״פוקסטרוט״ של שמוליק מעוז. שנת המוות של הקולנוע הישראלי

אמש הסתיימה ההצבעה למועמדים לפרסי אופיר. 64 אחוז מחברי האקדמיה הישראלית לקולנוע ולטלוויזיה הצביעו בשלב ההצבעה הראשון ובחרו בין 31 סרטים שהתמודדו. מחרתיים, יום רביעי, 16.8, בשעה 13:00, יוכרזו המועמדים הסופיים בכל קטגוריה בשידור חי בערוץ 10. טקס פרסי אופיר יתקיים ב-19.9 באשדוד ויועבר בשידור חי בערוץ 10.

אז מה היה לנו השנה?

שנת 2017 מסתמנת בינתיים כשנה די קטסטרופלית לקולנוע הישראלית. חוץ מ״לא פה, לא שם״ שיצא בינואר, אף סרט ישראלי השנה לא הצליח למכור יותר ממאה אלף כרטיסים. זה לא רק שסרטי האיכות לא חצו את הרף הזה (״נורמן״), אלא גם לא הסרטים המסחריים. זה נתון עגום במיוחד כי שנת 2017 היא הראשונה שבה יונייטד קינג/סינמה סיטי ניסו להוציא כמעט בכל שבוע משבועות הקיץ סרט ישראלי מסחרי לכל המשפחה: ״ג׳סטה״ לנערים, ״כמעט מפורסמת״ לנערות, ״מבצע ביצה״ לילדים, ״מועדון החנונים״ לתלמידי החטיבה ו״ואז היא הגיעה״ לתיכוניסטים, חיילים ומעלה. אני מניח שבסיכום הקיץ ילמדו אותנו אנשי היח״צ איך כל הסרטים האלה בעצם הצליחו ואיזו הצלחה ענקית זו היתה הקיץ הזה והמהלך הזה, אבל בשורה התחתונה יש כאן רצף של אכזבות מסחריות ואף אחד מהם הוא לא שובר קופות (ולאו דווקא בצדק. ל״כמעט מפורסמת״ ול״ואז היא הגיעה״ הגיע לדעתי להצליח הרבה יותר).

מבין הסרטים שראיתי בהקרנות האקדמיה, היחידי שחשתי שיש לו פוטנציאל להפוך לשובר קופות גדול (מעל 150,000 כרטיסים) היה ״מכתוב״, סרטם של חנן סביון וגיא עמיר (״עספור״) בבימויו של עודד רז. סרט שיש בו מספיק רפליקות מצחיקות וחצופות כדי להפוך אולי לסרט פולחן.

המצב לא היה טוב יותר בזירת סרטי האיכות, תחום ההתמחות הגדול של הקולנוע הישראלי ב-17 השנים האחרונות. לראשונה מאז אני-לא-יודע-מתי, לא היה אף סרט ישראלי בתחרויות הרשמיות של הפסטיבלים של ברלין וקאן, וגם לא בלוקרנו וסאן סבסטיאן. בקרלובי וארי התגלה הסרט הישראלי ״האופה מברלין״, שזכה שם להצלחה גדולה בקרב הקהל והתקשורת (אבל לא בפרסים), אבל הסרט הזה (כמו רוב סרטיו של המפיק איתי תמיר) ויתר על השתתפותו בפרס אופיר. מי שהציל את המצב היה פסטיבל ונציה שלקח ארבעה סרטים ישראליים לשלושת מסגרותיו: שתי המסגרות הרשמיות והמסגרת העצמאית. פסטיבל ונציה צודק: שלושה מהסרטים שנבחרו אליו יהיו הסרטים הישראליים הבולטים של מה שנשאר מהשנה הזאת – ״פוקסטרוט״ של שמוליק מעוז, ״הבן דוד״ של צחי גראד ו״געגוע״ של שבי גביזון. הסרט הרביעי הוא ״עדות״ של עמיחי גרינברג, שאני די משוכנע שהולך להיות הסרט הישראלי הכי מבוקש השנה בזירת פסטיבלי הקולנוע היהודיים, ואולי יצליח למצוא גם קהל מקומי, אבל קשה לי לחזות.

