גבעה דוממה
אתם לא אצל רוברט מקי? אנא דווחו.
הבשורות: "סוכן 117: המשימה קהיר" נקנה להפצה בישראל על ידי עדן סינמה ויופץ כאן במהלך 2007. ועל כך נאמר: מזל שלא ב-2008.
אופס: "מחילות" של אודי אלוני נעלם מהמסכים. בראיון עם אבנר שביט ב"העיר" עם יציאת הסרט הוא ציפה לקהל של 50,000 איש "ואפילו כפול". המממ…
אופס 2: גם "נו אקזיט" עשה כבר אקזיט מהמסכים.
ולבקשת הקהל, הנה הביקורת שלי ל"סיילנט היל" שפורסמה ב"פנאי פלוס" ב-21 בספטמבר 2006. בגלל שחלף זמן רב מדי בין הצפייה בסרט והכתיבה ובגלל המקום המצומצם בדפוס, זו אינה ביקורת מעמיקה מדי – יש בסרט כמה סמלים, חזיונות ודימויים שהייתי שמח להרחיב עליהם, וצפייה שניה בטח היתה עוזרת לנסח טוב יותר את פתרון העלילה – אבל היא נותנת טעימה מסוימת לסרט הזה, שעבר בארץ בהתעלמות אבל שהשאיר עלי רושם, בעיקר צורני.
ועדת כישוף
"סיילנט היל" אולי מתסכל מבחינה עלילתית, למי שמחפש סיפור נהיר, אבל זהו סרט עם סגנון משובח ועולם שטני המתואר לפרטי פרטיםאני לא מכיר את משחק המחשב "סיילנט היל". מספרים לי שהא מאוד מפחיד. הסרט "סיילנט היל" לעומת זאת, אינו מאוד מפחיד. הוא מסתורי, מצמרר, הוא יוצר אווירה סמיכה של כישוף, אבל אין בו גודש הבהלות. לא תצרחו בו. הוא לא יקפיא את דמכם. אבל הוא יזחל לכם אל מתחת לעור. זהו אחד מסרטי האימה הטובים שראיתי באחרונה בדיוק בגלל כל מה שאין בו: עלילה, מתח או דמויות. אז מה יש בו? עולם הבנוי למופת על ידי תסריט עשיר ורב המצאה (שמוותר על סיפור מלוטש לטובת יצירתו של יקום חלופי המתואר בפרוטרוט מעורר הערצה), ובימוי מופתי המעדיף את הסגנון על פני התוכן. ולי אין שום בעיה עם זה: "סיילנט היל" איננו חוויה עלילתית, אלא אמנותית-פולחנית. קצת כמו "תא קטלני" של טרזים, זהו סרט אימה שמקומו במוזיאונים. או בכנסיות. מדובר בטקסט הפחדה אולטרה-דתי.
רוג'ר אייברי, שבזכות חברותו לרגע עם קוונטין טרנטינו (שזיכתה אותו באוסקר על חלקו בכתיבת "ספרות זולה"), הוא תסריטאי מוערך מדי. הוא אולי לא מאוד מוכשר, תסריטיו כמעט תמיד צולעים, אבל הוא תלמיד חרוץ. מה שמאפיין את תסריטיו הוא גודש עצום של דמויות, מנהגים וחוקים. בבואו לכתיבת "סיילנט היל" נדמה שאייברי כתב במו ידיו מעין "שולחן ערוך" נוצרי אורתודוקסי. סיילנט היל היא עיירה נטושה למראה, עם סיפור מצמרר בעברה. אבל משהו קורה בה גם כרגע. יש שם חברה חשאית הגרה לפתחו של הגיהנום, ומנסה למצוא דרכים להציל את עצמה. מה שמרתק בסיפור הוא שמדובר בחברה כמעט נשית לחלוטין. והיא אינה שוחרת שלום, אחווה או שיחות סרק על מלבושי העונה הבאה.
