17 אוקטובר 2006 | 15:31 ~ 39 תגובות | תגובות פייסבוק

חיפה וכו'

ניסיון לסכם את פסטיבל חיפה.

1. כשחוזרים מפסטיבל יש תחושה של ג’ט לג. כנראה שהשהייה הממושכת באולמות מוחשכים גורמת לעירבול השעון הביולוגי. סטודנטים לרפואה או חוקרים הקוראים בלוג זה מוזמנים לחקור את התחום, לדעתי הממצאים יהיו מפתיעים.

2. היה פסטיבל מעולה. כמות הסרטים המסקרנים וכמות הסרטים הטובים היתה פשוט פנומנלית. עכשיו רק צריך לארגן אמצעי הקרנה וצפייה שיעמדו בסטנדרט של הסרטים. כל אולם שאינו רפפורט הוא סיוט בחיפה.

3. ראש העיר, בנאום הנעילה, הבטיח שבשנה הבאה יתווסף אולם נוסף. מישהו יודע איזה? איפה? איך? חיפאים, אנא עקבו אחרי העיתונות המקומית ודווחו אם נבנה או מוכשר אולם הקרנות חדש? האם מוריה יקום לתחייה? האם יפוצל האודיטוריום לשניים? אנא, פרטים.

4. אפרופו עיתונות מקומית: הכותרת הראשית ב”עיתון חיפה” בסוף השבוע האחרון, באותיות ענק, לבן על רקע אדום, עסקה במחאות וטענות נגד הפסטיבל. אלה הטענות שהובאו נגד פנינה בלייר, המנהלת האמנותית של הפסטיבל:

א. שלמרות שקן לואץ’ החרים את הפסטיבל, סרטו הוקרן. אויה, איזו שערוריה. הרי עלינו להקרין בארץ רק סרטים של יוצרים שנורא אוהבים אותנו. רצוי, אולי, להחתים כל במאי על מסמך בו הוא מבטיח את נאמנותו הנצחית למדינת ישראל. במאי המבקר את מדיניות ישראל, מוחבה נגד מלחמות וחס וחלילה מתנגד לכיבוש שיקרין את סרטיו במקום אחר (וב”עיתון חיפה”, בטאון הסינפילים בישראל, הקפידו לקרוא לבמאי “קן לאוץ'”). ראש העיר, יונה יהב, סיפק תגובה מצוינת: חוץ מהכחשת שואה, הוא בעד חופש דיבור מוחלט.
ב. שהיא הרשתה לג’אד נאמן לשאת נאום פוליטי תוקפני נגד מדיניות צה”ל והממשלה בטקס הפתיחה. ובאמת, התפלאתי שבלייר לא זינקה על ג’אד באמצע נאומו, הפילה אותו לרצפה, חטפה את ניירותיו וסכרה את פיו במסקינג-טייפ. זה היה יכול להיות רגע ליו-טיוב. בלייר, עם ראש העיר שוחר חופש הדיבור שלה, נתנו לג’אד לדבר בלי הפרעה. את כתבי “עיתון חיפה” זה עיצבן. האמת, אני חושב שנאמן המחיש בטקס הפתיחה למה למרות היותו כה מגויס פוליטית הוא עדיין דמות כה שולית גם כקולנוען וגם כדובר מטעם השמאל: רעיונותיו סוחפים, אבל הרטוריקה שלו עקומה. הוא לא יודע, כבמאי וכנואם, לשדך בין התכנים ובין הקהל. והוא יוצר טקסטים שבמקום להיות נוקבים, יוצאים הזויים. וזה היה הנאום שלו: הזוי. הוא רצה להגיד שהוא בקונפליקט עם קבלת הפרס על מפעל חיים, כי מאחורי הפסטיבל עומד משרד התרבות, ומאחוריו עומדת ממשלת ישראל. אותו טיעון של קן לואץ’, אגב (לאוץ’, בחיפנית). כאיש רוח היה על נאמן לעשות בחירה: או להצהיר מעל הבמה, אני מוחה נגד מדיניות הממשלה, יוצא מגד הפסטיבל הממומן על ידיה, מסרב לקבל את הפרס, דוחף לכם את הכוכב בשדירת הכוכבים שלכם חזרה לפרצוף ואורז חזרה את המחווה שהכנתם עבורי. הייתי קם ומריע על היושרה והאומץ שלו. או הוא יכול היה להגיד: למרות הביקורת שלי על הממשלה, אני אסיר תודה לכם על שאתם מוקירים את עשייתי הקולנועית. הוא בחר בדרך האמצע: להתסיס את העסקנים הפוליטיים בנאום אנטי-ממסדי, ואז להגיד תודה על הפרס במתק שפתיים נרגש. מקרה מובהק של אדם שמתקשה להיות חבר במועדון שמקבל אנשים כמוהו כחברים.
ג. שהם מכרו את הפסטיבל בעבור פיינט בירה. פה אני חייב להסכים עם הביקורת, למרות שהיא בוודאי לא קשורה לבלייר. נראה שמי שחתם על הסכם החסות עם הבירה הבלגית קצת ירד מהפסים. או שהוא מעולם לא ראה איך נראית חסות מסחרית לאירוע תרבותי. זה דבר אחד לצבוע את הפסטיבל בצבעים המסחריים של חברה סלולרית, זה דבר אחר להפוך ספל בירה ללוגו המרכזי של הפסטיבל. זה לא הגיוני מבחינה שיווקית, ולא נורמלי מבחינה תוכנית בפסטיבל שמנסה להיות אירוע לכל המשפחה.

