29 מאי 2017 | 21:06 ~ 0 תגובות | תגובות פייסבוק

מן הארכיון: ראיון עם הבמאית פאטי ג׳נקינס, 13 שנה לפני שהיא ביימה את ״וונדר וומן״

פאטי ג׳נקינס מביימת את גל גדות על הסט של ״וונדר וומן״. שימו לב מה לובשת הבמאית ומה לובשת השחקנית

ביום חמישי יעלה בארץ ובכל העולם ״וונדר וומן״, סרט גיבורי-העל החדש של די.סי ואולפני וורנר. סרט שכבר מהקרדיטים שלו אתם מבינים שיש בו שתי הברקות: הראשונה, גל גדות בתפקיד הראשי, עם תפקיד שהחוצפה הישראלית מתאימה לו בול; והשניה, ליהוקה של פאטי ג׳נקינס לתפקיד הבמאית. אולפני וורנר, צ׳רלס רובן, המפיק, וזאק סניידר, המפיק האחראי, רצו מלכתחילה ש״וונדר וומן״ יהיה סרט שתביים במאית. הם פנו תחילה למישל מקלארן, שביימה כמה מהפרקים הבולטים של ״משחקי הכס״, והיא התחילה את העבודה אבל פרשה. אף פעם לא מסגירים למה במאים פורשים, למעט צירוף המילים ״חילוקי דעות יצירתיים״, אבל קל להניח שזה כמעט תמיד קשור בפער בין החזון של האולפן לחזון הבמאי/ת ולשאלה מי מקבל את ההחלטות הסופיות.

מי שביימה את הסרט לבסוף היא פאטי ג׳נקינס, שב-2003 ביימה את סרט הביכורים שלה, ״מונסטר״. הסרט העצמאי והמחוספס הזה העניק לשרליז תרון את האוסקר על משחקה בתור איילין וורונוס, הרוצחת הסדרתית הראשונה של אמריקה. מאז היא לא ביימה אף סרט קולנוע (אבל כמעט ביימה כמה), ועבדה בעיקר בטלוויזיה, בין השאר היא ביימה את הפיילוט לגרסה האמריקאית של ״The Killing״. שוב, מחוספס ואפלולי.

את ג׳נקינס פגשתי בפברואר 2004 בפסטיבל ברלין, לשם הגיעה אחרי שסרטה הפך לאחד הסרטים העצמאיים המצליחים והמדוברים ביותר בעולם. הראיון שלי איתה התפרסם ב״העיר״ שבועיים אחר כך, כמה ימים אחרי שתרון זכתה באוסקר. וכן, כפי שמיד תשימו לב, לא ממש התלהבתי מ״מונסטר״. אבל כשאני קורא את דבריה, 13 שנה אחרי, אני מזהה את תפיסת העולם שלה, והאופן שבו היא מתייחסת למערכת היחסים בין גברים ונשים, שבהחלט באים לידי ביטוי גם ב״וונדר וומן״. אז זו הזדמנות מצוינת לשלוף את הראיון מהארכיון, ולהבין בדיעבד למה וונדר וומן מתכוונת כשהיא אומרת ״אני מאמינה באהבה״:

פורסם ב״העיר״, 4.3.2004

שלוש פעמים הזכירה פאטי ג’נקינס, במאית “מונסטר”, את שמו של טרנס מאליק במפגש עם עיתונאים שהתקיים במהלך פסטיבל ברלין. “שבילי זעם” של מאליק, היא טוענת, היה השפעה גדולה עליה בבואה לביים את סיפורה האמיתי של איילין וורנוס, זונה שרצחה שבעה מלקוחותיה בכבישי פלורידה, נרשמה בספר השיאים של גינס כרוצחת הסדרתית הראשונה באמריקה, נתפסה ב~1990 והוצאה להורג כעבור 12 שנים, ב~2002. טוב, נו: “מונסטר” לט באמת דומה ל”שבילי זעם”, למעט העובדה ששניהם מבוססים על סיפורי פשע אמיתי. גם אם הישגיו לחלוטין בלתי מבוטלים – בין השאר, משחק מסמר שיער של שרליז תרון, שזיכה אותה באוסקר בתחילת השבוע – הוא עדיין נטול הפיוט המזוכך והריחוק המעודן, שהיה בסרטו של מאליק.