מה שמציל את התסריט של אייברי ל"סיילנט היל" מטרחנות יתר הוא הבימוי המופתי של כריסטוף גאנס, שכבר הבריק קודם ב"פרימן" וב"אחוות הזאבים". גאנס, ככל הנראה, לא מתעניין מדי בתסריט, וגם מהשחקניות הוא מתעלם. אבל מה שהוא בורא על המסך הוא פשוט חיזיון מופתי. גאנס הוא מהיוצרים האלה שאינם מתנשאים על חומר הגלם שאיתו הם עובדים, הוא עושה מכל דבר אמנות. גאנס אולי קיבל לעבד משחק מחשב, אבל בחזונו הוא מתרגם למסך את "הקומדיה האלוהית" של דנטה ומציג מולנו את מעגלי הגיהנום. התוצאה מרהיבה, גם אם סתומה לבסוף. מצד שני, כמו כל טקסט העוסק במיסטיקה, אמונה ופולחן, אולי גם בו צריך להגות יומם וליל. בעיקר ליל.
ואני מזכיר לכם שבדי.וי.די יש כבר גם את "The Descent" שהוא סרט האימה הטוב שראיתי השנה, ושלמרות ההבדלים הסגנוניים בינו ובין "סיילנט היל", שניהם מציגים דימויים של גיהנום נשי. הגיהנום של The Descent מרתק יותר כי הוא אינו דתי או על טבעי, אלא פסיכולוגי ואנושי.
במקרה יצא לי לראות השבוע בטלוויזיה את שרי רז מסבירה למה חודש פליני בסינמטקים זה חשוב. לראות את שרי רז מסבירה את פליני זה מופע אימים שעשוי לגרום לכל חובב קולנוע להכנס למנזר ולהתנזר מסרטים לעד. חוייה קשה.
רוברט מקי אמר שהוא אהב את מטאליק בלוז אז כנראה שהוא לא כזה מבין גדול כמו שחשבתי!
לפי כתבה שקראתי, גאנס הוא חובב מושבע של משחקי מחשב ושל "סיילנט היל", כך שאי-ההתנשאות במקרה הזה לא אמורה להיות מאמץ גדול.
יאיר הסבר לי בדחיפות – מה זה אמור להיות הקטע עם Infamous?
הם הפיקו במקביל עם קפוטה? מה הקטע? למי יש כוח לראות וורסיה נוספת של אותו הסיפור?
יאיר, ראיתי אתמול את סקנר דארקלי בסינמטק ירושלים. קשה לי לחוות עליו דעה מפורטת כרגע, אולי אחרי צפייה שנייה. אבל בסה"כ אהבתי את הסרט ובעיקר את המראה המיוחד שלו.
רציתי לשאול אם ראית את הסרט כבר, והאם כתבת עליו.
האם זה הסרט הראשון באורך מלא שנעשה בטכנולוגיה הזאת (רוטוסקופינג)?
מה זה רוטוסקופינג? סרט אחר של ריצ'ארד לינקלייטר (Waking Life) נעזר באותו סוג של אנימציה.
אני לא מבין מה יש בSilent Hill מלבד אווירה. זה ממש כמו במשחק מחשב, מלווים את הדמות ממקום למקום, בלי שקורה משהו במקום, ואופ, כבר עברנו למקום הבא. שמשחקים לפחות חווים את הסכנה(כי אפשר להיפסל), בסרט אין תחושת סכנה, והדמות הראשית כמעט שאינה מתרגשת מהעולם הביזארי אליו נכלאה.
לדעתי הסרט מוכיח שאין די בתמונה ויזואלית מרשימה, צריך גם עלילה. או לפחות שחקנית שיודעת לעשות קצת יותר פרצופים. אה, וסקס.
עומר שלום. ראשית אני חייב לציין שאני התלהבתי הרבה פחות מהסרט הזה או מהסרט הקודם של לינקלייטר שנעשה בטכנולוגיה דומה (וכאן אני עונה על שאלתך).
