remember remember
היום יומו של גאי פוקס. יום מצוין לצפות ב"ונדטה", עדיין אחד הסרטים הטובים של השנה לדעתי. או לקרוא את הרומן הגרפי V for Vendetta
(ותודה לסטארי נייט על התזכורת)
היום יומו של גאי פוקס. יום מצוין לצפות ב"ונדטה", עדיין אחד הסרטים הטובים של השנה לדעתי. או לקרוא את הרומן הגרפי V for Vendetta
(ותודה לסטארי נייט על התזכורת)
בוראט שובר קופות!!
לפי התחזית של boxofficemojo (על סמך הנתונים משישי..) בוראט עשה בסופ"ש הזה: $26,375,000
ב-837 בתי קולנוע בלבד!
ממוצע מדהים של $31,511 ומקום ראשון בסופ"ש..
אותנו, שראינו את הסרט בהקרנות מוקדמות, זה לא מפתיע.
התנבאתי פה בטוקבק שהוא יעשה 50 מיליון לפחות. מסתבר שאפילו נזהרתי מדי.
איזה כיף!!!
מאהיר (סלב שוותיקי האינטרנט יזכרו מסביבות שנת 1999) מתעצבן שבוראט גנב לו את השטיק:
http://www.wired.com/wired/archive/14.11/play.html?pg=4
ראיון מצחיק בטירוף.
סטיבן סודרברג מתכוון לביים שני סרטים על צ'ה גווארה עם בניסיו דל טורו
http://www.variety.com/article/VR1117952973.html?categoryid=13&cs=1&query=che
כנראה שהקסם ה"ג'יימס דיני" של צ'ה גווארה על המערביים עדיין קיים. משונה קצת בגלל שבכל זאת מדובר בבחור שהעריץ את סטאלין בגלוי גם אחרי שנחשפו זוועות המשטר שלו ברוסיה, ובין היתר גם רצה להטיל פצצות גרעיניות על ארצות הברית בזמן משבר הטילים עם קובה.
בוראט הזה חולה נפש. עוד מישהו ראה אותו מנסה לקצוץ לקונאן את שערות הערווה שלו?
אני כבר מת לראות את הסרט הזה, אחרי כל הסיפורים שאני קורא פה. מתי הוא יוצא בארץ?
בוראט יוצא בארץ בסוף החודש:
http://www.fisheye.co.il/static/future.html
ג'יימס, הצטרף אלי למועדון של אלו שעדיין לא ראו את בוראט, ונמאס להם לחכות וגם לשמוע מכל השאר כמה הוא מעולה/גאוני/הכי מצחיק בהיסטוריה של האנושות ומעבר.
V for Vendetta???? "אחד הסרטים הטובים של השנה"???
ואו!
מזמן לא נתקתלתי בדיעה שכ"כ מנוגדת לשלי. אני סבלתי תוך כדי צפייה בסרט, ונשארתי באולם רק מפני שאני לעולם לא יוצא מסרטים באמצע. כשחזרתי הביתה מהסרט, מיהרתי לפתוח את הקומיקס המקורי של אלן מור. כמובן שהיו פריימים "מדוייקים"(שזה לא אומר כלום על איכות הסרט), אבל פריים אחד הבליט, לטעמי, את ההבדל בין הסרט לקומיקס. כשהם במגדל, ויורד גשם, ונטלי פורטמן יוצאת החוצה, רטובה לגמרי, ואתה פשוט מרגיש שמשהו שם חסר לחלוטין. זו אמורה להיות הסצינה של הלידה מחדש. אצל אלן מור זה עובד, בסרט לא. אצל אלן מור הדמות עירומה, כבלידה. בסרט לא. חוץ מזה, הפריימים די מדוייקים ונאמנים למקור(בסצינה זו). מה שמוביל אותי לאחת משתי מסקנות: 1. בסצינה זו היה נדרש עירום, ואם השחקנית לא מסכימה, אז למצוא פתרון. 2. כנראה שלא כל קומיקס אפשר להעביר לסרט רק ע"י העתקה של פריימים(בטח ובטח לא פריימים חלקיים).
בקיצור, לא כל קומיקס שמעבירים אותו אחד לאחד לקולנוע, כמו SIN CITY המופתי, יעבוד באותה צורה.
"עיר החטאים" מופתי? ואו, מזמן לא נתקלתי בדעה כל כך מנוגדת לשלי.
🙂
נו, בגלל זה אנחנו אנשים…
אם לכולנו היתה דיעה זהה, לא היה ממש מעניין לחיות פה.
ולעניין, האם מצאת פגם רציני בסרט SIN CITY, או שמא סתם צרם לך שכיניתי אותו "יצירת מופת"?
אולי אני צריך לראות את עיר החטאים שוב אבל אותי הוא פשוט שיעמם.