זו היתה גם שנה מתסכלת בזירת האקדמיה הישראלית לקולנוע. זו היתה אמורה להיות שנת מפנה היסטורית. השנה שבה האקדמיה, בראשות המפיק מוש דנון, סוף סוף מתיישרת עם העולם ומסובבת את התחרות כך שרק סרטים שהופצו מסחרית יוכלו להשתתף בתחרות. זה היה גורם לכך שעוד אנשים, מעבר לאלף חברי האקדמיה, היו מתעניינים בפוסט הזה. זה היה גורם לכך שאחוזי ההצבעה לתחרות היו גבוהים יותר, כי הסרטים היו זמינים לצפייה בבתי הקולנוע לאורך כל השנה, ולאורך כל היום. ולא רק ל-2-4 הקרנות בלבד בחודשיים של הקרנות האקדמיה. זה המהלך הטבעי, הפשוט וההגיוני, אבל זה מהלך שבאקדמיה הישראלית מעורר אצל כמה מוותיקי התעשייה תרעומת גדולה. ולכן, הוחלט לדחות את המהלך הזה בשנה ולהתחיל אותו מהתחרות של 2018 (שגם אמורה להתקיים מוקדם יותר). והרי התחזית: המפיקים הוותיקים יעשו הכל כדי לדחות את הפצת סרטיהם בשנה הבאה וכך לרוקן את התחרות מסרטים (אם יש לכם סרט עצמאי שצילמתם, תוציאו אותו בתחילת 2018 ויש לכם סיכוי לזכות בפרס אופיר) ואז לבוא לתקשורת ולהגיד ״הא! אמרנו לכם! ידענו שהמהלך הזה יהרוס את התחרות״. וזאת מבלי שהם יבינו שבשנה אחרי (2019) זה תהיה כמות גדולה מהרגיל של סרטים ומ-2020 הכל יתאזן חזרה ואף אחד לא יזכור למה זה בכלל היה עניין במשך 27 שנה. יצא לי לנכוח בישיבה פתוחה שקיימה הנהלת האקדמיה עם הציבור שרצה למחות נגד שינוי התקנון, וראיתי את בכירי תעשיית הקולנוע נזעקים נגדו, מתוך חשש שהשינוי הזה יהרוס את הכל – את לוח ההפצה של הקולנוע הישראלי (וזאת אחרי ששני הסרטים הישראליים היחידים ששברו קופות בשנה החולפת – ״החטאים״ ו״לא פה, לא שם״ – יצאו לפני פרסי אופיר), את הפסטיבלים (לדעתי זה רק יעזור לפסטיבלים בארץ) ובעיקר יהרוס את האגו של ותיקי האקדמיה, שמאוד נהנו ממועדון הקרנות הטרום בכורה האקסקלוסיבי שהם קיבלו מדי שנה, לראות את הסרטים לפני כולם (ואני לא מצליח להבין, שנה אחרי שנה, איך היוצרים מוכנים לעשות את זה לסרטים שלהם, ולחשוף אותם בהקרנה הראשונה אי פעם מול קהל כל כך עוין, שמצחקק ומסמס ועונה לטלפונים באמצע סרטים ונכנס באיחור וצועק שחם לו ומתייחס לכל המעמד הזה בחוסר כבוד איום, כאילו מגיע לו, במקום להתייחס לאירוע בקדושה הראויה).

אז האם למרות ההתנגדויות האלה יהיה לאקדמיה את האומץ לא להתכופף ולהתחיל את הלהלך הזה אחת ולתמיד ב-2018? נקווה. אגב, אני שומע מלא מעט יוצרים מהדור הצעיר, שהם לחלוטין בעד השינוי הזה, אלא שהם לא קולניים כמו האופוזיציה.