בשנת 2001 הוא עשה את Waking Life שלדעתי ניתן לראות מידי פעם בערוץ סרטים זה או אחר. אם אני לא טועה קוראים לו בעברית "חיים בהקיץ" – זה לפחות השם שניתן לו ב"האוזן השלישית".
רוטוסקופיה (צילום שחקן ואז ציור על פי הנגטיב) קיים בעצם מאז שהחליטו לעשות סרטי אנימציה ארוכים. עוד בשנת 1939, כאשר האחים פליישר (שאחראים בין השאר על פופאי, בטי בופ וסרטי סופרמן הקצרים של שנות החמישים) הוציאו, כמעט במקביל ל"שלגיה" של דיסני את "הרפתקאות גוליבר" (סרט נפלא למי שלא ראה) הם השתמשו בטכניקה הזו וצלמו את השחקן הראשי, שגילם את גוליבר.
האחים פליישר הם בעצם אלו שהמציאו את השיטה הזו בסביבות 1914 (נא לא לתפוס אותי בשנה – או במילה 🙂
השיטה הייתה פשוטה מאוד, מצלמים שחקן, ואז מקרינים את התמונה על גבי משטח זכוכית שעליו מניחים את השקף (cell) של האנימציה ומציירים את הדמות. כך ניתן לצייר תנועות אמינות יותר ולא לחשוב יותר מידי על צורת הגוף.
מי שהשתמש בשיטה הזו בחלק גדול מסרטיו היה דווקא ראלף באקשי כשהשימוש הבולט היה בסרטים כמו "קרח ואש", "שר הטבעות", ו-"פופ אמריקאי".
אני מצרף לינק למאמר עם לינקלייטר על עשיית 'סקאנר דארקלי':
http://www.wired.com/wired/archive/14.03/scanner.html
תהנו…
סליחה טעות…
סרטי סופרמן של האחים פליישר הם מתחילת שנות הארבעים, לא החמישים, טעות הקלדה….סורי 🙂
כל כך פאתטית השמחה לאיד של בעל אתר זה לכשלון הכלכלי של מחילות. את החיוך של הכותב על "אופס- ירידת הסרט מהמסכים", אפשר לשמוע עד טוקיו. לא ברור על מה הוא כל כך גאה ומאושר?
Tom Cruise and MGM to form new United Artists
:-0
http://uk.news.yahoo.com/02112006/325/tom-cruise-mgm-form-new-united-artists.html
לקורא הביקורת.
אם לעשות חיבור בין תגובתך לבין בקשת בעל הבלוג מקוראיולהציע לו שיפורים באתר, הייתי אומר שהשיפור המשמעותי הדרוש לאתר הוא בתחום המגיבים. יש כאן מחסור קריטי במגיבים שיש להם את הרגישות הנחוצה לקלוט את הפאטיות שבלעגו המביך של האומן בעל הבלוג ליוצרים שנכשלו בקופה. חבל. וכל הכבוד לך שאתה מציל את פרצופו המלחך של הבלוג הזה.
לא שאני רוצה להשמע פרנואיד, אבל יש מצב ש"הסקרן" ו"קורא ביקורות" הם אותו מגיב? או אפילו.. – איך אומר את זה.. – בעל אינטרס מסוים מ"מחילות"?
לא"ש
מבטיח לך שאני לא מכיר ואין קשר ביני לבין קורא הביקורות.
אבל לפי התגובה שלך, אתה בדיוק מה שהייתי מתקן בין מגיבי הבלוג.
מדהים!
מייקל צ'ימינו ניסה להרוס אותם עם האפוסים המרקסיסטים שלו, אבל זה לא עזר – אולפני יונייטד ארטיסט קמים לתחייה! והפעם: טום קרוז אוחז בהגה
בקרוב!!! הסרט הגדול של השנה !!! יונייטד ארטיסט החדשים מציגים:
סרטו של פול האגיס !
עם תום קרוז !
אשתו של תום קרוז !
ג'ון טרבולטה !
אשתו של ג'ון טרבולטה !
