"קרא לי בשמך". זכרונות אהבה מלומברדיה

“קרא לי בשמך", שקיבל השבוע ארבע מועמדויות לאוסקר (ביניהם לסרט הטוב ביותר), הוא סרטו החדש של הבמאי האיטלקי לוקה גואדניניו, אחד היוצרים המעניינים והמסעירים שעובדים כרגע בקולנוע. בשני סרטיו הקודמים, “אני אהבה" ו"גלים גבוהים" (שניים מתוך ארבעה סרטים שבהם ביים את טילדה סווינטון), גואדניניו יצר קולנוע אופראי, וירטואוזי וחושני שרק עשה חשק לטרוף עוד מסרטיו. כמו בן ארצו, פאולו סורנטינו, גואדניניו הוא במאי שמביים בדרך כלל בפול–ווליום – עם שימוש מרתק במוזיקה (אותה הוא עורך בעצמו) ושימוש מסחרר במצלמה. לכן, מה רבה ההפתעה כש"קרא לי בשמך" מתגלה כסרטו האינטימי והסולידי ביותר. סרט שכולו איפוק וריסון, שמגביל באופן מחושב ומודע את כל הזיקוקין דינור הראוותניים שאפיינו את סרטיו הקודמים ומנסה לזקק מהלומה רגשית שהולכת ונבנית לכל אורכו עד שמתפרצת בסופו.

דיברתי על "קרא לי בשמך" (כולל התמקדות בפסקול הנהדר של הסרט) בפודקאסט הקולנוע של סינמסקופ ברדיו הקצה. האזינו או הורידו כאן

הסיבה לכן, יש להניח, קשורה בתסריטאי של הסרט, ג'יימס אייבורי, שהיה אמור להיות הבמאי המקורי של הסרט. במידה רבה, הסרט כולו הוא מעין מחווה אוהבת ומוצדקת מאוד של גואדיניניו לקולנוע של אייבורי, שבגיל 89 הפך השבוע למועמד לאוסקר המבוגר ביותר בתודות התחרות (ואפשר להמר כבר עכשיו שהוא גם יהפוך בעוד חודש וחצי לזקן הזוכים). הרשו לנו להזכיר מי הוא ג'יימס אייבורי: במשך קצת יותר מעשור משנות השמונים ועד אמצע שנות התשעים אייבורי, יחד עם שותפו ליצירה ולחיים, איסמעיל מרצ'נט, הגדירו את המושג "סרטי איכות" וגם "סרטי אוסקר". אייבורי האמריקאי הנוצרי ביים, מרצ'נט ההודי המוסלמי הפיק, ורות פראוור–ג'אבוואלה היהודיה כתבה. השלישיה הזאת יצרה את "זכרונות אהבה מפירנצה", “אחוזת הווארד" ו"שארית היום", סרטים שהיו מועמדים לאוסקר בין 1986 ל–1994, ואף זכו בפרסים על משחק ותסריט. מרצ'נט ואייבורי היו בני זוג במשך 44 שנים, עד מותו של מרצ'נט ב–2005. למרות המוצא הגיאוגרפי המגוון של השלישיה הזאת, הסרטים שלהם היו כל כך בריטיים באופיים: סרטים מאופקים, מהוסים, מנומסים, אפילו מיושנים, על אהבות מוחמצות או בלתי ממומשות ועל רגשות מודחקים. שלושת סרטיהם המוכרים ביותר התרחשו בבתים שבהם גרים גיבורי הסרט באופן זמני, מתוודעים לרגע משנה חיים, ואז ממשיכים הלאה. ולמרות הזוגיות ביניהם, סרטיהם לרוב עסקו באהבה הטרוסקסואלית. לכן צריך לראות ב"קרא לי בשמך" פרויקט כה מרגש ואישי עבור אייבורי, שכתב כאן את התסריט בעצמו. עד שהתסריט היה גמור וההפקה היתה מוכנה, אייבורי כבר היה מבוגר מדי לביים אותו וגואדניניו, שהובא כיועץ, הוזמן לביים.

