תראו כמה כותרות אפשר היה להוציא מרשימת המועמדים לפרס אופיר: למשל, 12 מועמודוית ל'הנשף', כולל מועמדות ראשונה והיסטורית לשחקנית טרנסג'נדרית (סתיו סטרשקו)!". או: "'האופה מברלין', אחד הסרטים הישראליים המצליחים של השנה האחרונה, מועמד לשמונה פרסי אופיר". או "אסי דיין מועמד לפרס אופיר בפעם ה-15! ארבע שנים אחרי מותו!". או: "ג'וי ריגר ומורן רוזנבלט מועמדות לפרסי אופיר!" או "שירה האס מועמדת פעמיים!". ועוד ועוד. אבל במקום זאת כל כלי התקשורת שביקשו לדבר איתי בבוקר שאחרי פרסום המועמדויות לפרס אופיר שואלים שוב את אותה השאלה: מה זה הסרטים האלה?

אם אתם עוקבים אחרי הדיווחים שלי בבלוג בוודאי הבחנתם שמאז שהתחילה עונת פרסי אופיר והקרנות האקדמיה, לא כתבתי על כך מילה כאן (אבל כן התבטאתי על זה בפייסבוק, בטלגרם ובפודקאסט). האמת היא שנמאס לי. השנה הזאת שברה את ליבי. קודם כל, כי מתוך מה שראיתי בהקרנות המוקדמות, זו אחת השנים החלשות לא רק בתולדות התחרות אלא בתולדות הקולנוע הישראל. סרט אחרי סרט עם תחושה של החמצה, סרט אחרי סרט שבהם 20 דקות ראשונות מעניינות הופכות לברדק עלילתי בלתי פתיר. סרטי ביכורים חצי אפויים, סרטי ותיקים מיושנים. אין לי למי להריע השנה.

אבל בעיקר, אכזבה מהאקדמיה שהתקפלה שוב ולא הוציאה אל הפועל את הרפורמה שהובטחה להיכנס לתוקף השנה. לא רק התקפלה, נדמה שאפילו יצרה ברדק אפילו גדול יותר, כי לברדק הקודם עוד איכשהו כבר התרגלנו. אני האמנתי שמוש דנון, היושב ראש שנבחר לעמוד בראש האקדמיה על בסיס ההבטחה שלו להוציא את הרפורמה לפועל, יצליל לעשות את זה ויעמוד בהבטחתו, אבל הוא התקפל כבר פעמיים, וזה מאכזבאותי ועצוב בעיניי. אני באמת תוהה כעת האם לאקדמיה הישראלית לקולנוע יש תקנה.

אבל למרות שלא התחשק לי לכתוב, דיברתי על כך לא מעט – באופן פרטי ובכלי תקשורת. וכולם שאלו אותי את אותן שתי שאלות. הראשונה: מי שמע על הסרטים האלה? השניה: מה פתאום המועמדים לפרס אופיר מתפרסמים באמצע יוני, חודשיים וחצי לפני הטקס, חודשיים לפני מועד פרסום המועמדויות בשנים קודמות? התשובה לשתי השאלות זהה: ברוכים הבאים לבלגן הרק הולך ומחמיר של האקדמיה הישראלית לקולנוע, שהצליחה לקחת מצב מביך אחד, ולהפוך אותו להרבה יותר מביך.