"חוזה לך ברח – סיפורן המדהים והאמיתי לגמרי של ל.רון האברד"
הבקרוב של Pan's Labyrinth…
הרגע העליתי אותו במחשב. הייתי חייב לעצור אחרי עשר שניות.
על ההתחלה – קולו של אותו הקריין מכל הטריילרים (לפונטיין או איך שלא קוראים לו) מכריז:
In a dark time
When hope was bleak…
חשבתי שזה כבר הפך לבדיחה, ושטריילרים לא יתחילו ככה יותר, אבל נראה שטעיתי.
ואיך תקווה יכולה להיות עגומה?!
טוב, ראיתי את הטריילר עד הסוף.
הוא לוקה גם בעוד אחד מתחלואי הטריילרים האמריקאיים; המפיצים שם כל כך פוחדים שלא יבוא לקהל לסרט שלא דובר אנגלית, שהם מנסים להסתיר את העובדה הזאת באופן פתטי על ידי טריילרים שאין בהם דיאלוג. הטריילר הוא מישמש של קטעים ויזואליים מהסרט מלווים בקריינות בומבסטית וכתובה נורא.
הם באמת חושבים שהקהל שלהם כל כך טיפש, שהוא יראה טריילר באורך שתי דקות וחצי ולא ישים לב שאף דמות לא אמרה שום דבר?
נדמה לי גם שהעבר מוכיח שניסיונות למכור סרטים בתור משהו אחר ממה שהם נדון לכישלון. זכורה לי הדוגמה של "Anything Else" של וודי אלן. האולפן ניסה להסתיר את העובדה שזה סרט של וודי אלן ועשה קמפיין גדול שהבליט את ג'ייסון ביגס וכריסטינה ריצ'י בניסיון לדחוף את הסרט. זה היה הכישלון המסחרי הכי גדול של אלן בשנים האחרונות. הקהל של אלן לא ידע שזה שלו, ומעריצי הכוכבים שבאו לסרט התאכזבו ולא המליצו לחברים.
מסקנה: לא שווה לזלזל בקהל שלך.
לא?
הצעה ליאיר בעקבות הכתבה.
אני חושב על זה כבר הרבה זמן ואני בטוח שזה מעניין די הרבה אנשים-כתבה כוללת על סרטי אימה.
מדוע הם כל כך מצליחים ודווקא בארה"ב? למה לא נעשים סרטים כאלה בארץ?(סביר להניח שבגלל שלחיות פה זה סוג של סרט אימה?) אני בטוח שאנשים מוכשרים מכאן יכולים לצלם משהו בסגנון "פרוייקט המכשפה מבלייר" רצוי באנגלית. נראה לי סטארט אפ קולנועי שיכול להכניס כמה מיליוני דולרים לכיסי היוצרים.
מרטין סקורסזה אולי לא המציא את הגלגל עם סרטו החדש השתולים ואורי קליין בביקורתו בהארץ מבכה את אובדן התעוזה שלו אם כי מדגיש שהכישרון לא הלך לאיבוד. אני מסכים שלסרט החדש אולי חסרה העוצמה המיידית שהיו לסרטי הסיוט העירוני של סקורסזה משנות השבעים, אבל עדיין מדובר בסרט חכם,קצבי ועשוי היטב, אולי זה מעט מדי מאחד הבמאים הגדולים של דורנו, אבל אם זה סקורסזה סוג ב' אני לוקח בשתי ידיים. זהו לדעתי סרטו המהנה ביותר מזה שנים. לדעתי, מלבד טרנטינו וספייק לי, אין מי שמשלב ביד אמן כזו אלמנטים ויזואליים אלימים ופסקול משובח בקולנוע האמריקאי של ימינו ובל נשכח שסקורסזה היה כאן לפני השניים האלו. כשאני שומע את Gimme Shelter של הסטונז בפתיחה מיד עולים פלאשבקים של ליילה של אריק קלפטון מסיקוונס החיסולים בחבר'ה