5. “תנועה מגונה” זכה בפרס, ובצדק. זה היה סרט הקולנוע הישראלי שנראה כמו סרט אמיתי. כפי שכבר כתבתי כאן, הוא גדוש בעיות, אבל הוא עובד ברובו. הוא עובד יותר כפארסה, ופחות כדרמה, אבל יש בו דמות מעוררת הזדהות שנקלעת לברדק שנראה כמעט הגיוני. חבל שהוא לא היה יותר הזוי, אבל ניחא. סרט חביב פלוס. שאר הסרטים היו בינוניים בהרבה. “בשמיים אחרים” היה רע. “אסקימוסים בגליל” (הסרט היחיד בתחרות שצולם בפילם!) היה מפתיע לטובה, ביחס לציפיותיי הדלות מסרטיו הקודמים של יונתן פז, ובכל זאת הוא היה לא יותר ממחזה של יהושע סובול שהפך לסרט קולנוע דל בשפתו, וצפוי באמירתו. אבל אני כבר מדמיין את יום העיון הקולנועי על דימויי הקיבוץ בישראל של 2006. כתב ההאשמה של “אדמה משוגעת” מול שיר ההלל והגעגוע של “אסקימוסים בגליל”. מול הטקסט המורכב של “אדמה”, “אסקימוסים” נראה כמעט מביך בנאיביות שלו. אבל בתור “הלילה ה-21″ (ההמשך של סובול ל”הלילה ה-20″ של עצמו?) הוא אומר כמה דברים על אובדן החלוציות בישראל של ימינו.
בקשר ל”נוזהת אל פואד” של ג’אד נאמן: מעולם לא קרה לי קודם שראיתי סרט שגרם לי להתגעגע לעמוס גיתאי. כאן זה קרה. “נוזהת” מנסה לעשות לאגדות אלף לילה ולילה את מה ש”אסתר” של גיתאי רצה לעשות למגילת אסתר (ועם אותו שחקן, מוחמד בכרי). פתאום “אסתר” נראה כמו יצירה צלולה וברורה בהשוואה ל”נוזהת” (את “אסתר” צילם לפני 20 שנה בחיפה אנרי אלקן, מי שצילם את “ילדי גן העדן” ואת “מלאכים בשמי ברלין”, כך שאפילו הצילום היה יותר טוב).
על שלל הפרדוקסים הסגנוניים והתוכניים של “חופשת קיץ”, סרטו של דוד וולך (זוכה פרס תגלית הפסטיבל) אכתוב כבר בהזדמנות אחרת.
6. אם החמצתם: בשבת ניסיתי לסכם את היום האחרון באופן טלגרפי, אבל דרך התגובות, ככה זה נראה:

הנה בתמצית, שיאי היומיים האחרונים:
“בוראט”: סרט גאוני, מהמצחיקים שראיתי בחיי. לא השבוע, לא השנה, לא בעת האחרונה, מימיי. נדמה לי שמאז “סרט מטוגן”, “טיסה נעימה” ו”סודי ביותר” של צוקר-צוקר-אייברהמס לא צחקתי ככה. והכי נפלא: זו לא פארודיה, אלא סאטירה, כך שיש כאן שפע אמירות חריפות על על עולם (ועל אמריקה). מספרים שבני דודיו של סשה כהן ברון עובדים בפסטיבל ושסבתא שלו היתה בהקרנה. ואולי אלה סתם שמועות. בכל מקרה, אחיו של סשה, ערן, הלחין את הפסקול. הרבה גורן ברגוביץ’ (”אדרלזי”, מתוך “שעת הצוענים”) גם. וכפי שפרסמתי במהלך פסטיבל טורונטו מתוך הבלוג של אן תומפסון, בקטעים בהם בוראט מדבר קזחית לכאורה, בפועל הוא מדבר עברית, מה שמוסיף לקהל הישראלי מימדי הומור ובדיחות שיעופו מעל לראשו של הקהל דובר האנגלית (או הקזחית).
ועוד סרט נפלא: “ידיד המשפחה” של פאולו סורנטינו. מין עוץ לי גוץ לי נפוליטני, עם בימוי מופלא ופסקול אדיר.
“סקאנר דארקלי”: נהדר.
יופי של סרטים יש כאן (אמר האיש שנטש הרגע את “ארמון קיץ” באמצע מחמת השיעמום).

7. בספירה מהירה, הצלחתי לראות כ-40 מתוך 160 סרטי הפסטיבל. וזה היה פסטיבל עם לא מעט שיאים. הסרט שהכי אהבתי היה “ידיד המשפחה” של פאולו סורנטינו. מאוד אהבתי גם את “במאי החתונות” של מרקו בלוקיו, שאני עדיין מנסה לפענח את סופו (האיטלקים הצטיינו השנה). “פלנדרס”, במחשבה שניה, היה טוב יותר ממה שכתבתי לגביו בתחילת הפסטיבל (אם כי יש לי עדיין בעיות עם ברונו דומון, ומכיוון ש”פלנדרס” נקנה להפצה על ידי קולנוע לב, מן הסתם עוד ייצא לי להתבטא בנושא). ל”אל תקיש בדלת” של ונדרס עשו המבקרים הישראליים קצת עוול. הוא לא באמת רע ויש בו רגעים קולנועיים נפלאים.

