15 מרץ 2018 | 23:48 ~ 0 תגובות | תגובות פייסבוק

“להתראות שם למעלה”, ביקורת

“להתראות שם למעלה”. עיניים ללא פנים

האזינו לשיחה על “להתראות שם למעלה” (כולל הפסקול) בתוכנית סינמסקופ ברדיו הקצה. האזינו או הורידו כאן

להתראות שם למעלה“, סרטו של אלבר דופונטל, זכה לפני שבועיים בפרס הסזאר לבימוי ופתח שלשום את פסטיבל הקולנוע הצרפתי, שימשך בעשרת הימים הבאים בסינמטקים בכל הארץ. אחרי סדרה של הקרנות טרום בכורה בימים הקרובים בנוכחות הבמאי (שהוא גם השחקן הראשי בסרט), הסרט יופץ מסחרית בכל הארץ בסוף השבוע הבא. “להתראות שם למעלהמתרחש לפני מאה שנה, 1918, ונפתח בסצינת קרב מרשימה בימים האחרונים של מלחמת העולם הראשונה, חזית צרפתגרמניה. מהמפקדה מגיעה הפקודה להפסקת אש, אבל אחד הקצינים הצרפתיים לא מוכן בשום אופן שהמלחמה הזאת תסתיים כך סתם פתאום, אז הוא מוצא דרך להצית מחדש את הקרבות אחרי שהפסקת האש כבר נכנסה לתוקפה, החלטה שתהיה הרת גורל עבור ארבעה אנשים, שניים מהם יהרגו, אחד יפצע קשה והרביעי יינצל ויסחוב את האשמה ואת רגשי החובה לחייל שהציל אותו. אחרי תהליך שיקום ארוך החייל הפצוע, שרוב פניו הושחתו והוא מסתתר מאחורי מסכות מעוצבות היטב, מחליט לארגן נקמה בקצין שבגללו הוא נפתע, וגם לסגור חשבון עם אביו, שבטוח שבנו מת בחזית.

להתראות שם למעלההוא אכן סרט מדובר ומצליח מאוד במולדתו, אבל לעין זרה מדובר ביצירה משונה, כמעט תמוהה, ומאוד לא אחידה. כבר מהפתיחה בשדות הקרב, ניכר שרוב המאמץ בסרט מוקדש לעבודת מצלמה מרשימה ווירטואוזית, שהופכת כמעט כל שוט ללונה פארק של תנועה וזוויות. מבחינה ויזואלית יש בסרט משהו שמזכיר את העולם הקולנועי של זאןפייר זונה (“אמליו“שנים של אירוסין“, שיש בו אפילו דמיון עלילתי מסוים). רוצה לומר שהסרט הזה אכן יפה לעין ולרגעים מעורר התפעלות. אבל זו התפעלות חיצונית ורדודה בלבד. בעוד בסרטיו הלהטוטניים של זונה היתה התאמה של הצורה לתוכן, להתראות שם למעלההוא סרט שיוצר מפגש מעט מרתיע בין התוכן המאוד רציני שלו, ובין הטון הקליל, המבודח והנונשלנטי שבו הסרט לכאורה מבויים, כי בסרט הזה אין באמת שום דבר מבדח. זה סרט על מוות ועל יסורים. הוא שוחה בתוך תפיסת עולם אפלה ומקאברית ויש בו מידה רבה של אכזריות – כלפי הדמויות בעיקר. כל זה אינו פגם בפני עצמו, אילולא המצלמה והפסקול מבקשים להעניק לכל הקדרות הזו נופך קריקטורי. גם מעט רגעי החסד הבודדים בסרט בעייתים, כי התסריט מגיע אליהם באופן אגבי תוך שימוש מופרז בצירופי מקרים שמעניקים לדרמה פתרונות נוחים וקלים מדי, אפילו עצלים. נקודת האור היחידה בסרט היא נוכחותו של השחקן נהואל פרז ביסקיאר, שמגלם את החייל הפצוע, ומצליח ללא מילים ובאמצעות עיניו בלבד (ולא מעט פנטומימה) לבטא מציאות של יגון וסבל. ביסקיאר הוא גם השחקן הראשי ב“120 פעימות לדקה“, שניצח את להתראות שם למעלהבמירוץ אל הסזאר ויוקרן גם הוא בפסטיבל הצרפתי, כך שהוא השחקן לשים לב אליו כרגע.

פורסם ב”כלכליסט”, 15.3.2018

נושאים: ביקורת

השאירו תגובה