הטובים או Sunshine of Your Love של קרים מאותו סרט, Be My Baby של הרונטס מרחובות זועמים ואפילוWhiter Shade of Pale של פרוקול הארום משיעורי חיים, האפיזודה המאכזבת יחסית שלו מסיפורי ניו יורק. בשתולים אולי העלילה סבוכה מעט ולא תמיד הגיונית, אבל הלהט והריגוש בצפייה הוא חוויה מזוככת ונדירה בימינו. אנסמבל השחקנים המפואר מתעלה על עצמו. דיקפריו ודיימון שיש ביניהם דמיון מסויים שתורם לאמביוולנטיות הרגשית(גם מארק וולברג המעולה מזכיר אותם קצת) מצויינים. ג'ק ניקולסון בהופעה גרוטסקית הוא ג'ק שאנחנו מוקירים ואוהבים אבל קיימת תחושה שגם רוברט דה נירו או אל פצ'ינו יכלו לגלם את התפקיד באותה מידת טירוף ואפקטיביות. ניקולסון לא הופך לדעתי את התפקיד לשלו במידה שאי אפשר לדמיין מישהו אחר מגלם את פרנק קוסטלו והופעתו סובלת במידת מה מחוסר אמינות, כאילו הג'וקר והשטן מהמכשפות מאיסטוויק התמזגו ליצירת דמות שהיא ספק אמיתית, ספק בדוייה. באשר לורה פארמיגה בעלת העיניים הנוגות, היא עושה כמיטב יכולתה עם תפקיד סימבולי ונטול בשר. הדמויות הנשיות אצל סקורסזה הן פחות מוצלחות בדרך כלל(חריגות הן אלן בורסטין באליס לא גרה כאן יותר, לוריין בראקו בחבר'ה הטובים, מישל פייפר ווינונה ריידר בעידן התמימות ושרון סטון בקזינו), יש לציין גם את אלק בולדווין ומרטין שין, שני מקצוענים שגם הם עושים כאן עבודה נאה. אולי קשה לחדש אחרי שנדמה שסקורסזה עצמו והסופרנוס העניקו לנו גירסאות דפניטיביות של החיים בתחתית שרשרת המזון של המאפייה, אבל השתולים הוא סרט נוקב שמשמר ומכבד את הנצחונות הקולנועיים של העבר ובהחלט לא מבייש את הפירמה.
הערה לא קשורה: אני מעריכה את העבודה שנעשית בעיצוב עטיפות מגזין הסינמטק (שכידוע מוקדש הפעם לפליני), אבל נראה לי שהדבר הראשון שעושים – כדי לא לשכוח – כשעוברים חודש, הוא לשנות את התאריך הרשום. הגיליון החדש יצא עם התאריך ספט'-אוק', כמו קודמו.
או שזה רק אצלי ויש לי גיליון לאספנים? D-:
הסופר האמריקני הגדול ויליאם סטיירון, זוכה פרס פוליצר על בחירתה של סופי ומחבר הוידויים של נד טרנר, הלך לעולמו בגיל 81, אחרי מסכת ייסורים לא קלה.
הטריילר האמריקאי:
http://www.apple.com/trailers/picturehouse/panslabyrinth/
הטריילר בספרדית (באיכות פלאש גרועה):
http://mftm.blogspot.com/2006/05/pans-labyrinth-2006-trailer.html
סטיירון זכה בפרס פוליצר על הוידויים של נד טרנר , כמובן.
אני עם יאיר בעניין 'מחילות', ראיתי הרבה סרטים גרועים בחיי, אבל לא רבים אני שונא כפי שאני שונא את מחילות. וזה, בעיקר בגלל היומרנות, שכפי שנוכחתי לאחר מכן, היא חלק אינטגרלי מדמותו המנופחת של יוצר הסרט. (עיינו באתר הסרט ותקבלו מניפסטים פתטיים של האיש).