8. סימני חיים נתגלו על כוכב הלכת א.ד מטלון. הנוכחות המוגברת של סרטי החברה בפסטיבל – “המעיין”, “בוראט”, “מיס סאנשיין הקטנה” – היתה הברקה שיווקית. הסרטים האלה הפכו לשיחת היום, ויצרו המון ציפיות. יהיה מעניין לראות האם יצליחו שם למנף את הזמזום הזה גם להצלחה קופתית. שלושת הסרטים האלה, אגב, הם הטובים ביותר שראיתי בפסטיבל.
ובמקביל, מטלון גם שברו השבוע לראשונה את חרם המבקרים שלהם. הם קיימו ביום ראשון הקרנת מבקרים ל”פרחים אדומים קטנים”, וביום חמישי שעבר הקרנה ל”שורטבאס” (הקרנה שאורגנה קצת בשלומיאליות כי ממילא רוב המבקרים היו בחיפה). מה קרה, האם הסירה החברה את החרם? כנראה שלא, אבל שני הסרטים האלה יוקרנו בסינמטק תל אביב. מה שמיד גורם לי להיקש הבא: האחרונים שעדיין מחרימים מבקרים בארץ הם אותם מפיצים הנסמכים על שירותי בתי הקולנוע של רשת רב חן. ולמעשה, המחרימה המיליטנטית היחידה והעקבית בארץ היא אותה חברה טראבלמייקרית, פורום פילם, זו שרשת רב חן (ויס פלאנט) בבעלותה. וכך קורה, או לפחות כך משתמע מהמצב בשטח, שכל מפיץ המציג את סרטיו בבתי הקולנוע של רב חן כנראה גם מחויב ליישר קו עם החרם. כך קורה שגם סרטי שפירא וגם סרטי שובל, מפיצים קטנים שלא אמורה להיות להם שום בעיה עם המבקרים, נדרשים להחרים. כשביקשתי מדאליה שפירא, הבעלים של סרטי שפירא, ומבני שווילי, הבעלים של סרטי שובל, לאשר או להכחיש את התובנה הזאת, הם בחרו שלא לענות.
מטלון השתמשו בפסטיבל ובהקרנות בסינמטק כדי להשתחרר מהכפייה של החרם, שבוודאי גם מזיק להם (נראה אותם מפיצים בארץ את “המעיין” ואת “בוראט” בלי לקבל תמיכה מהמבקרים). פורום פילם, בהתנהלות אווילית, מוציאה השבוע את אחד הסרטים המדוברים מפסטיבל ונציה, בלי לתת לקהל להבין לא רק שמדובר בסרט שזכה לביקורות טובות, אלא עם פוסטר שחור שלא מסגיר את העובדה שמדובר בסרט שאמור להיות מרהיב ויזואלית. ג’יזז, מי עובד שם? למרבה המזל, ישי קיצ’לס, מבקר הקולנוע של “העיר”, היה השנה בוונציה, כך שיהיה אפשר בוודאי לקרוא משהו אינטליגנטי על הסרט השבוע בעיתונות.
בקיצור: מטלון, שפירא, שובל וכל השאר – הגיע הזמן להחרים את פורום פילם, לא? רק נזק היא עושה לכם. ולעצמה.

9. לא רק פסטיבל חיפה ננעל בסוף השבוע, גם פסטיבל ניו יורק. והנה ג’יימי סטוארט הנפלא, בפרק חמישי ואחרון מדיווחיו הכה משעשעים מהפסטיבל. בשנה הבאה, אם אלמד לערוך עד אז, אני רוצה לחקות אותו. לגנוב ממנו. או בעצם, לשכנע את בלייר ושות’ להזמין אותו לחיפה. נראה שממילא ניו יורק מדכדכת אותו. ובפרק האחרון: גיירמו את גיירמו (דל טורו ונברו), וסופיה וקירסטן.

39 תגובות ל - “חיפה וכו'”

  1. יניב אידלשטיין 17 אוקטובר 2006 ב - 16:36 קישור ישיר

    ודווקא בארה”ב, “הילדים של מחר” ייצא רק ב-25 בדצמבר!

  2. אוגוסטינוס 17 אוקטובר 2006 ב - 17:30 קישור ישיר

    מדוע בדיוק על וולך בפעם אחרת?

    רוה לאוגוסטינוס: כי יש לי הרבה מה לכתוב ולנתח ולהתקטנן והפוסט התארך מפלצתית גם ככה.

  3. Islay 17 אוקטובר 2006 ב - 17:55 קישור ישיר

    סבתא של סשה ברון כהן אכן היתה בהקרנה, בשורה הראשונה ביציע (איפה שנחו השלטים המפתיעים “שמור לראש העיר”), אלא אם כן מישהו גרר אישה בת 80+ להקרנת בוראט כי הוא חשב שזה פשוט ימצא חן בעיניה. (:

    רוה לאיילי: והיא נהנתה? מישהו יודע מה שמה של גב’ בוראט?

  4. שיר קומאי 17 אוקטובר 2006 ב - 18:29 קישור ישיר

    “ידיד המשפחה” הוא הסרט האהוב עליך בפסטיבל (סעיף 7) אבל לא נמצא בין שלושת הסרטים הטובים ביותר (סעיף 8)?