האקדמיה הישראלית לקולנוע הוקמה ב-1990 במטרה להעניק פרסים שנתיים, מטעם אנשי תעשיית הקולנוע עצמה, לסרטים הישראליים הבולטים של אותה שנה. מהרגע הראשון, כל החלטה שהנהלת האקדמיה קיבלה היתה שגויה. אבל בעוד חלק מהחוקים תוקנו לאורך השנים (באיטיות מפרכת ומתסכלת), הסעיף הדפוק ביותר בתקנון נשאר שם כמו מסטיק שדבוק לסוליית נעל: על פי האקדמיה, סרט יוכל להתחרות בתחרות בשנה שבה הסתיימה הפקתו. זאת בשעה שכל פרסי האקדמיה שאנחנו מכירים מהעולם – ובראשם האוסקר האמריקאי, אבל גם הסזאר הצרפתי, הגויה הספרדי והבאפטא הבריטי – מאפשרים רק לסרטים שכבר הופצו מסחרית בבתי הקולנוע. מה ההבדל? ראשית, יש כאן אמירה נכונה שסרט נחשב גמור רק ברגע שהוא פוגש קהל. עד למועד הפצתו, הוא עדיין בחזקת "עבודה בתהליך". היו כבר סרטים שהתחרו בפרס אופיר ואחר כך נגנזו, או שהוצגו רק בטלוויזיה (מה שהופך אותם לסרטי טלוויזיה ולא קולנוע) או נערכו מחדש. אבל הסיבה השנייה חשובה יותר: אם תפקידו של פרס אופיר לקדם את תעשיית הקולנוע כמכלול וליצור עניין בתחרות אצל הקהל הרחב, ההיגיון אומר שהתחרות צריכה להתקיים בין סרטים שהקהל כבר שמע עליהם. אחד האנשים שדווקא מאמינים בהגיון הזה הוא יו"ר האקדמיה הנוכחי, מוש דנון. ב-2015, עם בחירתו לתפקיד, הוא הצהיר שהוא יביא לרפורמה שתקרב את פרסי אופיר לקהל הרחב והוא קבע תאריך יעד: 2017 אחרי שנתיים של היערכות, תיאומים מול התעשייה וכתיבה מחודשת של התקנון. כשהגיעה 2017 הופעל עליו לחץ מצד התעשייה לדחות את הרפורמה. הוא הסכים וקבע את 2018 כמועד התחלת הרפורמה, והחליט שב-2018 מועד ההצבעה יוקדם, כדי לתת למפיצים זמן להיערך להפצת הסרטים. והנה אנחנו ב-2018 ונחשו מה קרה? נכון, שוב הופעל עליו לחץ והוא שוב נכנע. הרפורמה נדחתה, אבל לוח הזמנים המוקדם נשאר. וכך קיבלנו לפני התחלת החופש הגדול רשימה של סרטים אלמוניים המועמדים לפרס שיחולק בערב ראש השנה. אתם לא רואים, אבל אני מגלגל עיניים עכשיו.

השאלה העיקרית כעת היא: מי הם האנשים האלה שמפעילים על יו"ר האקדמיה כזה לחץ שהוא לא מסוגל להתנגד להם? הרי הנהלת האקדמיה כבר אישרה את הרפורמה, ורוב מוחלט של יוצרי הקולנוע הצעירים שאני מדבר איתם כבר מייחלים שהתקנון החדש ייכנס לתוקפו. מי שבעצם מנהל בפועל את האקדמיה כרגע הם מפיצי הקולנוע בארץ, ובראשם משה אדרי ומרק רוזנבאום. הם טוענים שהעובדה שהסרטים יופצו לפני הטקס תיפגע קשות בסיכויי הסרטים להצליח מסחרית ושפרסי אופיר הם מקפצה שיווקית. הבעיה עם הטענה הזאת היא שהיא שגויה. הטקס אכן מקדם לא רע את הסרט הזוכה, אבל אנחנו חיים במציאות בה מופקים בארץ בין 30 ל-40 סרטים בשנה שהטקס הזה לא מזיז להם. "האופה מברלין" הביא 120 אלף צופים לפני פרס אופיר, "החטאים" הביא 200 אלף צופים לפני פרס אופיר. "פיגומים" (200,000 צופים) ו"מוטלים בספק" (100,000 צופים) זכו להצלחה נאה חודשים אחרי פרס אופיר ובלי שום קשר אליו. "בית בגליל" מצליח יפה עכשיו הרבה אחרי שלא זכה בכלום בפרס אופיר לפני שנה. "גברת ינקלובה" נכשל בקופות שנה אחרי שזכה בשני פרסי אופיר לפני תשעה חודשים.