שלא לדבר על כך שהסרט מלא בדימויים קלושים וחבוטים, שאמנם עשויים היטב, אך השימוש המאסיבי שלהם בסרט מוציא אותך עם הרגשה מאוסה במיוחד. קחו לדוגמא את האימאג' של הילדה הלבושה בלבן וחתנדנדת על נדנדה. הדימוי הזה נמצא באוצר הדימויים של ל אחד מאיתנו באופן שהוא אפילו לא יכול להיזכר מאיפה הוא לקוח. ואלוני חוזר עליו שוב ושוב בסרט, שוב ושוב, עד כדי בחילה.
להתרשמותי, גם מן הצפייה בסרט, וגם מקריאת הספר והמניפסטים של אלוני, שמדובר ביוצר בינוני, בין במישור הפלסטי ובין בזה הטקסטואלי, שטעון במגלומאניה ובהרבה מאוד יומרה, כפי הנראה לא רק בזכות הדור הקודם לו.
השתולים הוא סרט מעולה, ומאכזב. מוזר. אני מאד או7הב את סקורסזה, לטעמי הוא במאי מבריק שגם שהוא לא בשיאו הוא עדיין מבריק. ואני לא מכיר הרבה במאים עם כל כך הרבה יצירות מופת ( עידן התמימות, החברה הטובים, השור הזועם, נהג מונית, אפשר גם להכניס את רחובות זועמים, ויש עוד שאני בטח שוכח.)
בכל מקרה השתולים הוא סרט שיכל לגעת בכל הנושאים האהובים על סקורזה, האלימות, בנפשו של האדם או בתוך המשפחה, הכנסייה, מין, הדרדרות החברה וכולי. הוא אכן מפלרטט עם כולם ( במיוחד עם מיניות) אך בסופו של דבר הוא דווקא סרט על זהות. בעצם הסרט מחולק כך, יש שני אחלים סימליים, האחד מתחזה לרע והוא טוב, והשני מתחזה לטוב והוא רע, ובקצוות יש את השטן, ניקולסון, ואת הטוב, מרטין שין. כצפוי אצל סקורסזה, הדמויות כמובן מונעות בעיקר על ידי השטן.
אך כמה שהן דומות הן גם אד שונות. דמותו של דה קפריו היא בעצם המרכזית בסרט זה. מאט דיימון אכן מקביל לו ך הוא לא מתלבט בכלל הוא פשוט רע, מהתחלה ועד הסוף, הוא כן מנסה לשמור על איזה שהיא מערכת יחסים, ומנסה לבנןת משפחה אבל הוא כל הזמן בתחפושת, גם בבית. לעומתו, דמותו של דה קפריו היא המורכת, וא בעצם טיפוס אלים ועבני, ודה קפריו משחק מצויין ולכן יש סצנות שכבר לא ברור לאן הוא ילך, והוא אכן מתמסר נורא חזק לצדדים האפלים שלו, והוא מתחרפן, וסובל אבל בסופו של דבר הוא מצליח להתמקד במטרה שלו.
ספיוליר רציני!!!!
אך בסופו של דבר סקורזה אומר שזה לא משנה. דה קפריו היחיד שלא הרג מישהו בסרט, הוא כמובן לא יכול לשרוד, ומי שכן הרג בתוך לא יכול לשרוד. סצנות הסיום של הסרט הן מעגלים של החטא ועונשו שבסופם לא נשאר כלום. אין טובים ואין רעים.
הסרט הוא קיצבי, מבריק ועשוי למופת, שוטים מדהימים, מוזיקה סוחפת, סוקרסזה בממיטבו. הקיור של כולם לחברה הטובים הוא לא סתם, הם סרטים דומים בסגנונם המצוצמם. סקורסזה בנה את שני הסרט מאוסף סיקוונסים מהירים, וחדים, הם שניהם אורכים מאד, אך גם רזים מאד. והחברה הטובים יותר טוב ויותר מורכב, אך עדיין השתולים הוא החוויה הקולנועית הכי מהנה שתוכלו למצוא עכשיו על המסך.
כמה דברים שיושבים לי בראש כבר כמה שבועות ונזכרתי בהם עכשיו:
1. ורה פרמינגר לא נראתה לכם כמו דנה הרמן? הדמיון מדהים. האם הרמן היא שתולה בהוליווד ופרמינגר כאן בטלסינמה?