    רוה לשיר קומאי: אז ככה. בראשי מסתווג הפסטיבל לכל מיני תתי-פסטיבלים: סרטים ישראליים, סרטי מפיצים, סרטי תעודה, וכו’. שלושת הסרטים האהובים עליי הם בסופו של דבר סרטים אמריקאיים שיגיעו לבתי הקולנוע עם או בלי קשר לפסטיבל ושלושתם, כדבוקה אחת, הסעירו ועניינו אותי. “ידיד המשפחה” הוא מה שקוראים לו בפסטיבלים (ובתחרויות כלבים…) “Best in Show”, הטוב ביותר מתוך כל הקטגוריות גם יחד. והוא סרט שנראה לי שאם החמצתם בפסטיבל לא תזכו לראות אותו בפילם על מסך גדול עוד שנים, עד שאחד הסינמטקים יעשה רטרוספקטיבה לסורנטינו אי שם ב-2025 (זה היה בסך הכל סרטו השני).

  5. אוגוסטינוס 17 אוקטובר 2006 ב - 18:42 קישור ישיר

    טוב, רק תזכור שזה מעניין אותנו. (חיכיתי לפוסט הזה רק כדי לראות מה תכתוב עליו)

    תודה

    רוה לאוגוסטינוס: אם ראית את הסרט אתה מוזמן להשיק את הדיון בו.

  6. ליאור 17 אוקטובר 2006 ב - 18:56 קישור ישיר

    יאיר, אתה כותב על הסרט המדובר מפסטיבל ונציה שפורום פילם מפיצה בהתנהלות אווילית… רק איזה סרט???

    רוה לליאור: לא מתחשק לי לעשות להם פרסומת. שיעשו לבד.

  7. איתן 17 אוקטובר 2006 ב - 19:01 קישור ישיר

    ליאור: מדובר ב”הילדים של מחר” (“children of men”), שגם אני, לפני כמה ימים, התרעמתי כאן, באחת התגובות, על הפוסטרים התמוהים של הסרט התלויים בכל פינת רחוב.

  8. דניאל 17 אוקטובר 2006 ב - 19:12 קישור ישיר

    לא בענייני חיפה
    אני סקרן לדעת איך “מדעי השינה”
    מישהו כבר הספיק לראות ?

  9. ליאור 17 אוקטובר 2006 ב - 19:41 קישור ישיר

    אה, אלה הפוסטרים? חשדתי שמדובר בסרט הזה. אבל לא הייתי בטוח.
    מעניין כמה הם הוציאו על הגרפיקה.

    רוה לליאור: לא הוציאו על גרפיקה. משרד הפרסום והסטודיו הגרפי קשורים עסקית, וגיאוגרפית, לפורום פילם. ומי שמקבל את ההחלטות הגרפיות חושב ששחור וצהוב זו ה-דרך לתפוס את העין של קהל רוכשי הכרטיסים בארץ. שימו לב להבא כמה מהכרזות של פורום פילם מעוצבות עם טקסט צהוב על רקע שחור או להפך. אמנים, אין מה לומר.

  10. תומריקו 17 אוקטובר 2006 ב - 20:10 קישור ישיר

    יאיר,
    אני קצת מאוכזב, שלא צפית בסרט “13”.
    אחד המותחנים הטובים ביותר שראיתי מימיי, והוא
    עוקף בסיבוב אפילו כמה גדולים של היצ’קוק.
    חוץ מזה, הבמאי הוא בן של במאי גרוזיני גדול.

    “מיס סאנשיין” היה מצויין – כולם נהנו וצחקו בסרט,
    אין ספק שזה סרט “סאנדאנסי” מובהק.

    “אל תקיש בדלת” של וונדרס הוא פשוט ממתק לאוהבי קולנוע. אכן לא מדובר באחד מסרטיו הגדולים, אבל זה מסוג הסרטים שניתן לראות אותם שוב ושוב.

  11. Islay 17 אוקטובר 2006 ב - 21:04 קישור ישיר

    לא יודעת אם היא נהנתה, בכמה סצנות בסרט חששתי לשלומה. (:

    אגב, מישהו ראה את שאדובוקסר (Shadowboxer) עם קובה גודינג ג’וניור והלן מירן שהוקרן בפסטיבל בשבת?

  12. עידו 17 אוקטובר 2006 ב - 21:59 קישור ישיר

    חברים, cut the crap, מה חשבתם על ‘המעיין’? זמן רב לא ראיתי סרט שאנשים כל כך מפחדים להביע את דעתם עליו בפומבי (ושימו לב שאפילו יאיר התעקש להיות אמביוולנטי ואבסטרקטי, אולי כהומאז’ לסרט עצמו).

    ולתומריקו – don’t come knockin הוא סרט נוראי! ראיתי אותו לפני חצי שנה בהקרנה מיוחדת עם ונדרס והשחקנים שלו בניו יורק, ואנשים פשוט קמו והלכו. זה היה פשוט מביך. ‘לא מדובר באחד מסרטיו הגדולים’? איזה אנדרסטייטמנט… עצוב לראות מה קורה לבמאים מזדקנים כשמוחם מתרכך.