העיצוב באמת אחלה אבל אחרי משהו כמו חצי שעה של סרט
הוא כבר לא עשה לי כלום,הדמויות לא היו מעניינות(היה שלב שלא ממש הבדלתי בינהן),הסיפור לא עניין אותי והאלימות הבוטה לא עשתה לי כלום.
לכן אני אף פעם לא מבין למה הסרט הזה נחשב לכזה טוב.
תלוי איך מגדירים יצירת מופת. אם יצירת מופת היא סרט שגורם לך לעשות ויייייי במשך שעתיים, "עיר החטאים" הוא בהחלט יצירת מופת. וגם עשרות סרטים אחרים שיוצאים מהוליווד כל שנה.
מה זה "ויייי"?? באמת שלא הבנתי…
הסרט הזה היה חד פעמי בהוויתו. הוא בא לייצר את אמנות הקומיקס על גבי פילם, להעביר את הצורנות והתחושה. כל סרט שיעשה בסגנון הזה אחריו, יסבול מחוסר מקוריות(מכאן – חד-פעמי). התחושות שהסרט ייצר לא רק שלא שיעממו אותי, הן אף ריתקו אותי למסך במשך כל הסרט.
וחוצמזה, רוברטו רודריגז לא בדיוק עונה להגדרה של "סרט הוליוודי".
אני עם remotb בעניין SIN CITY. סרט מדהים. מתעלה עשרות מונים על ונדטה. ואש, זה שהתבלבלת בעניין הדמויות (שאכן עשויות להיראות מעט דומות בצפייה ראשונה וללא ידע מוקדם) לא גורע מאומה מהסרט, זה רק אומר שאתה צריך לראות את הסרט שוב.
מה שכן, הגיע הזמן שרוברט רודריגז ילמד להתחיל להאציל סמכויות ולא לקחת לעצמו את כל הקרדיטים. נכון, הכוונות שלו טובות (להראות שניתן ליצור בלוקבסרטים בזמן קצר ובעלות קטנה יחסית עם צוות מצומצם) ועדיין, מה לעשות, במאי מוכשר ככל שיהיה, בכל הקשור לצילום, עריכה והלחנה לבנאדם יש עוד מה ללמוד.
ד"א, לגבי ונדטה. יכול להיות שההתחלה המרשימה ביותר יצרה אצלי תחושה שאני הולך לראות כאן משהו ענק, חוויה מטרפת, אינטליגנטית, חזקה ומשעשעת כאחד. ככל שהסרט התמשך, התברר לי שהפתיחה היא פשוט חסרות פרופורציות לשאר הסרט, שלא הצליח לעמוד בציפיות שהפתיחה יצרה.
ג'יימס – תודה על התמיכה. ולגבי רודריגז, אתה צודק לגבי צילום והלחנה(אם כי יש לו רגעים מוסיקליים יפים), אך לגבי עריכה אני חולק על דעתך. אמנם יש לו הרבה מה ללמוד, אך בינינו למי מאיתנו אין מה ללמוד? אצלו לפחות יש גם הרבה מה ללמד!
תבדקו את הלינק הזה:
http://www.imdb.com/title/tt0372741/
אני לא רואה את הקשר בין התכונות שהזכרתם לבין ההגדרה "יצירת מופת". סרט שפועל במדיום חדש או מנצל טכנולוגיה חדשה הוא לא מופתי, אלא חדשני. בגלל זה כולנו מכירים את השם "זמר הג'אז" ואף אחד מאיתנו לא רוצה לראות את הסרט עצמו. גם סרט מרתק הוא לא בהכרח מופתי. ורוברט רודריגז לא במאי הוליוודי? אולי לא על הנייר, אבל "עיר החטאים" הוא סרט בעל תקציב הוליוודי, תכנים הוליוודיים וסגנון של פילם נואר, שהוא ז'אנר הוליוודי.
יודע מה, נכון. אתה צודק. אולי הגזמתי עם ההגדרה "יצירת מופת". אני מסכים איתך לגבי "זמר הג'אז"(למרות שאותי באופן אישי כן היה עניין לראותו, ולכן ראיתיו. לא משהו בכלל :-)), ולכן אסייג את דבריי ואנסח מחדש. הסרט "SIN CITY" הוא סרט מרהיב, מרתק, מעניין, צורנית ועלילתית, והכי חשוב, מהנה ואינטילגנטי כאחד. כמו כן הוא סרט יומרני, מגלומני ופומפוזי.
ועוד משהו. סגנון הסרט שאוב, בצורה מוחלטת, מהקומיקס עליו הוא מבוסס. אני לא חושב שכל סרט, שמבוסס על רעיון שהוליווד עשתה בו שימוש, ראוי לתואר סרט הוליוודי.