בשנה שעברה, הנהלת האקדמיה הזמינה אותי להגיע לאחת הישיבות שבהן הוזמנו המפיצים הישראליים לבטא את התנגדותם למהלך. אחד המתנגדים הבולטים היה ירון כפתורי, שהיה אז מנהל ההפצה של קולנוע לב. גם הוא, כמו בני משפחת אדרי ומרק רוזנבאום שנכחו במפגש, הסביר שהסיכוי היחיד לסרט ישראלי הוא רק אם הוא יופץ אחרי הטקס, שמהווה מקפצת יחסי ציבור ושיווק. והוא אמר את זה כמה חודשים אחרי ש"לא כאן, לא שם", בהפצתו, זכה להצלחה גדולה ומרשימה, חצי שנה לפני שהוא גם זכה בפרסים בפרס אופיר. והשנה, קולנוע לב החליטו למשוך את "הבלתי רשמיים" של אלירן מלכה מהתחרות ולהפיץ אותו בקיץ, ולא לשלוח אותו לפרס אופיר השנה. אז מה קורה כאן?

השאלה היא איך מפיצי הקולנוע בארץ משתמשים בטענות כה שגויות ומופרכות כדי ללחוץ על האקדמיה להישאר כפי שהיתה? לכתבת גלי צה"ל אמר רוזנבאום: "המטרה שלי היא לעשות כסף, ואני עושה כסף אחרי פרסי אופיר ולא לפני". ואם תהיתם אי פעם מה המטרה של פרס אופיר ולשם מה מקבלת האקדמיה מאות אלפי שקלים מסעיף השיווק של תקציב חוק הקולנוע מגיע רוזנבאום ומניח בגלוי את התשובה על השולחן: כדי שהוא יוכל לעשות כסף.

ויש סיבה נוספת: ותיקי האקדמיה ומייסדיה מתנגדים מאוד לרפורמה הזאת. הם אומרים לי בגלוי שהם רואים באקדמיה מועדון סגור ואקסקלוסיבי ורוצים שהקרנות האקדמיה ימשיכו להיות מועדון הקרנות לבכורות עולמיות לסרטים שאיש מלבדם לא ראה קודם. הם רוצים להיות ממליכי המלכים של הקולנוע הישראלי. סרטים שכבר הופצו מסחרית, באופן עקבי, כמעט ולא זוכים בפרס אופיר. לסרטי ביכורים יש יותר סיכוי לזכות על פני סרטים שליוצרים ותיקים. אז למה הקהל לא מכיר את המועמדים? כי חברי האקדמיה, וחלק גדול מתעשיית הקולנוע הוותיקה בארץ, פשוט לא מתעניינים בקהל. באגו, דווקא כן.

===============

אז מה עושים? ראשית, אפשר ליצור רפורמה דה-פקטו, בלי לחכות לאקדמיה. כל יוצר קולנוע שמאמין שסרט צריך להגיע קום כל אל הקהל ורק אחר כך להתחרות על פרסי האקדמיה, שיוודא עם המפיץ שלו שכך אכן יקרה. המפיק איתי תמיר ("האופה מברלין"), למשל, נוהג ככה כבר שנים.

דבר שני, צריך להגיד את זה – אם מוש דנון לא יכול להוציא אל הפועל את הרפורמה, אם הוא נכנע למפיצי הקולנוע ואין לו את האומץ ליישם החלטה שיותר ויותר קולנוענים מבינים שהיא נכונה, הוא צריך לפרוש מתפקידו.