  13. דן ברזל 17 אוקטובר 2006 ב - 22:08 קישור ישיר

    דניאל – “מדעי החלום” מקסים לדעתי. לא יצירה גדולה, בטח שלא ברת השוואה ל”שמש נצחית”, אבל בהחלט סרט שאם מתחברים לראש ההזוי והכאוטי שלו, נהנים מכל שנייה בו. בינתיים גונדרי מצטייר אצלי בתור סוג הבמאים שאני הכי אוהב: כאלה שגם בסרטיהם הבינוניים והקטנים אני אתאהב לגמרי.

    עידו – רשמים מ”המעיין” יש פה:
    http://www.fisheye.co.il/story?id=3496#272436

    ויאיר – איך אתה מסביר את העובדה שלסרט הזוכה בפרס הסרט הדוקומנטרי, “המלחמה של גיורי”, אף מבקר לא התייחס בזמן אמת? (ואולי אפילו עד עכשיו? לא בדקתי)
    (גילוי נאות: אני מקורב ליוצרי הסרט. אך השאלה מטרידה אותי גם בלי שום קשר)

  14. מיקה 17 אוקטובר 2006 ב - 22:11 קישור ישיר

    את “מדעי השינה” של גונדרי בחרו לתרגם לשם “כדי לאהוב צריך לחלום… ממש זוועה! וגם די תמוה בהתחשה שהמפיצים של הסרט הם סרטי שני שבד”כ לא מנסים ליצור תרגומים שיביאו קהל…ועוד כהשם שלו באנגלית הוא לגמרי קומיקטיבי… אני חושבת שלתרגום הזה מגיע להיכנס לרשימת התרגומים המגוכחים והרעים של העשור!
    זה כמעט כמו לקרוא לסרט האקדח מת לחלום…

  15. טיילר 17 אוקטובר 2006 ב - 22:25 קישור ישיר

    לעידו:
    הסיבה שקשה לדבר על המעיין זה פני שהוא סרט שבאמת יש בו חוסר איזון. אני יצאתי מהסרט בתחושה טובה, והייתה גם תאורייה לגביו, אחר כך התיישבתי אם מישהו שלא אהב את הסרט וראינו שהתאוריות שלנו לא סותרות, אלא פשוט שהסרט הזה הוא כל כך חידתי כמו שיאיר אומר, שבאמת אתה בוחר אם להתמסר אליו או לא.אני חושב שבמבחן הזמן הוא יתקבל רע על ידי הקהל מפני שאכן צריך להתמסר אליו, אך הוא דורש מהצופה הרבה מאד, ולכן הוא בטח יסבול אצל המבקרים והקהל. אבל אני ממש לא מסכים אם הדעות הנחרצות שהוא סרט רע ומביך. דבר ראשון, מבחינה טכנית הוא מרהיב. ארנופסקי עדיין במאי גדול שיודע ליצור סצנות מעולות וחזקות,הסרט מצולם למופת, והוא נראה מדהים. הבעיה של הסרט היא בתוכן לו, לי הפריע המוטיבים הדתיים בסרט, וזה שהוא באמת לא מאוזן ולעיתים ממש תמוהה, אך עדיין יש בו אמירה יפה על השלמה אם המוות, אמירה שעוסקת בפרדקוס שבין חיי הנצח, לבין השלמה אם המוות. לא מדברים על המעיין לא מתוך פחד, אלא מתוך חוסר עיכול. הוא סרט שדורש לטעמי, צפייה חוזרת.

  16. אוגוסטינוס 17 אוקטובר 2006 ב - 22:45 קישור ישיר

    אני לא ראיתי, ולפי השמועות, רציתי לסקול את עצמי בסידורים. אם כי אתה נשמע די ספקני לגביו.

  17. אלון 17 אוקטובר 2006 ב - 23:12 קישור ישיר

    אני נהנתי כמעט מכל רגע, לקח לי כמה דקות להיכנס לאווירה של הסרט ולשכוח מכל מה שהבמאי עשה. אבל בסופו של דבר אני חושב שזה אחד מהסרטים הטובים ביותר שראיתי בחיים שלי, הרבה זמן לא התחברתי ל2 דמויות (או 6 🙂 כל כך שטוחות כמו במעיין. לי ירדו דמעות כמה פעמים במהלך הסרט ואני לא יכול לחכות לראות אותו שוב ולקנות את הפסקול שיוצא חודש הבא. גם הרבה זמן לא ראיתי סרט שהדעות עליו כל כך חלוקות משנאה עזה לבלבול לאהבה עיוורת, אני לפחות שמח שבמקרה הזה אני בצד האוהב

  18. סטיבי 18 אוקטובר 2006 ב - 0:01 קישור ישיר

    החדש של גונדרי נקרא “מדעי החלום”, שזה (למעט הריבוי בשם העצם הלא-נכון) שמו הצרפתי המקורי.

    לפי כמות האנשים שהסתובבו באזור האודיטוריום בשבת, הייתי בערך היחידה שהייתה קרובה לאולם ההקרנה אבל לא ראתה את “המעיין”. אז אין לי דעה עליו. אבל שמעתי כמה אנשים אומרים דברים טובים במוצהר.

    איך התגעגעתי ל”קלינט איסטווד” של הגורילאז! מזל שיש VH1.

  19. גונקל 18 אוקטובר 2006 ב - 0:14 קישור ישיר

    יאיר – אתה מוכן בבקשה להרחיב קצת יותר לגבי “סקאנר דארקלי”? מדובר בעיבוד של אחד הבמאים הפחות אהובים עלי לאחד הספרים האהובים עלי ביותר, וכל מה שנידבת לגביו הוא מילה אחת.