הסקנדל

מייק בורשטיין ביים השנה סרט, לראשונה בחייו. בגיל 71, הוא ביים סרט מלחמה לשני שחקנים התרחש בימי מלחמת ששת הימים. ״אזימוט״ שמו. ואז גילה בורשטיין שיש סעיף בתקנון האקדמיה שאומר שאם מועמד לא חי בישראל בשנה שלפני התחרות, הוא לא יכול להיות מועמד לפרס. אני חשבתי שאני מכיר את תקנון פרסי אופיר די טוב ומעולם לא שמתי לב לסעיף הזה. וכך, מייק בורשטיין, אגדת קולנוע ישראלית, בסרטו הראשון כבמאי, לא יכול להיות מועמד על בימויו. וכך המוזיקאית דפנה קינן, שנתנה ל״משפחה״ של רוני קידר את הנשמה של הסרט עם הפסקול הרוקנרולי שלה, לא יכולה להיות מועמדת כי היא גרה בברלין. את זה שהאקדמיה מונעת מאנשי צוות לא ישראליים להיות מועמדים אנחנו כבר מכירים (סעיף אידיוטי בעיניי, אבל התרגלנו אליו), אבל עכשיו מתברר שגם ישראלים לא יכולים להיות מועמדים. אחרי שינוי התקנון הגדול והמאסיבי, יש להנהלת האקדמיה עוד כמה וכמה תיקוני תקנון לעשות כדי להפוך את התחרות לכזאת שבאמת מצדעה למצוינות בעשייה קולנועית בלי קשר לאזרחות.

המקדימים

שלושת הסרטים הישראליים שהכי אהבתי היו ״החטאים״ של אבי נשר, ״לא פה, לא שם״ של מייסלון חמוד ו״נורמן״ של יוסף סידר. שלושתם הוקרנו בפסטיבל טורונטו שעבר וכבר הופצו מסחרית בבתי הקולנוע. ״החטאים״ עם 200,000 כרטיסים, ״לא פה, לא שם״ עם קצת יותר מ-100,000 כרטיסים ו״נורמן״ עם קצת פחות. ״נורמן״ לא הוגש בכלל לתחרות. אף אחד מאנשי הסרט לא טרח להודיע למה. החלטה שבעיקר פוגעת בצלם ירון שרף, שהיה יכול להיות מועמד בולט על עבודתו בסרט, ובליאור אשכנזי, שהיה יכול לדפוק השנה את הדאנה איבגי שלו: לזכות בפרס השחקן הראשי על ״פוקסטרוט״ ובפרס שחקן המשנה על ״נורמן״. ובגלל שכל חברי האקדמיה מתרוצצים באקסטזה סביב הקרנות האקדמיה בחודשיים האחרונים, יש לי חשש ששני הסרטים שיצאו בדצמבר ובינואר יישכחו, או ייראו להם כבר ישנים מדי. לאבי נשר האקדמיה מתנכלת מאז ומתמיד (הידעתם שנשר מעולם לא היה מועמד לפרס אופיר אישי על בימוי או תסריט? שחקניו כן, מעצביו, ואפילו מועמדות לסרט על ״פעם הייתי״, אבל הוא לא. אותה אקדמיה ותיקה, עדיין נוטרת לו טינה על משהו שמעולם לא הצלחתי להבן מה הוא), כך שסיכוייו של ״החטאים״ לזכות במועמדויות בולטות קטן מלכתחילה, למרות שזו בעיניי מעבודות הבימוי הטובות ביותר שלו. אבל אני מקווה שהאקדמיה לפחות תזכור את השחקניות ג׳וי ריגר ונלי תגר.

אני במתח לגבי ״לא פה, לא שם״. בעיניי, הוא צריך להיות פייבוריט לזכייה בלא מעט קטגוריות. מבחינתי הוא גם צריך לזכות בפרס הסרט הטוב ביותר. אבל האם חברי האקדמיה יזכרו אותו?

המובילים

נכון לרגע זה, הסרט שאני שומע הכי הרבה דיבורים עליו הוא ״פוקסטרוט״ של שמוליק מעוז. אם אני צריך להמר עכשיו על זוכה ב-19.9, אז זה ״פוקסטרוט״: סרט, בימוי, צילום, שחקן. מינימום. יש אכן משהו יוצא דופן ועוצר נשימה ב״פוקסטרוט״. זהו סרט יפהפה באופן קיצוני. עבודת צילום, עיצוב ותנועה נדירה לא רק בנוף הקולנוע הישראלי, אלא העולמי. זה סרט שכל פריים בו, כל שוט בו, מרהיב ביופיו. ובאותה נשימה, זה סרט שכולו יגון בלתי נסבל. זה סרט שמבחינה רגשית הוא מפרך לצפייה. אבל אם מעוז אכן יזכה, זה יהיה בעיניי תיקון מצוין לתחרות פרסי אופיר של 2009: אז מעוז לא זכה בכלום על ״לבנון״, שזכה בוונציה ועשה סיבוב מפואר בארצות הברית, אבל האקדמיה הישראלית באותה שנה הלכה עם ״עג׳מי״, ו״לבנון״ נשאר עם פרסים על הצילום, עיצוב הפסקול ושחקן המשנה (זוהר שטראוס). מי שמצפה ש״פוקסטרוט״ ייתן לו את אותה חוויה אינטנסיבית שהיתה ב״לבנון״ יתאכזב. אבל כסרט שהוא מסע ויזואלי בתוך מבוך של יגון עצום ואבסורד מוחלט, סרט שהוא כמעט וידיאו-דאנס לרגעים, יקבל ב״פוקסטרוט״ יצירה ויזואלית יוצאת דופן שתהיה להערכתי מדוברת מאוד בעולם (אני חוזה שממש כמו שהיה עם ״לבנון״, גם הסרט הזה ימשיך מפסטיבל ונציה לנדוד אל פסטיבל טלורייד ומשם לטורונטו).