ממש כמו "זכרונות אהבה מפירנצה" העלילה מתרחשת בקיץ באיטליה, בבית קיט בחבל לומברדיה בצפון איטליה, בו נפגשים שני זרים ומשנים זה לזה את החיים. אליו (טימותי שאלאמה) בן ה–17, בן למשפחת אקדמאים יהודית (הסרט מסתיים בחנוכה), מתאהב באוליבר (ארמי האמר), בן העשרים ומשהו, עוזר המחקר של אביו של אליו, שמצטרף למשפחה בחופשת הקיץ שלה (אני לא יכול להשתחרר מהתחושה שאליו נשמע כמו "אוליו", כלומר, שמן; ואוליבר נשמע כמו "אוליב", כלומר, זית. ושיחד הם נשמעים כמו שמן זית). השנה היא 1983, אליו הוא מוזיקאי מחונן שמנגן באך וסאטי, אבל הרדיו מנגן מוזיקת יורו–פופ טראשית במיוחד. אליו מסתובב עם נערות הכפר, אבל עיניו מחפשות את אוליבר. ומוצאות.

כשהם סוף סוף לבד אוליבר מבקש מאליו, במה שנשמע כמו מחווה רומנטית, "קרא לי בשמך ואקרא לך בשמי", משפט שהפך לשם הסרט. אבל אולי הוא גם המפתח לסיפור האהבה הלא פתור הזה: אוליבר רוצה לקרוא לאליו אוליבר, כלומר שיש באהבה שלו יסוד נרקיסיסטי. אוליבר כולו החצנה והתרסה – כולל המגן דוד שעל צווארו – איזה סיכוי יש לסיפור אהבה כזה עם נער צעיר ומופנם ממנו? שוט הסיום של הסרט הוא זה שבו הגיבור, וגם אנחנו, מפענחים לאחור את כל מה שראינו וחווינו, מבינים בדיעבד ותוהים מה יהיה בעתיד. זה שוט סיום מפעים – כל הריסון של השעתיים שקדמו לו מתנקזים לרגע קולנועי שהוא וירטואזיות של במאי ושחקן בשוט רצוף אחד של שבע דקות – שבו אנחנו נזכרים באיזה בית גדל אליו. בית שבו האב הפך את התשוקה שלו לנושא לחקר אקדמי, להשאיר אותה בטווח הראייה שלו, אבל מבלי לגעת בה באמת. זהו יהיה כנראה גורלו של אוליבר, ועכשיו על אליו לעצור ולחשוב היטב על כל מה שקרה ולתהות: האם זה גם מה שצופן לו עתידו?

הבימוי המתון של גואדיניניו הוא בוודאי דרכו לייצג את העובדה שהסרט הזה מתקיים בחברה שמבכרת את השכלתני על פני הייצרי (להבדיל מגיבוריו בסרטיו הקודמים), והוא מן הסתם מחווה לקולנוע עצור הרגשות של מרצ'נט ואייבורי (וכרגיל אצלו, יש יותר מקמצוץ ברטולוצ'י מפוזר מעל). הסרט הזה עוזר לנו לקרוא מחדש את הפילמוגרפיה של מרצ'נט ואייבורי מנקודת מבט להט"בית, של מי שהתבגרו ואהבו בעידן אחר לגמרי – אהבות אסורות, מפוספסות, מלאות רגשות אשם ושאסור להחצינן ושרק בחדרי חדרים יידעו לקבל אותן. אבל לא משנה המגדר והנטייה, זה פורטרט מדויק מאוד של אהבה ראשונה, התאהבות נעורים של נער שנע בין זחיחות ויהירות איומים ובין התפרקות רגשית שמהווה קתרזיס מוחץ לב. “קרא לי בשמך" הוא בלדה רומנטית שוברת לב, על המלחמה שבין השכל ובין הלב, ועל התובנה שיש דבר כזה חוק שימור אנרגיה באהבה: על כל לב שתשבור, מישהו ישבור לך אותו; על כל דמעה שאתה תגרום למישהו להזיל, מישהו יגרום לך להזיל דמעה משלך.

גרסה מורחבת לביקורת שפורסמה במקור ב"כלכליסט", 25.1.2018

(נ.ב: וכמה אירוני ומקסים שב"ליידי בירד", עוד סרט התבגרות נהדר, טימותי שאלאמה הוא בעצם האוליבר בסיפור של גרטה גרוויג).

(תיקון: בגרסה המקורית של הביקורת צוין שזהו התסריט הראשון שכתב אייבורי ללא שותפיו ושעוסק באהבה בין גברים. זו היתה טעות. "מוריס" מ-1987 היה שם קודם).

ציוץ