  20. עדן 18 אוקטובר 2006 ב - 0:26 קישור ישיר

    “המעיין” הוא באמת סרט שצריך להתמסר אליו אבל מרגע שאתה מתמסר אתה מקבל בתמורה חוויה מדהימה ומרגשת. הוא עקף את “טיסה 93” בתחרות על תואר הסרט הכי טוב שראיתי השנה.

  21. דואל 18 אוקטובר 2006 ב - 1:06 קישור ישיר

    1. מה הבעיה עם הפרסומות ל”ילדי המחר”? הרי כתוב במפורש, צהוב על גבי שחור (רציתי להעיר לגבי זה, אבל יאיר הקדים אותי) – “הסרט החזק של השנה”! מי צריך יותר מזה? ועוד בצהוב! על גבי שחור! אני אחכה לגרסת הדויד של אזור 1, רק כדי לא לתרוםפ מכספי לפ”פ (וגם כי הדויד שלי הוא לא מולטי-זון…).
    2. כבוד ראש העיריה י”י, כנראה אוהב באמת את הפסטיבל, ביומיים שלי שם ראיתי אותו מתחם לפחות פעמיים.
    3. מיקה – נדמה לי ש”בשביל לחלום וגו’…” זה רק מה שמופיע בפוסטר. בהחלט אחד הסרטים שאני מצפה להם, אם כי ברור לי שזה לא סרט “אדיר”.
    4. מבחינתי, ונדמה לי שכבר אמרתי את זה, בפסטיבל היה מעולה!

  22. דואל 18 אוקטובר 2006 ב - 1:08 קישור ישיר

    י”י היה במתחם, נשמטה לי ב

  23. עידו 18 אוקטובר 2006 ב - 2:49 קישור ישיר

    לדן ברזל, טיילר, אוגוסטינוס (?), עדן וסטיבי:

    לדעתי, העובדה ש’המעין’, בין השאר, אינו עונה לתבנית נרטיבית מסורתית אינה אמורה להדיר אנשים מלבקר אותו, אלא רק להעניק להם הזדמנות להבריק בעשותם כן. לצערי, בכל הביקורות (גם הלא-מקצועיות) שקראתי עד עתה, אין שום ניתוח עמוק (או ניסיון לכזה) של הסרט (שלדעתי בהחלט ראוי לכך), אלא רק חזרה אינסופית על מנטרתקלישאתפרדוקס “ה’סרט ככה-ככה’ אבל ‘ארונופסקי עדיין וירטואוז'” (ספציפית לטיילר, אינני תוקף את דעתך, אולם אם החלטת שהסרט דורש צפייה נוספת (בהחלט ייתכן), מדוע וכיצד אתה שופט אותו כעת, גם אם לזכות?).

    אינני יכול שלא להיזכר בתגובות ל’אודיסיאה בחלל 2001’ בזמנו. גם מבקרי קולנוע גדולים וידועים, כאשר הדוגמה הבולטת ביותר היא פאולין קאיל, לא עמדו באתגר, ושפטו את הסרט לחומרה (כמדומני השתמשה במילה ‘זבל’) באופן לא מקצועי. בודדים היו המבקרים אשר הבינו את כוונת המחבר, ויצוין לטובה מביניהם רוג’ר איברט מיודעינו:
    http://rogerebert.suntimes.com/apps/pbcs.dll/article?AID=/19680412/REVIEWS/804120301/1023

    הדימיון בין הסרטים, כמובן, אינו מסתיים שם, ולא כאן המקום להרחיב בעניין; אסתפק בציון דעתי שגם בין הבמאים עצמם יש מקום להשוואה. אולם, השאלה המעניינת כעת היא, עת יציאת הסרט לאקרנינו, מי מבין מבקרי הקולנוע הציוניים יעמוד באתגר? העניין מעניין אף יותר, שכן ניתוח יצירתו של ארונופסקי, אשף המדיום, דורש ידע והבנה מקצועיים שמעט ממבקרינו ניחנים בהם. דווקא היום, כאשר לצערי יש זילות גדול במקצוענות הנדרשת מהעוסקים במקצוע זה, כאשר כל בן-של ודוגמנית הופכים מבקרי קולנוע לכל דבר ועניין, ‘המעין’ יכול להוות אבן בוחן מעניינת. נו, נחיה ונראה, ויאיר – ממך אני מצפה לגדולות.

  24. סופר סתם 18 אוקטובר 2006 ב - 3:42 קישור ישיר

    הקאן לואנץ הזה הוא, לדעתך, ממש במאי מעניין ובאמת מוערך? האם, לדעתך, יש ליצירות שלו איזו שהיא השפעה משמעותית על הקישקוש שנקרא “התפתחות השפה הקולנועית”?
    ז”א, אם התשובה לשאלה שלעיל, ובאופן כנה, היא לא, אז למה בעצם אנחנו צריכים למנוע מעצמנו את התענוג של לבעוט לו בתחת ולהעיף אותו, ואת כל הפוזות שלו, לכל הרוחות מהפסטיבל? למה להמשיך ולהיות, עדיין, גלותיים כאלה עם תירוצים כביכול אומנותיים?