המעוצבים

מבחינה ויזואלית, זו אחת השנים הכי מדהימות בתולדות הקולנוע הישראלי. מה קרה השנה? ארבעה סרטים צולמו בחלקם או ברובם באולפנים בחו״לֹ וערכי ההפקה הוויזואליים שלהם מרהיבים: ״פוקסטרוט״, ״משפחה״ של רוני קידר, ״מסתור״ של ערן ריקליס ו״החטאים״ של אבי נשר. שלושת הראשונים צולמו בגרמניה, הרביעי צולם בחלקו בפולין (אבל מתרחש בחלקו בגרמניה). ״פוקסטרוט״ ו״משפחה״ בנו דירות תל אביביות מעוצבות בתוך אולפנים גרמניים רחבי ידיים והם יוצרים בתוכם שוטים ארוכים ולולייניים פשוט נפלאים. הלוואי שהמועמדויות הוודאיות לעיצוב של ערד שאואט על ״פוקסטרוט״ ושל יואל הרצברג על ״משפחה״ יסתיימו בתיקו, כי שניהם עשו משהו שכמעט ולא נראה כאן. אבל יש עוד: ״המועדון לספרות יפה של גברת ינקלובה״ סרט הביכורים של גלעד אמיליו שנקר, צולם גם הוא כמעט כולו באולפן, עם עיצוב מודגש ולא ריאליסטי ומאוד אמביציוזי, ו״געגוע״ של שבי גביזון נעזר בצילום יפהפה של אסף סודרי, ועם קטעי פנטזיה שצולמו גם הם באולפן.

המתים

מבחינת התוכן, זו אחת השנים הכי מדכאות בתולדות הקולנוע הישראלי. לא יודע מה קרה השנה – זה בוודאי צירוף מקרים, אבל איזה צירוף מקרים מצמרר – אבל מוטיב הבן המת והאב האבל חזר על עצמו שוב ושוב מסרט לסרט: שי אביבי מתאבל ב״געגוע״, ליאור אשכנזי מתאבל ב״פוקסטרוט״, משה פולקנפליק מתאבל ב״דרייבר״, כולם מתאבלים ב״היער שהיה״. ואם לא מוות של ילדים, אז רצח – ילדים נלחמים במבוגרים ב״מדינת הגמדים״, בת הורגת את הוריה ב״משפחה״, אשה הורגת את בעלה ב״אינרציה״, נשים הורגות גברים ב״גברת ינקלובה״. ו״מכתוב״ הוא קומדיה קלילה שמתחילה עם פיגוע שהורג המון אנשים. מדינה כבדה, בחיי.

גם ״פוקסטרוט״ וגם ״משפחה״ לוקחים את כל המוות הזה והופכים אותו בסוף לריקוד.

סימני שאלה

״פוקסטרוט״ ו״געגוע״ היו שני הסרטים שהכי חיכיתי להם השנה. שני סרטים שלקח ליוצריהם המון זמן להוציא לפועל. שני סרטים מרשימים מאוד. אבל גם שני סרטים שיש לי בעיה עם כל החלק האחרון שלהם. שני סרטים שהתפעלות עצומה מהפתיחה מתחלפת בהמשך בתחושה עמומה של השתוממות, אפילו אכזבה. מעין: ״זהו?״. ואולי זה המחיר כשאתם נחשבים למאסטרים מקומיים. שמוליק מעוז ושבי גביזון הם כבר יוצרים נערצים, אז אולי הציפיות שלי (שלנו) מהם לא ריאליות. שניהם סרטים שבמשך שעה אמרתי לעצמי שוב ושוב ״וואו״, ואז בסופם התעצבתי.

