04 נובמבר 2006 | 13:29 ~ 20 תגובות | תגובות פייסבוק

פלינימה

אז בזכות מי הרווחנו את הרטרוספקטיבה המלאה של פדריקו פליני שתתחיל בתל אביב ביום שני? בשבועות האחרונים שמעתי לפחות שני אנשים שונים, משני סינמטקים שונים, מתגאים שהם העומדים מאחורי היוזמה להביא את הרטרוספקטיבה המלאה לישראל. אתמול, מול חופן עיתונאיי קולנוע במסעדת פרונטו בתל אביב, נשמעה גרסה שלישית. מנהלת מכון התרבות האיטלקי בישראל, סימונטה דלה סטה, סיפרה שכשנכנסה לתפקידה בתל אביב בספטמבר 2005 היא החליטה שהיא חייבת להביא לארץ רטרוספקטיבה לפליני במהלך הקדנציה שלה. בזכות העובדה שהיא היתה שדרנית טלוויזיה מוכרת באיטליה היא אירגנה פגישה עם מנהל צ’ינה-צ’יטה, שבדיוק הפיץ בעולם עותקים משוחזרים ומשופצים של כל סרטי פליני. היא ביקשה להביא את כל סרטיו לישראל. המנהל, מספרת דלה סטה, חשש בתחילה לשלוח את העותקים המשופצים והיקרים לישראל, מטעמי ביטוח. וחוץ מזה, הוא אמר לה, יש תור, גם בניו יורק רוצים את הרטרוספקטיבה. דלה סטה נאבקה, שכנעה, נדנדה, וככה השיגה לנו את סרטיו של פליני לפני ניו יורק. נו, עכשיו יש כבר שלושה אנשים שיזמו, דרשו ושכנעו. העיקר שהסרטים כאן. מבין 23 הסרטים שיוקרנו ברטרוספקטיבה, יש לא מעט סרטים שהם בגדר חובת צפייה (אם כי סינפילים אדוקים חייבים להכיר גם את הנפילות של פליני, כמו “עיר של נשים” או “קזנובה”). לא יעזור, “לה דולצ’ה ויטה” ו”שמונה וחצי” הם סרטים שמגלים אותם בכל פעם בחדש, לא משנה כמה פעמים ראיתם אותם. בייחוד כשהם מובטחים בעותקים משופצים. ו”זכרונות” ו”רומא” ו”הספינה שטה”.

פליני ודונלד סאתרלנד על הסט של

מה עוד למדתי מהפגישה אתמול? שדלה סטה רצתה להביא ארצה את כל סרטיו של המאסטרו בעותקים משוחזרים, אבל לכמה מסרטיו יש בארץ מפיצים שדרשו שרק העותקים שלהם יוקרנו (דלה סטה לא מסרה מי המפיץ, אבל מכיוון שקולנוע לב מחזיקים את הזכויות לכל סרטיו האחרונים של פליני – “ג’ינג’ר ופרד”, “אינטרוויסטה” ו”קולו של הירח” – קל לנחש במי מדובר). היא מסרה גם שמעבר לרכישת הזכויות להקרנת הרטרוספקטיבה המלאה, ועלויות ההטסה של העותקים, צ’ינה-צ’יטה דורשים תשלום של בין 250 ל-500 יורו עבור כל הקרנה של כל עותק, סכום שישולם על ידי מכון התרבות האיטלקי, כך שאם הסרטים יוקרנו מול אולמות ריקים יהיה כאן לא רק הפסד תרבותי, אלא גם כלכלי. זו גם הסיבה שכרגע משובצת הקרנה אחת של כל סרט, וכרגע רק בתל אביב, חיפה וירושלים, למרות שיש דרישה גם מהסינמטקים בראש פינה, בשדרות ורמאללה, שכרגע עוד לא ברור אם יתאפשר להעביר את העותקים גם להם. הקרנות נוספות ישובצו אולי על פי ביקוש.
לוצ’ו איצו, נספח התרבות בשגרירות איטליה בתל אביב, שכבר ראה כמה מהעותקים המשופצים, טוען שמדובר בעותקים חדשים שנראים כאילו הסרט יצא לראשונה רק אתמול.
עכשיו איצו ודלה סטה מנסים לארגן לישראל רטרוספקטיבה מלאה של סרטי פייר פאולו פאזוליני. צפו לה מתישהו ב-2008. הם היו מעוניינים לשמוע מהעיתונאים אילו במאים איטלקיים נוספים ראויים לדעתם למחוות מלאות. השם ויטוריו דה סיקה נזרק ראון לחלל האוויר על ידי שני מבקרים. דה סיקה ופאזוליני, הסבירו השניים, הם שני יוצרים שלא פשוט לקבץ את כל סרטיהם, שכן הזכויות מפוזרות ברחבי העולם. אני, כשהזדמן לי, טענתי שממילא אני לא חסיד גדול של פאזוליני (חוץ מ”תיאורמה”) ושל דה סיקה (חוץ מ”נס במילנו”), אבל שאני הייתי צופה בשמחה ברטרוספקטיבה מלאה דווקא של לוקינו ויסקונטי. אה, את סרטיו של ויסקונטי – הם אמרו – אין בעיה להשיג דרך צ’ינה-צ’יטה. “הברדלס” על מסך גדול? אני כבר סופר לאחור.
וחוץ מזה, אמרתי לאיצו, אני מחבב עכשיו שוב את הקולנוע האיטלקי – אחרי תקופה לא קטנה של מפחי נפש – בזכות שני סרטיו של פאולו סורנטינו (“מחיר האהבה” ו”ידיד המשפחה” שהוקרנו בפסטיבלי חיפה האחרונים). גם מרקו בלוקיו חזר לעניין אותי בזכות שני סרטיו האחרונים.
בדרך הביתה נזכרתי שהייתי שמח לראות בסינמטקים גם מחווה מלאה לדריו ארג’נטו, מריו באווה, ולסרטים האיטלקיים שצילם ויטוריו סטוררו, עם או בלי ברנרדו ברטולוצ’י. יש לכם בקשות נוספות? מתברר שיש מי שמוכן להקשיב. אגב, האוכל בפרונטו היה כרגיל ממצוין. יש להם את אחד הטירמיסו האהובים עליי בעולם. המקום עצמו הוא מעין מוזיאון פליני קטן ומפתיע שכדאי לבקר בו גם למי שלא רוצה לאכול.

