17 יוני 2018 | 00:27 ~ 0 תגובות | תגובות פייסבוק

“בלתי נראה” ו”כל הכבוד” הם הזוכים בתחרויות בפסטיבל סרטי הסטודנטים 2018 (הרשימה המלאה וסיכום אישי)

מתוך “היה שווה כל שקל”, זוכה פרס פורום המבקרים הישראליים

את השבוע האחרון העברתי בפסטיבל הבינלאומי לסרטי סטודנטים (שמציין השנה את מהדורתו ה-20) כחלק מצוות השיפוט של פורום מבקרי הקולנוע של ישראל. עוד רגע נגיע לפרסים שאנחנו הענקנו ולסיכום האישי השלי, אבל ראשית הנה הזוכים בתחרויות המרכזיות של הפסטיבל, בתוספת פרשנויות שלי:

התחרות הבינלאומית:

הסרט הטוב ביותר:

בלתי נראה” (Invisibly). בימוי: ארון זנטפטרי (האוניברסיטה לתאטרון ואמנויות הקולנוע, בודפשט).

לא יעזור, זו התחרות המרכזית והחשובה בפסטיבל, והיא זו שבעבר היתה מקפצה בינלאומית ליוצריה. זה הפרס שבו זכו בעבר יוצרים ישראליים כמו איילת מנחמי ודובר קוסאשווילי בתחרות בה התגלו בעבר במאים כמו תומאס וינטרברג. בשנה שעברה, למשל, הסרט שזכה בפרס העריכה בתחרות הבינלאומית, “תיכון דה קאלב”, היה אחר כך מועמד לאוסקר בקטגוריית הסרט הקצר. הזוכה השנה הוא מהונגריה.

פרס התסריט:

סליחה, אני מחפש את חדר הפינג פונג ואת חברה שלי(Excuse Me, I’m Looking For The Ping-Pong Room And my Girlfriend) בימוי ותסריט: ברנהארד ונגר (האקדמיה לקולנוע וינה).

פרס הצילום:

״מעשה של אהבה״. (An Act of Love) צילום: וו.א.מ בליקלי, בימוי: לוסי נוקס (המחלקה לקולנוע וטלוויזיה, אוניברסיטת מלבורן)‏.

פרס העריכה:

״הקיץ כבר כאן (פרקים על נעורים)״ (Where the Summer Goes (Chapters on Youth”, עריכה: לאורה גאמה מרטינס, בימוי: דויד פינהיירו ויסנטה (בית הספר הגבוה לתיאטרון וקולנוע בליסבון).

ציון לשבח (משחק):

״לולי״, משחק: יובל כרמל ומעיין תורג׳מן, סרט מאת: יאיר פרידמן והדר סייפן (המכללה האקדמית בית ברל).

“לולי” הוא אחד משבעה סרטים ישראליים שהתחרו בתחרות הבינלאומית והיחיד שזכה לאיזכור כלשהו מטעם חבר השופטים הבינלאומי (סרט נוסף מהתחרות הבינלאומית זכה בציון לשבח מטעם פורום המבקרים).

חבר השופטים: קטלין מקאינס (יו״ר), אנריקו ונוצ׳י, תום שובל, ג׳רמי זלניק, מרטינה פיורלינו

“כל הכבוד” של עומר בן סימון ואריה הספרי. זכה בתחרות הישראלית ובציון לשבח מטעם מבקרי הקולנוע

התחרות הישראלית:

הסרט הטוב ביותר:

(פרס ראש עיריית תל אביב יפו לסרט הטוב ביותר על סך 24,000 שקל)

״כל הכבוד״, בימוי: עומר בן סימון, אריה הספרי (בית הספר לקולנוע וטלוויזיה ע״ש סטיב טיש, אוניברסיטת תל אביב)

יש לי שני עדים שהימרתי על כך שהסרט הזה הולך לזכות. הוא ללא ספק הסרט הכי מהנה שהוקרן מבין הסרטים הישראליים. בתחרות שהוכיחה שלסטודנטים הישראליים יש בעיה בלספר סיפור, לסרט הזה יש התחלה, אמצע וסוף, דמות ברורה, פאנץ’ צפוי אבל נכון ומוצדק וגם מסר. עומר בן סימון גם משחק בתפקיד הראשי בסרט על בחור שמגיע לארוחת ערב משפחתית, שבאופן ברור וניכר הוא לא רוצה להיות שם. המשפחה המזרחית שלו, וקוד הכבוד שלה, מביכים אותו, ומרוב שהוא עסוק בלהתנשא עם התל אביביות שלו על כולם, הוא מפספס את הרגעים שקורים מתחת לאפו. אריה הספרי, שמשחק עכשיו ב”משפחה” של רוני קידר, שותף לבימוי והביא לסרט את אמו, חנה אזולאי הספרי, לצד צוות כוכבים מרשים: שמעון מימרן, שמעון מזרחי, יפית אסולין ורז שמואלי שגונבת את ההצגה בתור בת הדודה.