  25. מיקה 18 אוקטובר 2006 ב - 10:32 קישור ישיר

    סליחה, הוטעתי ע”י חברים פוחזים,
    “מדעי החלום” של גונדרי אכן קיבל תרגום נכון…
    הוא יוצא ב26.10

  26. דן 18 אוקטובר 2006 ב - 10:51 קישור ישיר

    אוי, הפוסטר ל”ילדים של מחר” הוא באמת זוועה. היחצ”נים נשמעו כ”כ נבוכים כשאמרתי להם את זה. לי זה הזכיר סרט אחר, די נשכח, קרוב לוודאי גם של פורום פילם, שהפוסטר שלו היה דומה. “רחובות מושחתים” של ג’יימס גריי (נדמה לי) זכה גם הוא לפוסטר בו נכתב שמו בגרפיקה מכוערת. הסרט ירד אחרי שבועיים. חפשו אותו באנגלית תחת השם The Yards, עם מארק וולברג ושרליז ת’רון (לפני הג’וב האיטלקי), חואקין פניקס, ג’ימס קאן ואלן בורסטיין. סתם שמות, לא כאלה שאפשר לשים על פוסטר של סרט. ולאן הבמאי הזה נעלם?

    רוה לדן: בראבו. קודם כל, אכן אותה פורום פילם (סרט של מירמקס) עם אותה מחלקת גרפיקה מאותגרת פונטים וצבעים, ואיזה סרט נפלא, עם צילום אדיר של הריס סבידס, הצלם האהוב עלי בימים אלה. אכן, חפשו אותו.

  27. איתן 18 אוקטובר 2006 ב - 11:58 קישור ישיר

    כמה עניינים לסדר:
    1. ב”גלריה” של היום, עמ’ 4, מופיעה, לראשונה, מודעת פרסום (אמנם קטנה אבל) “נורמלית” ל”ילדים של מחר”. מישהו שם קורא “סינמסקופ” ?

    2. בעמ’ 2 ב”גלריה” של היום : “התנגדות להקרנת שורטבאס בסינמטק תל אביב. חבר מועצת העיר ביקש לעצור את ההקרנה בטענה שגוף של העיריה אינו אמור להציג פורנוגרפיה”. ונותר לי רק לומר : ??????

    3. באותו עמוד : סקורסזה מתכנן הפסקה מעבודה עם האולפנים הגדולים בהוליווד. סרטו הבא הוא קטן ודל תקציב. האמנם, סקורסזה בסאנדאנס ?

  28. איתן 18 אוקטובר 2006 ב - 12:01 קישור ישיר

    אה…ועוד דבר:

    4. באותו עמוד מצוטט אלון גרבוז: ” תפקידו של הסינמטק להקרין סרטים שלקהל אין אפשרות לראות בבתי קולנוע אחרים”. אז איפה כל הגנוזים ?

  29. רון 18 אוקטובר 2006 ב - 12:29 קישור ישיר

    “שורטבאס” – מישהו ראה? האם מדובר בסרט ששווה להשקיע בו 37 שקלים? (פורנוגראפיה זאת לא סיבה מספיק טובה)

  30. הש"ג 18 אוקטובר 2006 ב - 13:26 קישור ישיר

    עוד בענייני בוראט ומשפחתו הישראלית: בן דודו של עלי ג’י הינו אכן עובד – לשעבר – בפסטיבל חיפה וסייע לארגן את ההקרנה לפסטיבל.

  31. דן 18 אוקטובר 2006 ב - 14:57 קישור ישיר

    תודה ואני מתבייש שפיספסתי את זה, אבל הנה, הסרט החדש של גריי, We Own the Night(“לילות מושחתים”?), בלי סבידס, אבל עם וולברג, פניקס ונציג ה”סנדק”, רוברט דובאל. ותרדו קצת ברשימת השחקנים ותשמחו לראות מי מגלם את מרט.
    http://www.imdb.com/title/tt0498399/

  32. איילת 18 אוקטובר 2006 ב - 15:47 קישור ישיר

    יאיר,

    לא הבנתי למה הסרט “ידיד המשפחה” לא יוקרן בארץ?
    עושה רושם שזה מסוג הסרטים שהיה מתאים להיות מוקרן בקולנוע לב או בסינמטק…

    חוץ מהסרטים: בוראט, המעיין, מיס סאנשיין ושיכרון הכוח, איזה מהסרטים הטובים שהוצגו בפסטיבל חיפה יוקרנו בבתי הקולנוע בארץ?

    רוה לאיילת: נכון לעכשיו “ידיד המשפחה” לא נקנה להפצה בארץ*. אגב, כמו גם “מחיר האהבה” המצוין של אותו במאי מלפני שנתיים. ואגב, לדעתי גם “שיכרון הכוח” לא נקנה להפצה. אולי הם עוד ייקנו.
    * למה? רציתי לענות שהמפיצים בארץ נורא שמרנים ומחפשים רק סרטים חנפניים. אבל אז נזכרתי ששמעתי מלפחות שני מבקרים ישראליים בכירים למדי כמה הם תיעבו את “ידיד המשפחה”. אז אולי אני לא באמת יכול לבוא בטענות למפיצים.