מימין: פליני, רוברט דה נירו, סרג'יו ליאונה

נ.ב: הצילומים בפוסט נלקחו מהבלוג המצוין של טום סאטפן, האיש שממנו אני לוקח גם את הקלטות טריפו/היצ’קוק. האתר הזה הוא אוצר בלתי נדלה של ממורביליה וטריוויה סינפילית אובססיבית, שתמיד מענג לפשפש בה.

נושאים: סינמטק

20 תגובות ל - “פלינימה”

  1. הוגו 4 נובמבר 2006 ב - 13:57 קישור ישיר

    האם לא יכלו להשקיע מעט יותר ולהביא עותקים עם תרגום בעברית?

    רוה להוגו: השקיעו. כל הסרטים, על פי אתר הסינמטק, מתורגמים לעברית.

  2. רון 4 נובמבר 2006 ב - 14:57 קישור ישיר

    ובתזמון מושלם נפתח בתל אביב דוכן פלאפל בשם “פלאפליני”…(:

  3. רון 4 נובמבר 2006 ב - 15:13 קישור ישיר

    רעיון רטרוספקטיבה לפאוזוליני הוא רעיון מצויין, למרות שנדמה לי שלפני מספר שנים כבר הוקרנה רטרוספקטיבה כזו בסינמטקים. ויצחק לאור, המומחה מספר 1 בארץ לפאוזוליני, אפילו הוציא חוברת בנושא.
    בכל מקרה, אשמח לצפות שוב בסרטיו על מסך ענק.

    רוה לרון: זה היה ב-1989.

  4. איטלקי 4 נובמבר 2006 ב - 15:14 קישור ישיר

    ואף אחד מכת המבקרים לא העלה בדעתו לדרוש (בזעם, בחבטת אגרוף על שולחן עמוס פסטות) איזו רטרו לגדול מכולם – אנטוניוני?

    רוה לאיטלקי: וואלה, לא. מצרף לרשימת הבקשות.

  5. רז 4 נובמבר 2006 ב - 17:56 קישור ישיר

    באיזה פוסט אפשר להעלות משאלות לרטרוספקטיבות? יש לי רעיון או שניים.

    רוה לרז: כאן.