פרס התסריט:

״תפקיד בעל משמעות״. תסריט ובימוי: שירה פלורנטין (בית הספר סם שפיגל לקולנוע ולטלוויזיה)

מסכים לחלוטין. ברשימות שערכתי לעצמי ציינתי מאוד לשבח את התסריט לסרט הזה, בליווי אכזבה מסוימת מכך שהבימוי לא תמיד עמד ברמה של התסריט.

פרס הצילום:

״אסא בן 13״. צילום: נעמה בונימוביץ, בימוי: סלי אלימלך (בית הספר לאמנויות הקול והמסך, המכללה האקדמית ספיר).

פרס העריכה:

״אושרי״. עריכה: שירה מישר, בימוי: ליהי סבג (מעלה, ביתספר לטלוויזיה, לקולנוע ולאמנויות, ירושלים).

ליהי סבג זכתה בשנה שעברה בפרס הסרט התיעודי הקצר בפסטיבל ירושלים על סרטה “קרן אור”, ושירה מישר זכתה בתחרות סרטי הסטודנטים לפני שנה בפרס התסריט על הסרט שלה, “כמו בבית”. עכשיו מישר זוכה בפרס על סרט של סבג. שימו לב לסרט הזה, עם נועה קולר בתפקיד הראשי.

פרס המשחק:

״ילדה״. משחק: אנסטסיה פיין, בימוי: דריה טורצקי (בית הספר לקולנוע וטלוויזיה ע״ש סטיב טיש, אוניברסיטת תל אביב)

מסכים לחלוטין. המצלמה היתה מאוהבת בקלוז-אפים מלאי הרגש של אנסטסיה פיין בסרט הזה, על בחורה אוקראינית שנאלצת לחדש את הקשר עם אביה המוזיקאי, לפני שהיא עולה לישראל. אני חיבבתי את האופן שבו הצילום בסרט הזה תיעוד את בתי השיכון הצפופים ויצר תחושה של אנושיות שמתגמדת אל מול בלוקים של בניינים.

פרס לעיצוב האמנותי:

״הדב״. יוצרת: דורין שוורצמן (בצלאל אקדמיה לאמנות ועיצוב, ירושלים)

סרט מקסים.

ציון לשבח:

״הגברים שמעבר לגדר״. בימוי: אינס מולדבסקי (בצלאל אקדמיה לאמנות ועיצוב, ירושלים)

חבר השופטים: אבי נשר (יו״ר), אנה הנקלדונרסמארק, אליסה סימון, קובי פרג׳, אמיר פכר אלדין.

פרס חביב הקהל:

״תפקיד בעל משמעות״. בימוי: שירה פלורנטין (בית הספר סם שפיגל לקולנוע ולטלוויזיה, ירושלים)

פרס לסרט האנימציה:

חבר השופטים: ספי גייגו, גלי אדלבאום, יוני שלמון

מכתב אהבה לבחור שהמצאתייוצרת: רחל רוטגרץ (בצלאל האקדמיה לאמנות ועיצוב, ירושלים)

גם אני חיבבתי מאוד את הסרט הזה, שהיה בעיקר מקורי ויוצא דופן בהשוואה לרוב הסרטים האחרים שכמעט כולם נחתכו מאותו בד. אם ראיתם את מקבצי הסרטים במהלך השבוע אתם ודאי שמים לב שמקבץ מספר 5 מכיל את כמות הזוכים הגדולה ביותר (“כל הכבוד”, “אסא בן 13”, “מכתב אהבה”). הסרט הרביעי ברשימה יצא ללא פרס אבל היה הפייבוריט האישי שלי, עליו אכתוב בהמשך.

ציון לשבח לסרט אנימציה

״זוגות זוגות״ יוצרים: אפרת חן וייס, נטע בר ונאור זנא (בית הספר לאמנויות הקול והמסך, המכללה האקדמית ספיר)

מערכון חביב מאוד, טייק-אוף פארודי על סיפור תיבת נוח שיכול להיות ויראלי בטירוף.

תחרות הסרט העצמאי הקצר:

חבר השופטים: מיכל היימן (יו״ר), סוזנה קיראלי, ג׳ואנה דהסוסה.