לא שקרירותו של מבקר ישראלי אמורה להזיז לג’נקינס, שהגיעה לברלין אנרגתית כקפצון, כולה תזזית חייכנית, בעיצומה של הקפת הניצחון שלה עם הסרט. מה שהתחיל כסרט קטן ואיזוטרי שעלה כחמישה מיליון דולר, הפך לאחד הסרטים המהוללים ביותר של עונת הפרסים האחרונה. למרות תכניו הקשים, והסגנון הקודר ונטול הרחמים שלו, הוא עשה שימוש נבון בביקורות מהללות – רוג’ר איברט, גדול תומכי הסרט, בחר בו לסרט השנה והכתיר את משחקה של תרון כ”אחת מהופעות המשחק הגדולות בתולדות הקולנוע” – ועבר פאזה מסרט קטנטן, לשובר קופות לא מבוטל, ועכשיו גם זוכה אוסקר. “זה הדובדבן של המסע הכי סוריאליסטי שעברתי. כשעשיתי את הסרט קיוויתי שיהיה לו קהל מזערי שיתעניין בסיפורה של איילין. לא ציפיתי שהוא ייקנה להפצה רחבה, או שיתקבל בחמימות שיתקבל, שלא לדבר על שיהיה ראוי לאוסקר”, אמרה ג’נקינס.

זה סרטה הראשון של ג’נקינס, שנראית כמי שהייתה יכולה להיות הבסיסטית של הברידרס, ואם יש סרט אמריקאי שהוא מזכיר, בנימה ובסגנון, זה דווקא את “בנים אינם בוכים”, עוד סרט בכורה עצמאי של במאית, המבוסס על פשע אמיתי בדרום ארצות הברית ושזיכה את השחקנית הראשית שלו באוסקר. למרבה ההפתעה, ההצלחה של “בנים אינם בוכים”, אומרת ג’נקינס, כלל לא עזרה לה בבואה לגייס כספים להפיק את הסרט. היה לה קל יותר להשיג מיליון דולר ממקורות שונים, על סמך העובדה שמדובר בסרט העוסק ברוצחת סדרתית לסבית. “המילים האלה ‘רוצחת סדרתית’ ו’לסבית’ גרמו למפיקים לתייק אותנו בקטגוריה שונה לחלוטין ממה שהתכוונתי אליה, אבל שגרמה להם לחשוב שהסרט יוכל להיות רווחי בספריות הווידיאו”. אבל ככל שנחשפה לעוד פרטים מחייה של וורנוס ונמשכה לסיפורה, הבינה ג’נקינס שאין סיכוי שתעשה סרט אקספלויטיישן סטייל רוג’ר קורמן, ושהיא מעדיפה ללכת על ריאליזם במקום על ז’אנר, גם אם זה יבריח ממנה את מעט המממנים שהצליחה לסקרן.

“שמעתי עליה לראשונה ב-1990, כשהיא נתפסה”, מספרת ג’נקינס על ההיכרות שלה עם סיפורה של וורנוס, ועל החלטתה להפוך אותו לסרט. “כבר במשפט, כשהיא פרצה בבכי, הסיפור שלה ריסק אותי. הבנתי שיש שם איזה עניין עם בגידה. בער לי לדעת מה הסיפור שלה, ומה קרה לאשה הזאת שהוביל אותה למקום אליו היא הגיעה. ניק ברומפילד עשה עליה סרט תיעודי, אבל הוא לא סיפר את הסיפור שלה, אלא עסק במערכות המשפט והתקשורת באמריקה. 12 שנים אחר כך, עדיין איש לא סיפר את הסיפור שלה ומכיוון שאני במאית עלילתית ולא דוקומנטריסטית, החלטתי לעשות מזה סרט”.

ג’נקינס, ניו יורקית במקור, למדה ציור ועבדה בשולי תעשיית הקולנוע לפני שפנתה ללימודי קולנוע, דווקא במסלול לקולנוע ניסיוני במכון הקולנוע האמריקאי (המסלול ממנו בקע גם דיוויד לינץ’). “גדלתי בשנות השבעים על סרטים כמו ‘שבילי זעם’, ‘בוני וקלייד’ ו’השור הזועם’ שהיו סרטים אנושיים מאוד המבוססים על סיפור אמיתי והרגשתי שהסגנון הזה מתאים לסרט שלי”, היא מסבירה.