  6. הוגו 4 נובמבר 2006 ב - 18:50 קישור ישיר

    יאיר, דווקא לא. בעיון בחוברת הסינמטק בירושלים, נוכחתי כי מלבד הסרט ‘לילות כביריה’ המתורגם לעברית, כל סרטי פליני המשודרים ברטרוספקטיבה, מכילים כתוביות באנגלית בלבד. כך למעשה, גם בבדיקתי באתר הסינמטק בירושלים. אם-כי, אחרי שאתה כותב, בדקתי באתר של סינמטק תל-אביב ואכן כל הסרטים מתורגמים לעברית, ואף מצויין שהסרטים תורגמו במיוחד.

    האם שלושת הסינמטקים לא משתמשים באותם עותקים? והאם בתל-אביב אחוז קוראי האנגלית השוטפת הוא נמוך יותר?

    רוה להוגו: אה! ושוב: אה! מנויי סינמטק ירושלים נדפקו. זה הזמן להתאגד ולזעום. הנה הסבר: הכתוביות באנגלית אינן מוטבעות על הפילם (כאמור, אלה עותקי השאלה בלבד שאמורים לחזור לבעליהם בלי שחרטו עליהם כותרות לייזר). עמי וינטר מסינמטק תל אביב אירגן מערכת המקרינה כתוביות בעברית ממקרן נפרד, דרך תוכנת הרצה ממחשב ומסתנכרנת למונה הפריימים שבמקרנה. לא מעט סינמטקים ופסטיבלים בארץ כבר רכשו את המערכת – מי שהיה בפסטיבל חיפה ראה אותה בעבודה באולמות רפפורט והאודיטוריום – חוץ מסינמטק ירושלים. התשובה שקיבל וינטר מהסינמטק שם היא שהם אינם זקוקים למערכת כי הקהל שלהם אנגלופילי ומבין אנגלית. בוא לתל אביב. פליני שווה את זה.

  7. יאיר (לא רוה) 4 נובמבר 2006 ב - 19:14 קישור ישיר

    רטרוספקטיבה (יותר מלאה מהמיני שהייתה בחיפה) לרוסוליני יכולה להיות רעיון לא רע בכלל.

    ובאופן כללי, נדמה שכל עניין הרטרוספקטיבות בארץ יכול לקבל קצת יותר נפח מאשר רק רטרוס’ סינמטקיות. אמנם לראות את פליני על המסך הגדול זו חוויה, אבל נדמה לי שHOT Prime ויס 3 מפספסים כאן פוטנציאל לא ממומש (לזכות יס יאמר כי הם מכפרים על העניין בסופי-שבוע נושאיים מידי פעם). בתור ערוצים שמיועדים ברמת העקרון לסינמפילים למיניהם טוב היה אם בכל חודש היו מקדישים איזה משבצת שידור קבועה ליוצר מוערך כזה או אחר. (לדוגמא, כל חודש נוב’ סרטי ___ ביום שבת בצהריים)

  8. רז 4 נובמבר 2006 ב - 19:29 קישור ישיר

    אוקי, הנה אני מרים את הכפפה בבקשה לרטרוספקטיבות, אם כי לא ליוצרים איטלקיים, וגם לא בהכרח לבמאים – מי אמר שאי אפשר לעשות רטרוספקטיבות לאנשים אחרים מאחורי הקלעים?
    מה לגבי, נאמר, רטרוספקטיבה לריי האריהאוזן? בכל פעם שאני מריץ ב-DVD את אחד מאפוסי-האפקטים שהוא עבד עליהם, אני לא יכול שלא לחוש צביטה של קנאה בכל אלה שראו אותם על המסך הגדול בזמן אמת (כדי להבין עג כמה המצב חמור – כיליד 1977 אפילו החוויה של לראות את “מלחמת הכוכבים” על מסך גדול נחסכה ממני, עד שלוקאס הוציא את המהדורות החדשות עשרים שנה אחר-כך). נכון, חלק מהסרטים שהאריהאוזן עבד עליהם, במיוחד המוקדמים, לא עומדים יפה במבחן הזמן, אבל די לרכז את “מסעו השביעי של סינבד”, “שלושת העולמות של גוליבר”, “ג’ייסון והארגונאוטים”, “עמק הגוואנג’י” (עם הדוגמנית הישראלית גילה גולן), ואולי גם “סינבד ועין הנמר”, ביחד עם כמה מהפרסומות והסרטים הקצרים שהאיש ביים במחסן של ההורים שלו (עלו לאחרונה על DVD, ומדובר בצפיית חובה) – ויש שיעור מרתק וכיפי מאוד על אביהם הרוחני של ג’ורג’ לוקאס, ג’יימס קמרון, פיטר ג’קסון, טים ברטון ורבים אחרים.
    ואם כבר אפקטים, עוד אדם ששווה רטרוספקטיבה הוא דגלאס טרמבול, שהקריירה שלו בתחום מתחילה עם “2001”, עוברת דרך “מפגשים מהסוג השלישי” ומגיעה עד ל-“בלייד ראנר”. כל הסרטים האלה עשו סיבוב במסגרות שונות פה, יותר מפעם אחת, אבל זו ההזדמנות לתת להם פוקוס קצת אחר (ואם מותר לפנטז – אולי אפילו להביא את האיש פה לארץ?). בין לבין אפשר להקרין גם את שתי הגיחות הבודדות של טרמבול לתחום הבימוי – “Silent Running” הנפלא (שלא הוקרן בארץ) ו-“Brainstorm” המפוספס (שכן הוקרן).