2. הפוסטר ל"הדברים מאחורי השמש" הוא אחד הפוסטרים הפחות טובים שנראו כאן. אפשר לראות אותו ב"לב" דיזנגוף – מעין קוביה ובה תמונה של אסי דיין, טס השילוני והציור של טלי שרון מהסרט, כשברקע צבע צהוב (נדמה לי) על כל הפוסטר. לא היה כדאי לשים את כל ציורי המשפחה שמציירת האם כפוסטר, למרות שזה אולי קצת הורס? יש עוד שלושה שבועות, אפשר לשנות!
3. ואם כבר הציורים מ"הדברים מאחורי השמש". אחד מהם, שמופיע בסרט לשנייה וחצי, לקוח מהעטיפה של The Lamb Lies Down on Broadwy של "ג'נסיס". אני בטוח שהאחרים לקוחים מאלבומים נוספים (פינק פלויד, לד זפלין) – אבל איזה בדיוק?
מיסטר רווה? מיסטר שפרמן? מיסטר פיליפס? הלו?
רוה לדן: אוי, הרסת לי. בביקורת שלי ל"השתולים" (יום רביעי הקרוב בפנאי פלוס) כתבתי שוורה פרמיגה נראית כמו מיקסוס בין דנה הרמן לפיונה אפל. אלך למחוק את זה עכשיו.
לאידלשטיין:
1. ראיתי את המבוך של פאן, ואני חושב שהוא סרט נפלא. יש למה לצפות.
2. בנוגע לטריילר – מה שאתה אומר מזכיר לי את הפרודיה על הקריינויות לטריילרים, בטריילר של הסרט The comedian:
http://www.youtube.com/watch?v=fVDzuT0fXro
דן לרווה – סליחה. וסליחה לורה שטעיתי בשם המשפחה שלה.
ואם כבר "השתולים" – אחי, בן 15 אבל נראה קטן לגילו, רצה ללכת הערב לסרט עם חבר, אבל לא נתנו להם להיכנס כי הסרט מוגבל מגיל 16. הדרך היחידה לדעת על כך היא מבחינה מדודקדת במודעת הפרסומת בעיתון – בלוחות הסרטים באינטרנט ובפרסום החוצות אין שום אזכור לכך. בנוסף, הכניסה לסרט גם לא הותנתה בליווי מבוגר. חשוב לציין שלפני שבוע אותו ילד נכנס עם אותו חבר ל"הילדים של מחר" באותו קולנוע (רענן בקניון רננים ברעננה. צליל נחמד). לשני הסרטים דירוג R בארה"ב. הילדים של מחר לא מוגבל כאן לצפייה. מה נסגר עם הצנזורה? האם היא נעשית עכשיו ע"י המפיצים? ולמה זה לא מודגש יותר? הם מקווים שלא ישימו לב ויאפשרו כניסה לילדים?
לא בדיוק קולנוע, אבל אולי יעניין את קוראי האתר.
יש מצטרפים חדשים לגרסה האמריקאית של "בטיפול": בלייר אנדרווד (פרקליטי אל-איי) על תקן ליאור אשכנזי, מליסה ג'ורג' במקום איילת זורר ודיאן וויסט (זוכת שני פרסי אוסקר מהופעות שלה בסרטים של וודי אלן) במקום גילה אלמגור.
וגבריאל בירן (צומת מילר) על תקן אסי דיין.
Frogel, אם כבר, אז הטריילר של המדריך לטרמפיסט עשה את זה פשוט מצויין.
השחקנית אדריאן שלי, שכיכבה בכמה מסרטיו של האל הרטלי, מתה אמש והיא בת 40 בלבד, בנסיבות מסתוריות למדי
יהי זכרה ברוך
אני משתתף בסמינר של רוברט מקי וכותב עליו באופן גרוע למדי בבלוג שלי.