המפתיעים

היו כמה סרטים שראיתי השנה שממש הפתיעו אותי ומאוד אהבתי. ובראשם את ״דרייבר״. סרט הביכורים הארוך של יהונתן אינדורסקי (״שטיסל״), שמרחיב את סרט הגמר שלו בסם שפיגל, הוא מעין גרסה יהודית ל״מועקה״ (או ״יגון״) של צ׳כוב, המתרחש ברחובות הליליים בני ברק ועם נהג במקום עגלון. הסרט הזה, שעוסק בערך הרפואי, הטיפולי אבל גם הרוחני של סיפורים, הקסים אותי. ראיתי אותו ממש בתחילת ההקרנות והייתי משוכנע שהוא יהפוך לשיחת היום בקרב חברי האקדמיה, אבל איכשהו נראה לי שהוא קצת נעלם. אני מקווה שאני טועה והוא יזכה במועמדויות רבות. ובגלל שכל הסרטים משוחחים זה עם זה, ״מועקה״ של צ׳כוב הוא גם מוטיב שחזר ב״פיגומים״, סרט הביכורים של מתן יאיר.

״בית בגליל״ הוא פרויקט ביכורים יוצא דופן של אסף סבן. סרט עלילתי על זוג. אבל הסרט העלילתי הזה צולם במשך כשנה שלמה במקביל לבנייתו של בית אמיתי במושב בצפון, אז יש בו גם איזשהו אלמנט תיעודי, באופן שבו הוא מתייחס לזמן. וכמובן שככל שיסודות הבית נוצקים, כך יסודות הזוגיות מתערערים.

״הבן דוד״ של צחי גראד הוא אחד הסרטים הכי מהנים ומשעשעים במקבץ הסרטים השנה ויש בו אנרגיה נהדרת וחוש הומור. ההפך המוחלט לרוב הסרטים הטראגיים בתחרות השנה. וכמו ״בית בגליל״ גם הוא מתרחש במושב, במקביל לעבודות בניה ושיפוץ, שסודקים את הטיח של משפחה אחת, ואולי החברה הישראלית כולה.

״אוויר קדוש״. משהו נפלא קורה בנצרת. שוב. בשנה שעברה זה היה ״עניינים אישיים״ של מהא חאג׳. ולפני זה האני אבו אסעד. ולפני זה אליה סולימאן. ולפני זה מישל חלייפי. ״אוויר קדוש״ הוא הסרט היחיד השנה שכבר היה בפסטיבל בינלאומי (טרייבקה). בסרט הביכורים שלו שאדי סרור מציג סיפור אבסורדי מקסים ומשעשע (שהזכיר לי סצינה מתוך ״כרוניקה של היעלמות״) על רגע קסום אחד שבו תחמנות מזרח תיכונית כמעט הביאה שלום בין מוסלמים, נוצרים ויהודים.

ל״משפחה״ של רוני יש פתיחה פשוט מדהימה. שוט ראשון וירטואוזי ומסחרר, וכל המערכה הראשונה עם אלי דנקר נפלאה. אם הסרט יימכר לרימייק אמריקאי, המערכה הראשונה הזאת תורחב לסרט שלם.

״פיגומים״ ו״אל תשכחי אותי״. שני סרטים שאני לא לגמרי סגור לגביהם, בשניהם היה מבחינתי משהו בוסרי ולא לגמרי גמור. אבל שניהם הציגו דמות ראשית (ושחקן) שהאמנתי לו לגמרי ושהסיפור שלו ריתק אותי. מהסרטים האלה שיש בהם משהו מרתק וחזק וסוחף.

וגם: ״העדות״ ו״המועדון לספרות יפה של גברת ינקלובה״. שני סרטים מרשימים מאוד מבחינה ויזואלית, אבל שהעניין שלי בהם הלך ודעך לאורך הצפייה בהם.

(ולבסוף: אני שומע המון דברים טובים על ״מוטלים בספק״, סרט הביכורים אל אלירן אליה. זה אחד הסרטים הבודדים בתחרות שלא ראיתי).