    ולפירוט נוסף:
    http://www.sf-f.org.il/story_826
    http://www.sf-f.org.il/story_729

  9. ניר 4 נובמבר 2006 ב - 21:58 קישור ישיר

    ומה דעתכם על טורנטורה? סרטו “כולם מרגישים בסדר” עם מסטרויאני הוא אחד הנפלאים לטעמי…

  10. Islay 4 נובמבר 2006 ב - 22:11 קישור ישיר

    ראיתי את שמונה וחצי בפסטיבל חיפה לפני שנתיים (איכשהו התחמקתי לגמרי מפליני עד אז) והאמת היא שהיה לי קצת קשה. מציף מאוד ויזואלית, מציף רגשית, הזוי. אולי סתם לא באתי בראש המתאים, אבל לא נראה לי שזה רק זה. יהיה חבל לא לנצל את הרטרוספקטיבה לנסיון נוסף, אז מה כדאי לראות בהתחשב בנסיון הקצת מר שלי עם שמונה וחצי?

  11. דואל 5 נובמבר 2006 ב - 1:11 קישור ישיר

    לצערי ראיתי רק את זכרונות, והוא מהסרטים האהובים עלי. אני אמור להשלים די הרבה ברטרוספקטיבה הזו.

  12. יניב אידלשטיין 5 נובמבר 2006 ב - 8:02 קישור ישיר

    אני גם לא מתחבר בקלות לפליני, וקשה להגיד משהו פחות מנלהב על הבמאי הזה ולא להיחשד בחילול קודש.
    אז הנה: גם אני ראיתי רק כמה מהסרטים שלו, ולא לכולם התחברתי. אני חושב שהאנשים שבעיקר מהללים את פליני הם האנשים שחיו באותה תקופה וליוו אותו לאורך התפתחות הפילמוגרפיה שלו, מקומדיות קטנות וסרטים אישיים בהדרגה לאפוסים מגלומניים שבוחנים את אופייה של אמנות הקולנוע.
    הסרטים המאוחרים יותר שלו שראיתי השאירו אותי קר, אבל המוקדמים שראיתי היו מקסימים. אני יכול להמליץ על “אי ויטלוני”, סרט אפוף אווירה מדהימה, שכל סרט “חיי בעיירה הקטנה לפני שהתפרסמתי” שנעשה מאז הושפע ממנו. ו”השייח’ הלבן” היה קומדיה דלת תקציב, מקסימה ומצחיקה נורא עם רמיזות לכשרון פה ושם.
    האם הרטרוספקטיבה בארץ תהיה על פי סדר כרונולוגי? אני מקווה שכן.

  13. סיגל 5 נובמבר 2006 ב - 9:51 קישור ישיר

    טורנטורה, ויסקונטי, דה סיקה

  14. יניב אידלשטיין 5 נובמבר 2006 ב - 13:05 קישור ישיר

    רז – טראמבול הוא אכן גאון של פעלולים, אבל אתה באמת חושב ש-Silent Running הוא סרט נפלא? בחייאת.
    מדובר בדוגמה האולטימטיבית לסרט שאבד עליו הכלח. אפוס מדע בדיוני/אקולוגי מקושקש לגמרי שלא עמד בכלל במבחן הזמן.
    עדיף להיזכר בו בהקשר של יצירות המופת “2001” ו”מפגשים מהסוג השלישי”.

  15. רז 5 נובמבר 2006 ב - 15:14 קישור ישיר

    יניב: לטעמי? כן, בהחלט, סרט נפלא. פירטתי בביקורת שקישרתי אליה, אבל בקצרה: מבחינה חזותית הסרט עדיין נראה מרשים, מבחינה רעיונית אפשר עדיין לחלץ ממנו אמירה רלבנטית לימינו, ומבחינה דרמתית הוא גם מחזיק לא-רע.

