"דרייבר". אבא'לה בוא ללונה פארק. צילום: אתיאל ציון

דיברתי על "דרייבר", "משפחת סופר על 2" ו"אושן 8" בפודקאסט הקולנוע של סינמסקופ ברדיו הקצה. האזינו כאן

יהונתן אינדורסקי עשה לא מעט דברים מצוינים לפני שהגיע לביים את סרטו העלילתי הארוך הראשון. ההישג הגדול ביותר שלו, לטעמי, הוא העונה השניה של סדרת הטלוויזיה "שטיסל", שאינדורסקי יצר וכתב יחד עם אורי אלון. לפני כן הוא יצר את העונה הראשונה של "שטיסל" וביים את הסרט התיעודי "זמן פוניבז'". לפני כן, בעת לימודיו בבית הספר לקולנוע סם שפיגל, הוא ביים את סרט הגמר הקצר "דרייבר". "דרייבר" הארוך, שמגיע עכשיו לבתי הקולנוע אחרי שהוקרן בבכורה בפסטיבל ירושלים בשנה שעברה, הוא פיתוח והרחבה (ושדרוג) של הדמות והסיטואציה שהוא המציא בסרט הקצר.

נחמן רוזונומי (בגילומו הנוגע ללב של משה פולקנפליק) הוא דרייבר. בעגה החרדית פירוש הדבר שהעבודה שלו היא להיות הנהג שלוקח אנשים שזקוקים לצדקה אל עשירי העיר, הגבירים, שיש סיכוי שייתנו להם כסף לטפל במצוקות שלהם, לרוב אסון רפואי או כלכלי כזה או אחר. בעבור השירות הזה, הכרת הכתובות של האנשים הנכונים והבאת הנזקקים אל פתח ביתם, מקבל הדרייבר עמלה מכל סכום שנתרם לצדקה. אבל רוזונומי לא עושה את העבודה הזאת רק בשביל הכסף. יש לו איזה עניין מיוחד בסיפורים. הוא אספן של סיפורים. הוא פוגש אנשים, לעיתים באופן אקראי, ומבקש מהם סיפור. ובתמורה, הוא עוזר ללקוחות שלו לשייף ולשכתב את הסיפור שלהם, כמו במאי שעובד עם שחקן לפני העליה לבמה הוא מציע להם את הדרך להפוך את הסיפור לאפקטיבי ואמוציונלי יותר, ומכאן שהוא יהיה גם רווחי. לרוזונומי יש גם סיפור משלו, אבל נדמה שאף אחד לא באמת רוצה לשמוע אותו. אנשים שמחים לדבר על עצמם, ופחות שמחים להקשיב לאחרים. בתוך העולם הזה, של אדם בודד ועצוב שמלקט סיפורים של אחרים, מתרחש הסיפור שלו, שם מי שמגדל בדוחק כלכלי את בתו, ומסתובב בחברת כמה טיפוסים מעט מפוקפקים, שמחפשים את הדרכים הכי עקומות לעשות את המכה שתסדר אותם. בין לבין, הבמאי, בעצמו לקטן של סיפורים, עוצר בכל פעם לרגע אצל דמות אגבית שחולפת בסיפור ומציע לנו לעצור שניה ולהקשיב לסיפורן של דמויות המשנה, ולגרום לנו להבין שדמות משנה בסיפור אחד היא דמות ראשית בסיפור אחר.

"דרייבר", המתרחש בקהילה החרדית של בני ברק, הוא מעין פראפרזה מקומית מבריקה ל"יגון" (או "מועקה"), הסיפור הקצר של צ'כוב. שם היה זה יונה העגלון, שמסתובב בלילות, מחפש לקוחות כדי לספר להם את סיפורו העצוב שמעיק עליו, וכאן זה הנהג שלא רק רוצה לספר את הסיפור, לפרוק אותו מעליו, להתוודות ולהזדכך, הוא גם מבין את הכוח הקתרטי שיש למילים ולסיפורים. מהבחינה הזאת, זהו סרט על כוחן של מילים, ועל התפקיד שיש לסיפורים במסורת היהודית – סיפורים שהם לא רק דרך להעביר מידע ורגש, אלא שיש בהם משהו מעולם התפילה, יש בהם יכולת לא רק לתעד את המציאות אלא גם לשנות אותה. ולכן, כל האווירה של "דרייבר" בנויה קצת כמו סיפור חסידי, שלא תמיד נראה כאילו הוא מתרחש בהווה, או בכלל במציאות. הכשרון האדיר של אינדורסקי ללקט סיפורים ולספר אותם הופך את "דרייבר" – שלקראת סופו הזכיר לי (באסוציאציה אולי בנאלית) את סרט הביכורים של שמי זרחין, "לילסדה", ובכלל את הכתיבה של זרחין – לסרט קסום ומרגש עם תסריט נהדר, של יוצר ושל דמויות שמנהלים מערכת יחסים מרגשת עם מילים, ומנסים באמצעותן להיחלץ מהמציאות המעיקה שסביבם.

נ.ב:

בצירוף מקרים מעניין ומוזר נראה שבוגרי מחזור 2010 מבתי הספר השונים לקולנוע מגיעים עכשיו למסכים עם סרטים הארוכים הראשונים, אחרי שעשו סיבוב בטלוויזיה. יהונתן אינדורסקי ביים את "דרייבר" הקצר כסרט גמר בסם שפיגל ב-2010 וכעת מביא אל בתי הקולנוע את הגרסה הארוכה שלו (אחרי שיצר, כאמור, שתי עונות של "שטיסל"). גלעד אמיליו שנקר ביים ב-2010 את סרט הגמר שלו באוניברסיטת תל אביב, "לבן", ועכשיו מציג בבתי הקולנוע את סרטו הארוך הראשון, "המועדון לספרות יפה של הגברת ינקלובה" (ובאמצע הגיש במשך כמה שנים את סדרת הראיונות "חי בסרט" של הטלוויזיה החינוכית). ואתמול התפרסם שאלירן מלכה, היוצר והבמאי של הסדרה "שבאבניקים", יציג את סרטו הארוך הראשון, "הבלתי רשמיים", עם שולי רנד בתפקיד הראשי, כסרט הפתיחה של פסטיבל ירושלים. ב-2010 מלכה ביים את סרט הגמר "71 מטר מרובע", שהוא בעיניי סרט הגמר הטוב ביותר שנעשה בבית ספר מעלה.

ציוץ