כאמור, צופי הקולנוע כבר נחשפו לדמותה של וורנוס בסרטו של הבמאי הבריטי ניק ברומפילד “איילין וורנוס: מכירתה של רוצחת סדרתית”, שעסק בקרקס התקשורתי סביב לכידתה של וורנוס, והמציג ספקות רבות בקשר לאיכותה של ההגנה המשפטית שקיבלה וורנוס, ולמידת ההגינות של המשפט. במקביל הפכה וורנוס לאייקון של ארגונים פמיניסטים רדיקלים, שראו בה קורבן ולא רוצחת.

ואכן, מי היא איילין וורנוס? כמו דמותו של טים רובינס ב”מיסטיק ריבר”, גם וורנוס, כפי שמגלמת אותה תרון, היא קורבן תמידי. בילדותה הותקפה מינית על ידי קרובי משפחתה וחברים, הוטרדה, הושפלה, נודתה מעיירת הולדת במישיגן והידרדרה במהרה לזנות, כבר מגיל 13. סרטה של ג’נקינס נפתח כשוורנוס, הסטרייטית, מתאהבת בנערה בשם סלבי (כריסטינה ריצ’י, שגם בלי זיקוקין דינור מצליחה במשחק הפשוט שלה לגנוב לא פעם את ההצגה מתרון). האהבה הזאת, שהיתה אמורה להיות הישועה שלה, היתה למעשה מפלתה. כשוורנוס מותקפת באכזריות על ידי אחד מלקוחותיה, במקום להרים ידים ולהיכנע, אולי אפילו למות, היא הורגת אותו. ההרג הראשון, שנעשה בבירור כהגנה עצמית, משחרר מתג במוחה של וורנוס, שממשיכה מכאן להרוג ששה מלקוחותיה, מתוך מחשבת עוועים שכולם מנסים להרע לה. “מה שהניע אותי בכתיבה היתה המחשבה שאם היא לא היתה פוגשת את סלבי ומתאהבת בה, היא היתה נותנת לעצמה להירצח על ידי הלקוח הראשון שהרגה. הרצון העצום שלה להישאר בחיים, שגרר אחריו את רצף מעשי ההרג שלה, נבע למעשה מהאהבה שלה”. מה שמוביל את ג’נקינס לייצר את התובנה הבאה: “כל הרציחות בעולם נעשים על ידי אנשים שמאמינים שיש הצדקה למעשיהם, בין אם זה מאהבה, או דת, או פוליטיקה”.  ג’נקינס לא רואה את סרטה כיצירה שמתדיקה רצח ונקמה, ולמרות שהיא מקפידה להרחיק את סרטה מהגישה שניסתה להציג את וורנוס כצלובה החדשה של החברה הגברית, היא עדיין חושבת שבסיפורה של וורנוס שלובים לא מעט שנאת נשים והומופוביה. כאן היא שוב נאחזת במאליק, ואף בקובריק: “הרבה פעמים ראינו בסרטים כמו ‘הקו האדום’ ו’מטאל ג’קט’ איך גברים, שבסיטואציות אחרות נחשבים כאנשים טובים ובעלי משפחות, מגיעים למצב בו הם יכולים להצדיק ביצוע פשעים איומים. אבל זה נדיר יותר לשמוע תובנות כאלה מאשה באמריקה, ועוד מרוצחת סדרתית. מצד שני, אלפי זונות נרצחות באמריקה מדי שנה. אז העובדה שאחת מהן החליטה להשיב אש ולהרוג אנשים מאוד ריתקה אותי, ורציתי לחקור מה גרם לה להמשיך ולהרוג עוד אנשים”. והיא מוסיפה: ” זה סיקרן אותי איך מניעיו של אדם יכולים להיות כה טהורים ופשוטים, ושייצאו מהם לבסוף כזאת קטסטרופה”.