  16. דניאל פאיקוב 5 נובמבר 2006 ב - 15:38 קישור ישיר

    “הברדלס” של ויסקונטי הוקרן על מסך ענק (ומול אולם ריק למדי) בפסטיבל חיפה ב-2001. חוויה לכל החיים.

  17. assafTV 5 נובמבר 2006 ב - 15:44 קישור ישיר

    אף אחד ביס לא מפספס. רכישת זכויות של סרטים הנמצאות בידי מפיצים שונים (למפיץ הזה יש רק סרט אחד, לשני יש שלושה אבל זניחים ולסרט הכי חשוב של במאי X אין מפיץ בארץ וכדומה) היא עסק ארוך ומייגע שיכול להימרח לעיתים על פני שנים.
    היה במאי מסוים שרצו פה לשדר את סרטיו המוקדמים אבל המפיץ בחו”ל סירב למכור בתירוץ שאוטוטו הולכים להוציא מחדש את הסרטים ב-DVD והוא לא רוצה לאבד הכנסות אם הסרטים ישודרו בטלוויזיה.
    כך שרשימות של רטרוספקטיבות ומחוות יש ולא מעט מהן ומאמצים וכוונות טובות גם יש בשפע.

    מה שמכשיל את העסק זה פשוט ביורוקרטיה.

    רוה לאסף: על פי הדוגמה שלך, מה שמכשיל את העסק זה פשוט אגו ותאוות בצע.

  18. ענבל קידר 6 נובמבר 2006 ב - 3:22 קישור ישיר

    א. שם הסרט בעברית הוא “עיר הנשים”, לא “עיר של נשים”.
    ב. התמונה העליונה בפוסט מדהימה. תוכל לכתוב מה רואים בה, לטובת מי שאין לו זמן להיכנס לכל הלינקים שאתה מקפיד להכניס? (בעצם גם בתמונה השנייה לא זיהיתי את כולם. ובכלל, איך אתה לא מנצל את חיבתך הנודעת לכיתובים בבלוג הזה?)
    ג. אני זוכרת היטב רטרוספקטיבה לויסקונטי בסינמטק (הישן?), שנדמה לי שהיתה מלאה, ובכל אופן אני בטוחה שהוקרן בה “הברדלס”. רק אל תגיד לי שגם זה היה ב-1989, כי הגיל המופלג מתחיל להלחיץ גם ככה.
    ד. לרז: מכיוון שתפקידי החלקי כסמנכ”לית עריכה ולשון של הבלוג לא כולל עריכת תגובות, אני מקווה שזה בסדר שאפנה אליך בקשה עריכתית כמגיבה מן המניין: כשאתה פותח תגובה שמופנית למגיב אחר בציון שמו ואחריו נקודתיים, זה קצת מבלבל. הקונוונציה היא ששם שאחריו נקודתיים מציין את הדובר, לא את הנמען. אם אתה רוצה להפנות תגובה למישהו, אתה יכול או להוסיף ל’ לפני שמו, כמו שעשיתי כאן, או לשים פסיק במקום נקודתיים אחרי השם (זה הפיסוק של פנייה), אחרת זה נראה כאילו אתה מצטט אותו (או שיש לך פיצול אישיות ואתה מדבר גם בשמו). תודה.
    ה. בסוף כן נכנסתי ללינק של סאטפן, ומה מאוד התאכזבתי לגלות שהאימג’ המופלא הגיע מאתר שעיצובו הגרפי מבוסס על טקסטים צהובים על רקע שחור. הייתכן שהוא משתמש בשירותיהם של אותם מעצבים של חברת ההפצה שלא נזכיר את שמה?

    רוה לסמנכ”לית: משונה, ריחוף עם העכבר מעל התמונה היה אמור לחשוף בפניך את הכיתוב (עובד באקספלורר, לא עובד בפיירפוקס, לפחות לא בשלי). מה שאומר שלא ראית את כיתוביי לכל התמונות האחרות שהעליתי. בכל אופן, לטובת אלה שלא נכנסו ללינקים: התמונה הראשונה היא של פליני ודונלד סאתרלנד על הסט של “קזנובה”. התמונה השניה היא של פליני, רוברט דה נירו וסרג’יו ליאונה.


השאירו תגובה