פרס הסרט הטוב ביותר:

אינטרגלקטיק סמוראיבימוי: הגר בן אשר

פרס הבימוי:

שממהבימוי: מיקי פולונסקי

ציון לשבח:

האלטעזאכןבימוי: רוני בהט

פרס חביב הקהל:

האלטעזאכןבימוי: רוני בהט

פרס פורום מבקרי הקולנוע של ישראל

לצידי ישבו בחבר השופטים יעל שוב ומתן שירם. השתתפו 33 סרטי הסטודנטים הישראליים שהשתתפו בתחרות הבינלאומית (שבעה סרטים) ובתחרות הישראלית (26 סרטים).

פרס הסרט הטוב ביותר:

היה שווה כל שקליוצרים: פז ברנשטיין, מולי אסידו, אריקה קומפטון (בית הספר לאמנויות הקול והמסך, המכללה האקדמית ספיר)

נימוקי השופטים: שלושה סרטים קצרצרים בסגנונות אנימציה שונים שמייצרים הוויה אנושית וחברתית, מטרידה ומעיקה אך עם זו בעלת אמירה אמנותית ומוסרית מגובשת. היוצרים בחרו טקסטים בוטים, נטולי מודעות ואירוניה והלבישו אותם ברבדים של סאבטקסט שצומח מהמפגש הלא צפוי בין המילה ובין התמונה. “היה שווה כל שקלגם מוכיח שבדקות מסך ספורות אפשר ליצור חוויה רגשית מטלטלת.

ציונים לשבח:

אב ובנובימוי: הלל ראטה (מעלה, בית הספר לטלוויזיה, לקולנוע ולאמנויות, ירושלים)

דיינובימוי: נעמי מרוז (בית הספר לקולנוע וטלוויזיה על שם סטיב טיש, אוניברסיטת תל אביב)

כל הכבודבימוי: עומר בן סימון, אריה הספרי (בית הספר לקולנוע וטלוויזיה ע״ש סטיב טיש, אוניברסיטת תל אביב)

פרס פורום מבקרי הקולנוע אינו כולל פרס כספי, אבל ארבעת הסרטים יוקרנו במקבץ אחד (בן 94 דקות), לצד אירוח יוצרי הסרטים, באירוע של פורום המבקרים שיתקיים בקרוב בסינמטק.

===================

סיכום:

פסטיבל מוצלח הסתיים, עם אורחים נהדרים – ז’אק אודיאר, קרלוס רייגדאס, אתינה רייצ’ל טסנגרי, קורנל מונדרוצ’ו ועוד. לצערי, לא הספקתי להיות הרבה בפסטיבל עצמו ולפגוש את האורחים, אבל ישבתי וראיתי את כל 33 הסרטים הישראלים בתחרויות הסטודנטים (את תחרות הסרט עצמאי אני עוד צריך להשלים) ויש לי כמה דברים להגיד: הסרטים היו לא רעים בכלל. כן, היו כאלה שאהבתי יותר וכאלה שפחות, אבל לא היה אף סרט שחשבתי שהוא ממש גרוע. האיכות היתה מאוד מעניינת. היו לא מעט סרטים שהתחילו באופן מבטיח ודעכו, אבל מצאתי שם לא מעט שמות מבטיחים. מצד שני, לא היה אף סרט אחד שחשבתי שהוא מעולה או מצוין, שהיה מעל ומעבר לכל שאר הסרטים. אבל היו כמה שאני רוצה לציין כאן באופן מיוחד:

1. “איך לשחות”. במאית: נועה גוסקוב

עזבו תחרויות, זה הסרט הכי טוב שראיתי בפסטיבל. הוא הוקרן בערב הפתיחה והופק כחלק מסרטי “קצר על הדרך”, תחרות שממפיק הפסטיבל עצמו. גוסקוב, בוגרת סם שפיגל, כבר עשתה סרט גמר נהדר בשם “התצפיתנית”. היא ביימה סרט קצר בשם “חייל לארג'” שפחות אהבתי אבל “איך לשחות” פשוט נהדר. דינה סנדרסון מגלמת אישה לקראת סוף ההריון שמחפשת לעצמה דמות אם, ומתעלקת על אורלי זילברשץ בנאי, שמלמדת אותה שיעור מקסים בהתבגרות ועצמאות. מצחיק, נוגע ללב ומלא יצירתיות מפתיעה.