ההימורים:

מי יהיו הסרטים המועמדים? נדע מחרתיים, זה לא כזה מתח. ובכל זאת, הנה הימור שלי: ״פוקסטרוט״, ״הבן דוד״, ״לא פה, לא שם״, ״געגוע״, ״דרייבר״. ״פוקסטרוט״ ו״געגוע״ יתחרו ביניהם על מספר המועמדויות הגדול ביותר.

יש הרבה אהבה באוויר ל״פיגומים״ ול״מוטלים בספק״, אז לא אתפלא אם אחד מהם או אפילו שניהם יצליחו להיכנס גם.

הקטגוריה הכי חזקה השנה תהיה של השחקן הראשי: ליאור אשכנזי יהיה הפייבוריט על ״פוקסטרוט״ אבל תהיה לו תחרות עם שי אביבי מ״געגוע״ (האקדמיה עדיין חייבת לו על ״שבוע ויום״ מלפני שנה), רן דנקר מ״מוטלים בספק״, צחי גראד מ״הבן דוד״, ניתאי גבירץ מ״אל תשכחי אותי״ ומשה פולקנפליק מ״דרייבר״. זה כבר שישה מועמדים. נשאלה השאלה: מה עושים עם אורי פפר מ״העדות״? לכאורה תפקיד ראשי רציני, חרוץ, מושקע, כזה שמצפים ממנו להיות מועמד. מצד שני. ובכן. נו.

בקטגוריית השחקנית אני מקווה למצוא את ג׳וי ריגר, שהיתה נפלאה ב״החטאים״, את אסי לוי מ״געגוע״, את שאדן קנבורה מ״לא פה, לא שם״, את קרן מור מ״המועדון לספרות יפה של גברת ינקלובה״, את נועה קולר (הזוכה מהשנה שעברה) על ״בית בגליל״ ואת שרה אדלר מ״פוקסטרוט״. בהחה שג׳וי ריגר ושרה אדלר עשויות להישאר בחוץ, השאלה הגדולה תהיה האם הילדה מנואל אלקסלסי ורדי מ״דרייבר״ תזכה למועמדות.

בקטגוריית שחקן משנה אני מחזיק אצבעות לאריה הספרי מ״משפחה״, ליונתן שיראי מ״פוקסטרוט״, לעלא דקא מ״הבן דוד״ ולעמי סמולרצ׳יק מ״פיגומים״ (שלדעתי גם יזכה). אם חברי האקדמיה עשו את עבודתם ברצינות אז אורי פפר צריך להיות מועמד כאן על תפקידו המצחיק מאוד ב״כמעט מפורסמת״.

על שחקנית משנה כבר קשה לי להמר, אבל אני חושב שהפייבוריטית כאן תהיה נטע ריסקין מ״געגוע״. מקווה למצוא גם את נלי תגר מ״החטאים״, מונה חווה מ״לא פה, לא שם״, חנה לסלאו מ״גברת ינקלובה״ ומן הסתם גם שירה האס מ״פוקסטרוט״.

(ובכלל, המון בנים ובנות של. אריה הספרי הוא הבן של חנה אזולאי הספרי ושמוליק הספרי; מנואל אלקסלסי ורדי היא הבת של השחקנית דקלה אלקסלסי; אדם גבאי, המופיע בצילומים בתור הבן של אסי לוי ב״געגוע״, הוא הבן של ששון גבאי; רן דנקר מ״מוטלים בספק״ הוא בנו של אלי דנקר מ״משפחה״, ושני הילדים מ״הבן דוד״ הם באמת שני ילדיו של צחי גראד).

כרגיל, בעיניי, הקטגוריה הכי מותחת תהיה צילום. והשנה במיוחד. גיורא ביח על ״פוקסטרוט״ ואסף סודרי על ״געגוע״ כמובן (האם סודרי יהיה גם מועמד על ״זוג יונים״ שצילם לדובר קוסאשווילי?). וכמה מועמדויות יהיו השנה לשי גולדמן, הזוכה מהשנה שעברה? אחת על ״מוטלים בספק״ או עוד אחת גם על ״דרייבר״? האם יוסי מאירי יהיה מועמד על ״גברת ינקלובה״? והאם משה משעלי יהיה מועמד על ״העדות״? ועבודות הצילום הנפלאות של ״משפחה״ ו״החטאים״ יישארו ללא מועמדויות, כי הצלמים לא ישראלים. בכל מקרה: גיורא ביח יזכה.

ציוץ