ההתחלה כאן:
http://www.shallowfocus.org/2006/11/03/robert-mckee-1/
סינתזה מוזרה בין שעתיים של צפייה בגונדרי לידיעה על מותה של אדריאן שלי השחקנית אולי הכי מרגשת בתולדות הקולנוע הפרטי. קצת נפרמתי(המונולוג שלה במרפאת ההפלות באמון הדדי).
יאיר, בעניין ורה פרמינה/דנה הרמן, לדעתי אתה לא צריך למחוק את הערתך במדור, מספיק היה לכתוב פה שבדיוק כתבת למדור הבא משהו דומה.
זה לא שתיחשד שלקחת משהו ממישהו. הרי אתה יודע שאין בהכרח קורלציה בין קוראי הבלוג לקוראי פנאי פלוס, וגם להם מגיע.
יאיר, כתבו פה בתגובות שאדריאן שלי מתה. זה נכון?
איך לא שמעתי על זה ושמי בישראל הוא הארטלי?
סרטים נוספים מומלצים של אדריאן שלי:
'האמת שלא תאמן' – 1989.
'פאקטקום' – 2005.
כן, שמעתי על זה הרגע:
טוב, IMDB התעוררו, הם כותבים שזו התאבדות בדירתה, ולא "נמצאה במשרדה".
אם מישהו מוצא קטע וידאו ראוי לזכרה, אשמח אם ישתף.
כתבה מעניינת על "בוראט" מ"ניו יורק מגזין":
http://nymag.com/movies/features/23476/index.html
המבקר לא נהנה לגמרי מהסרט כי בוראט חצה לדעתו את הקווים בקטעים מסוימים; בתור דוגמה הוא מביא את ארוחת הערב המזוויעה בביתו של הכומר. אבל גם הוא נפעם מעוצמתו של הסרט ומתפלסף על עידן חדש בקומדיה.
וזה ככל הנראה המאמר הראשון על בוראט שכולל השוואה ל"שואה" של קלוד לנצמן (!)
HA!
מסתבר שגם דייויד וולס (יקירו של יאיר) קישר למאמר הזה.
http://hollywood-elsewhere.com/archives/2006/11/edelstein_on_bo.php
(אגב, אין קשר משפחתי ביני לבין המבקר)
כמה אנשים צפו עד עכשיו ב"ימים קפואים"?
ורה פרמיגה דומה גם לקלייר פורלני.
וכמה ראו את "נו אקזיט" ואת "מחילות"?
"לעשות אקזיט" זה דווקא משהו אחר לגמרי, לפחות בז'רגון ההיי-טק ההיברישי הקלוקל. ראה לדוגמה:
http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArt.jhtml?more=1&itemNo=781319&contrassID=1&subContrassID=0&sbSubContrassID=0
ועיין גם:
http://israblog.nana.co.il/tblogread.asp?blog=24829&blogcode=343293
לדעתי "The Descent" הוא אחד מהסרטים הטובים ביותר של השנה… מדהים כמה הוא מצמרר! פיספוס ענק שלא הפיצו אותו בארץ. הבמאי של הסרט, ניל מארשל, הוא הג'יימס קמרון החדש. הבנתי שהוא עושה עכשיו סרט מדע בדיוני.
מעניין איך יתרגמו את הסרט לעברית, "הירידה"?.. "מדרדרות"?.. "בדרך למטה"? חחחחח
עידן, נהניתי מהסקירה על סקורסזה והשתולים. [אגב, ברשימה שלך של 'דמויות נשיות חריגות' מנית כמעט את כל הנשים בסרטיו.. כך שאני לא בטוח לגבי התיאוריה הזו.מה גם שאר במאי סרטי הפשע לא התמקדו מדי בדמויות נשיות]
The Descent הוקרן בארץ (כנ"ל, מול אולם ריק למדי) תחת השם העברי "המדרון" במסגרת פסטיבל הקולנוע הבריטי האחרון.
איך יכולתי לשכוח את ג'ודי פוסטר בנהג מונית?