2. “תום”. בימוי, תסריט ועריכה: רתם כץ

הסרט הזה הוא של רתם כץ אבל אני מנסה לשנן את שמה של הצלמת: זוהר מוטעין. איזה צילום פנומנלי, בסרט שכולו חוויה קולנועית מצוינת. במידה רבה, זה היה אחד הסרטים הכי קולנועיים מבין כל הסרטים הישראליים, כי הוא נתן לצילום, לעריכה ולפסקול להוביל את החוויה ולא לעלילה. לימור גולדשטיין מגלמת אם שמגיעה למועדון לילה בחיפוש אחרי בנה, אבל היא בעצם נעה בתוך סיוט שדופק לה במוח שוב ושוב ושוב. כץ ומוטעין יצרו סרט קצר שמזכיר סצינה מתוך “יפה לנצח” של אולו סורנטינו, עם האינטנסיביות המלחיצה של ניקולס וינדינג רפן.

3. “נדנדה”. בימוי, תסריט ועריכה: שאדי חביב אללה

גם כאן אני רוצה לציין לשבח את הצלם: תמיר פיינגולד. וגם כאן, עוצמת הסרט נובעת מהאווירה שהוא משרה, הניגוד בין איזו תחושה של זכרון פסטורלי, בתוך סיטואציה של מצוקה גדולה. שני ילדים חדשים בכפר ערבי זוכים להתנכלות מהילדים הוותיקים, שיודעים שהם עברו דירה אחרי שאביהם רצח את אמם. קצת טרנס מאליק וזה יפה.

4. “היה שווה כל שקל” ו”מכתב אהבה לבחור שהמצאתי”

שני סרטי אנימציה (הראשון ממכללת ספיר, השני מבצלאל) שהיו היצירות הכי מקוריות ויצירתיות מבין מה שראיתי. אולי כי אנימציה מעניקה חופש יצירתי רב יותר? אולי כי אנימציה מאפשרת לדמיון של היוצרים להתנתק מכבל הריאליזם שחונק את כל הסרטים האחרים? הראשון, שקיבל את פרס הסרט בחבר השופטים בו השתתפתי, לוקח טקסטים מטרידים מאוד שנכתבו על ידי צרכני זנות או נשים העובדות בזנות, ומעניק להם אינטרפרטציה מונפשת. זהו סרט אנתולוגיה המורכב בעצמו משלושה סרטים קצרצרים של שלושה יוצרים שונים (שתי במאיות ובמאי). הראשון מביניהם, בהשתתפות קולם של אניה בוקשטיין וצחי גראד (שצילום מתוכו מופיע בראש הפוסט), היה המטלטל מבין השלושה. “מכתב אהבה לבחור שהמצאתי” היה הסרט היחיד מבין 33 הסרטים שראיתי שהעז להיות פיוטי. לאן נעלם הפיוט מהקולנוע הישראלי?

5. “כל הכבוד”, עומר בן סימון, אריה הספרי

הזוכה הגדול של התחרות הישראלית, שאחרי שצפיתי בו כתבתי בפנקס הסלולרי שלי: “חמוד!”. סרט שגם חוטא בטרנדיות, אבל גם מקניט את הטרנדיות של עצמו. גם מתחכם, וגם יורד על עצמו על ההתחכמויות שלו. סרט שמצליח להינצל במילימטרים מליפול לתוך מלכודת הדאחקה. ושני יוצרים שאני אהיה מאוד סקרן לראות לאן הם ילכו עכשיו: הם יכולים ללכת לכיוון ההיפר-מסחרי ולעשות איזה סיטקום טלוויזיוני פופולרי ושנון, אבל הם יכולים ללכת לכיוון הקצת עמוק יותר, מבלי לוותר על ההומור, וליצור את הסרט שיזכה בפרס אופיר בשנת 2021.

6. “אב ובנו”, הלל ראטה

סרט תיעודי, שכבר זכה בפרס בדוקאביב האחרון (בקטגוריית סרטי הסטודנטים), על שני אנשים שבמבט ראשון נראים לנו משונים ותמהונים, וככל שהסרט נמשך אנחנו מגלים עליהם עוד ועוד. בסגנון הזבוב על הקיר הבמאי נדבק למושאיו ומכריח אותנו לגלות אליהם את אותה מידת סבלנות שהוא גילה כלפיהם.

ועוד:

“ילדה”. היה משהו מרתק בסרט הזה, שצולם באוקראינה, בעיקר באופן שבו הוא נראה כל כך סובייטי. שימוש נהדר בלוקיישן.

“הקול של האוטובוס”. רעיון חמוד מאוד: הקריינית שמקריאה את שמות התחנות באוטובוס מנסה למצוא מישהו לדבר איתו. כמו סרטים רבים (“שניה מהבית”, “לולי”, “תפקיד בעל משמעות”) ההיקסמות שהיתה בפתיחת הסרט דעכה מהר מדי לקראת סוף שהיה פחות מוצלח ממה שהובטח לנו.

נושאים: בשוטף

השאירו תגובה