  33. טיילר 18 אוקטובר 2006 ב - 21:33 קישור ישיר

    לעידו: זה בסדר. אני יודע שלא תקפת אותי אישית, ואני מבין שמהצד זה מתסכל לא לקבל הסבר מובהק על המעיין, אך על מנת שאני אנתח אותו, אני צריך גם לחשוף פרטים על העלילה שאני לא רוצה לחשוף, ולכן אני אמנע מניתוח הסרט. ולגבי הצפייה החוזרת, אני חושב שהוא סרט מורכב ובעל הרבה רבדים, אני יכול לנתח אותו כרגע ממה שהבנתי בצפייה ראשונה, אני חושב שצפיה שנייה תעמיק את הבנתי בסרט ואולי תחדד לי מספר נקודות שכעת עדיין לא ברורות, אך בכל זאת אני מרגיש שלמרות שהוא דורש אולי צפייה שניה, עדיין אני רשאי ויכול לנתחו לפי איך שהבנתי אותו מצפייה ראשונה. הצורך לפצפייה שנייה אנו נובע מחסור הבנה, אלא הוא נובע מכך שהסרט לא מתעכב על כלום ופשוט זורם קדימה, ואני חושש שאולי יש משהו שיכולתי לפספס בצפייה ראשונה.( בגלל שהסרט נבנה על הפרדוקס שדיברת עליו יש אנשים שיכלים לפרש אותו כסרט שמדבר על אמת מוחלטת ונצחית, ויש שיכולים לפרש את הנצחיות שבו רק כנחמה למוות, ולכן זה באמת קשה לדבר עליו באופן כללי ובלי לחשוף דבר.) אך בהחלט אני יכול לומר שהמעיין הוא סרט יחודי. ואני יודע, זה מעצבן.

  34. עדי 19 אוקטובר 2006 ב - 7:37 קישור ישיר

    13 היה בהחלט טוב אם כי די בעיתי מבחינתי.
    בעיקר לא כ”כ הבנתי את הצורך לפתח דמויות בצורה עדינה ויחסית מורכבת בחציו הראשון רק כדי להעביר סיפור קר, אפקטיבי ומאד טכני בחציו השני.
    אבל בהחלט סרט מומלץ.
    מה שבעיקר היה חסר לי השנה הם אותם סרטי לילה שהיו כמעט תמיד נהדרים. בשנה שעברה היה זה “סרטי חצות” שמאד הלם את המשבצת שלו.
    אבל דווקא הסרט של אל גור על ההתחממות הגלובלית הפתיע אותי לחיוב.

    ושאלה מעט ביזארית.האם אורי קליין קירח?:-)

  35. דן 19 אוקטובר 2006 ב - 17:20 קישור ישיר

    תלוי מאיפה מסתכלים.

    ואהבת את “אמת מטרידה”? הרצאה שכ”כ לוקה בהמחשות וויזואליות והופכת להיות ממטרידה למשמימה. כמה אפשר לראות גרפים בסימני עלייה? כן, ברור שהנושא חשוב, ויש כמה רגעים טובים ממש מעניינים, אבל הוא ברובו מפוספס וחוזר על עצמו כמו אותו co2 שנלכד באטמוספירה. ההחמצה הגדולה ביותר היא שאת העצות לייעול המצב הוא משאיר לרצף הכותרות בסיום, כמו הערת שוליים חסרת חשיבות לסרט. ספק אם הסרט הזה יצליח כאן כמו בארה”ב, אם תלכו לראות אותו, תביאו דף ועט, בסוף יש מבחן.

  36. איתי 19 אוקטובר 2006 ב - 18:41 קישור ישיר

    “מחיר האהבה” שודר אתמול בהוט פריים (תחת השם “על אהבה ומוות”). הסרט סובל קצת מסכיזופרניה קולנועית, כשבין שוטים ארוכים ושקטים פתאום מבליחה מוזיקה אלקטרונית או איזה תכסיס עריכתי קצבי, ונראה כאילו הוא מייצג את הדור הנוכחי של סרטי הפסטיבלים. מעבר לדמות האניגמטית והמרתקת שעומדת במרכזו הוא די תפל, מעניין לראות אם “ידיד המשפחה” סובל מאותן בעיות.

  37. טסטוסט 20 אוקטובר 2006 ב - 2:53 קישור ישיר

    הסרט היחידי שראית בסינמטק(כך שאין לי להשוות)הוא חופשת קיץ של וולך.
    הסרט מדהים, וכל כך קולנוע! – לצד העולם הפילוסופי תכני, המועבר בשלמות אינטלגנטית, ישנה הגשה קולנועית מתוחכמת וחדשנית. לא חדשנות גימיקית לשם הפתעה אלא חדשנות קולנועית שנולדת לשם המחויבות לרעיון המרכזי והמאגד. כולם, כל השכבות המתלוות למעשה היצירה: הריחות, הזכרונות הספציפיים, הסתם שטומן בחובו את המיוחד, העמדות, העמדות הראדיקליות – כל אלה קשורים במוטיבציה אחת שהולכת ומתהדקת לקראת דיוק. לספר!. לספר במובן הרגיש והמתוחכם ביותר.
    אני נהנתי מאוד. פשוט ראיתי סרט!

    כמו שהזכיר גידי אורשר בגל”צ – ו”מפתיע מידי”.

    מעניין לשוחח כאן על הסרט.
    ויאיר, הקדמת שאתה בתהליך של יצירת תגובה… הזכרת פרדוקסים… אשמח לשוחח


השאירו תגובה