===============

ובנוסף לכל, התחרות השנה נורא לא מעניינת. הנה המועמדים:

הסרט העלילתי הטוב ביותר

האופה מברלין

הנשף

עץ תאנה

פרא אציל

שרוכים

הסרט התיעודי הטוב ביותר עד 60 דק'

הארץ מעבר להרים

נולד בדיר יאסין

נעמי

פרא

שמנה

הסרט התיעודי הטוב ביותר מעל 60 דק'

אחרייך

ארץ זרה

אתה מת רק פעמיים

המוזיאון

הקיר

הסרט העלילתי הקצר הטוב ביותר עד 40 דק'

בדרך חזרה

הרגלי צריכה

מכתב אהבה למ"מ שלי

קילומטר 147

תמונת משפחתי בשנתי הי"ג

הבימוי הטוב ביותר

אופיר ראול גרייצר – האופה מברלין

ינקול גולדווסר – שרוכים

ירון שני – עירום

מרקו כרמל – פרא אציל

שרון מימון, טל גרניט – הנשף

התסריט הטוב ביותר

אופיר ראול גרייצר – האופה מברלין

אמרי מטלון, אביעד גבעון – מראות שבורות

דודו בוסי, מרקו כרמל – פרא אציל

עלם-וורק דוידיאן – עץ תאנה

שרון מימון, טל גרניט – הנשף

השחקן הראשי הטוב ביותר

גל תורן – פרה אדומה

ולאד דובינסקי – כאן ועכשיו

יורם טולדנו – הד

נבו קמחי – שרוכים

נוה צור – פרא אציל

השחקנית הראשית הטובה ביותר

ג'וי ריגר – אין בתולות בקריות

ליאת אקטע – פרא אציל

לליב סיון – עירום

סתיו סטרשקו – הנשף

שירה האס – מראות שבורות

שרה אדלר – האופה מברלין

שחקן המשנה הטוב ביותר

אלון אבוטבול – פרא אציל

אסי דיין – התשיעית של אסי

גורי אלפי – הד

דב גליקמן – שרוכים

מיכאל אלוני – אין בתולות בקריות

 שחקנית המשנה הטובה ביותר

אסי לוי – הנשף

יבגניה דודינה – אין בתולות בקריות

מורן רוזנבלט – פרה אדומה

נטע שפיגלמן – מונטנה

שירה האס – פרא אציל

צילום

בועז יהונתן יעקב – פרה אדומה

גיורא ביח – הנשף

דמיאן דופרן – אין בתולות בקריות

דניאל מילר – עץ תאנה

עמרי אלוני – האופה מברלין

עריכה

איתמר גולדווסר – שרוכים

אריק להב ליבוביץ' – עץ תאנה

מיכל אופנהיים – האופה מברלין

עינת גלזר זרחין – הנשף

ערה לפיד, גיא נמש – הסוסיתא של הרצל

ליהוק

הילה יובל – הנשף

חלי מון סונגו – פרא אציל

יעל אביב – מראות שבורות

לימור שמילה – מונטנה

מאיה קסל – עירום

 עיצוב אמנותי

אהוד גוטרמן – הנשף

דני אבשלום – עץ תאנה

דניאל קוסו, יעל ביבלניק – האופה מברלין

יואל הרצברג – שרוכים

רן סלוין – קריאה לחלומות

עיצוב תלבושות

אתיה חודק לביא – ליידי טיטי

חוה לוי רוזלסקי – פרא אציל

חן כרמי בלייר – אין בתולות בקריות

לאורה שיים – הנשף

ליטל לילו גולדפיין – האופה מברלין

איפור

ג'ניה קלר – אנתרקס

דקלה שרעבי, קארן דוידוף, גן דה לנגה – ילדי הסתיו

זיו קטנוב – הנשף

מירב שחר (בשושה) – ליידי טיטי

רויטל כהן – שרוכים

שלי סער – פרא אציל

מוסיקה מקורית

אקים גולאייב, אלכסנדר רומננקו, ולאד דובינסקי, דידי ארז – כאן ועכשיו

אשר גולדשמידט – הד

דניאל סלומון – שרוכים

עברי לידר – הנשף

קרני פוסטל – פרה אדומה

פסקול

אבי מזרחי – האופה מברלין

אביב אלדמע – הד

אביב אלדמע, ניר אלון – עירום

מוטי חפץ, אבי מזרחי – ליידי טיטי

כאן ועכשיו