שם סרטה של ג’נקינס, “מונסטר” (מפלצת), נשמע אולי שיפוטי, אבל הוא למעשה סמלי. ה”מונסטר” משם הסרט מתייחס בעצם לגלגל ענק בלונה פארק, שבוודאי משמש מטאפורה. אז איך מצפה מאיתנו ג’נקינס לשבת ולהזדהות עם דמות כה אפלה, כה קשה להזדהות, כה בעייתית מבחינה מוסרית? חמור אף יותר: מסרטו של ברומפילד מצטיירת וורנוס כעדה בלתי מהימנה, עם טופוגרפיה נפשית כה מעורערת, שהופכת אותה לשקרנית פתולוגית הנעה בקיצוניות בין פרנויה לדמנציה. איך, בהתחשב בשאיפה של ג’נקינס לייצוג של האמת, היא מצפה לשכנע אותנו באמינות סרטה? “לא סמכנו רק על עדותה, שהיתה באמת לא מהימנה, אבל היו המון מסמכים, גם מכתבים שהיא כתבה, וגם ראיונות עם אנשים שהיו מעורבים, ותיקי משטרה. היה המון חומר כתוב, לא שום דבר שאפשר לצלם לסרט תיעודי, אבל מספיק חומר כדי לבנות ממנו סיפור עלילתי”.

כדי להתעמק בסיפורה של וורנוס, ניסתה ג’נקינס להיפגש איתה. “כתבתי לה מכתב מתוך רצון לקבוע איתה פגישה. וככה במשך חצי שנה התכתבנו וחשבתי שזה יוביל לראיון איתה. אבל אז פתאום נקבע תאריך ההוצאה להורג שלה והרשו לה ראיון אחד אחרון וחשבתי שזה יהיה בטעם רע אם אמשיך לנדנד לה. ניק ברומפילד בסוף עשה את הראיון הזה, מה שהיתה החלטה נכונה לדעתי כי הוא יכול היה להשתמש בחומר המצולם הזה בסרט שלו (והוא אכן שילב אותו בסרט התיעודי השני שעשה עליה, מהשנה שעברה). להפתעתי, בערב שלפני הוצאתה להורג היא ביקשה מחברת ילדות שלה, איתה היא התכתבה לאורך כל תקופת מאסרה, לאפשר לנו גישה לכל אלפי המכתבים שהיא כתבה לה ב-12 השנים האלה. המידע שהישגנו מהמכתבים האלה היה עצום”.

ולבסוף, כמובן, שרליז. איך הגתה ג’נקינס את הרעיון מכל שחקניות הוליווד, דווקא היא לא רק שתרצה, אלא אף תוכל לגלם את וורנוס, עם דמיון פיזי והתנהגותי כה רב? “כשכתבתי את התסריט שיגעה אותי המחשבה שאין לי מושג מי יכולה לגלם את התפקיד הזה. לא היכרתי אף שחקנית שדומה באופן חיצוני לאיילין וורנוס, או שגילמה תפקיד דומה. נרדמתי ערב אחד עם הטלוויזיה דולקת והתעוררתי באמצע הלילה כשהיה את ‘מלכודת לפרקליט’ (עם קיאנו ריבס ואל פצ’ינו). נורא התרשמתי ממנה שם. שם השתנתה התפיסה שלי לגביה כשחקנית. נדהמתי מכמה היא היתה טובה. ראיתי שיש לה גישה נוחה להעברת כעס וזעם, וגם לפגיעוּת. פתאום נראה היה לי שהיא יכולה לעשות את זה”.

ומה הלאה? בתקופה, שהיא מין תור הב לבמאיות באמריקה – בו יותר ויותר נשים עושות סרט בכורה עצמאי מהולל, אין ספק שג’נקינס היא עכשיו אחת היוצרות הכי מחוזרות בהוליווד. אז על מה היא עובדת. “כאן אאלץ לאכזב אותך”, היא קוטעת שצף דיבור אנרגטי ונלהב. “אני לא אוהבת לדבר על הפרויקטים שאני עובדת עליהם, כי ברגע שאני מדברת עליהם בקול רם הם פתאום נשמעים לי נורא מטופשים ועובר לי החשק לעשות אותם”.

נושאים: בשוטף

השאירו תגובה