנה ל״מלחמת הכוכבים״? (פודקאסט קולנוע #129)”

  1. רז 25 מאי 2017 ב - 9:16 קישור ישיר

    הטקסט הנפלא ביותר שנכתב על מלחמת הכוכבים, לטעמי, הוא האתר Star Wars Origins של קריסטן ברנאן, בו היא מצביעה על מקורות ההשראה השונים של לוקאס בבואו ליצור את הסרטים שלו ומה הוא למד מכל אחד מהם – לא רק במובן של עלילה וטיפוסי דמויות, אלא גם במובן של איך לספר סיפור.
    http://moongadget.com/origins/
    במשך שנים ברנאן דיברה על להפוך את האתר הזה לספר, מה שלא קרה למרבה הצער. אבל קריאה באתר היא חובה, לא רק למי שמעריץ את מלחמת הכוכבים אלא למי שעוסק בכתיבה, כמבקר או כיוצר. אפשר ללמוד ממנו על תהליכים יצירתיים לא פחות מקריאה ב-“סיפור” רוברט מקי או ב-“על הכתיבה” של סטיפן קינג.


השאירו תגובה