דניאל פאיקוב וחברים נכבדים,
הרשו לי להצטרף לקבוצת התמיכה ל"Sin city". לא יודע אם הייתי מגדיר את הסרט "יצירת מופת", אבל הוא בהחלט סרט מצוין מבחינתי. אני מחכה להזדמנות לראות אותו שוב (על מסך גדול, לא ב-DVD). מבחינתי, הסרט לא פועל במדיום חדש (מר פאיקוב), אלא יוצר מזיגה מקורית של ז'אנרים קיימים. עיבודים לקומיקס לא חסרים. לכל הסופרמנים-באטמנים-ספיידרמנים למינהו יש פחות או יותר אותה תימה (מבחינתי): האיש הרגיל, שנקרא, למרות רצונו, להשתמש בכוחות העל שלו על מנת להציל את העולם. "Sin city" מציג טוויסט לתפיסה הזו: הגיבור אינו גיבור על, אלא בלש פרטי. אין לאירועים מראה שובה עין, אלא יש בהם הרבה מאוד לכלוך. העיצוב בשחור לבן, עם הדגשות צבע קטנות, רק מדגיש את זה. יש בעיצוב הרבה יותר מגימיק. אני רואה בו התאמה מושלמת בין צורה לתוכן. ההתכה של ה"פילם נואר" אל תוך עיבוד קומיקס הביאה איתה רוח חדשה, קודרת, אלימה בצורה מוגזמת (מהסוג המרתיע ולא המבדר). אני ראיתי בסרט דרך חדשה ומרעננת לפירוש קומיקס (למרות שאני מודה שאני לא מכיר את הקומיקס המקורי שעליו מתבסס הסרט). אינני ממעריציו של רודריגז, אבל ב"Sin city" נשמרה אחידות סגנונית לכל אורך הסרט, וביחד עם התסריט המעגלי, הדבר הראה לי על שליטה אבסולוטית במדיום של הבמאי (שלא לדבר על הכרה של ההיסטוריה של הקולנוע). כל אלו קירבו מאוד את הסרט הזה להגדרתו כ"יצירת מופת" מבחינתי.
לאיתן, שוב, אתה מסתמך בעיקר על זה שהסרט עושה משהו שסרטים אחרים לא עשו לפניו. לדעתי זה גם לא נכון וגם לא רלבנטי. לא נכון, כי סרטי קומיקס רבים שוברים את התבנית של סופרמן-בטמן-ספיידרמן. לא רלבנטי, כי מקוריות אינה איכות. תוך זמן קצר יצוצו סרטים רבים שינסו לחקות את החידושים של "עיר החטאים". האם תאהב אותו גם אחרי שתראה אותו בקונטקסט של עשרים סרטים כמוהו? אי אפשר לדעת, אבל כל מה שאני יודע זה שהחדשנות שלו לא מרשימה אותי כבר עכשיו.
דניאל, התייחסותך לסרט כאל תצוגת תכלית של כישורים טכניים וטכנולוגיים עלולה להעליב. אינך מתייחס לדבר בסרט מעבר לצורניות שלו, שממנה אתה נראה כפוחד או משהו כזה. הצורניות שבסרט לא באה כמשהו פשטני חלול, כי אם כרעיון כוללני שמאמץ בתוכו את כל הרבדים שבסרט. הצורה באה כדי להעביר רעיון ולא ההיפך, כמו סרטים רבים אחרים(מישהו אמר "מטריקס"???), כל שגם אם יבואו חיקויים לסרט, ואני בטוח שיבואו, רובם יפלו על זה.
לעניות דעתי, לפסול סרט על סמך צורניות בלבד, כמוהו כלהלל סרט על אותו הדבר בדיוק.
דניאל, החדשנות של הסרט היא רק חלק מהעניין. מבנה התסריט, למשל, הפך להיות אופנתי בשנים האחרונות ("אהבה נושכת", לדוגמא). השאלה היא כיצד הבמאי מתמודד עם החומרים שבידיו. ביחד עם ההתאמה בין צורה לתוכן, ליהוק נכון (מיקי רורק מצוין), ושליטה אבסולוטית בטון של הסרט, "Sin city" מראה על תצוגת בימוי מרשימה, וזה מה שתפס אותי בסרט הזה.
מצטער, חשבתי שהבאנאליות של התוכן היא מובנת מאליה. שלושה סיפורים דומים מאוד, דומים מדי. העולם והדמויות הם פוסטמודרניים לחלוטין, לא מתייחסים לעולם שלי, גם לא ברמת המטאפורה. מעבר לאסתטיקה הפילם-נוארית, אלה סיפורים שמתאימים לסרט של סטאלון או סטיבן סיגל.
לאיתן, הו, הטון של הסרט. "עיר החטאים" הוא האנטי-תזה המושלמת לתיאוריות של רוברט מקי. מקי אוהב עליות ומורדות, "עיר החטאים" רק עולה ועולה עד אינסוף, בלי לגוון. לשליטה האבסולוטית הזאת בטון של הסרט קוראים מונוטוניות.
דניאל, הרי דווקא הבנאליות מדגישה את עבודתו של הבמאי. אם תיקח את התסריטים של אלמודובר, למשל,ותיתן אותם לכל במאי אחר, תקבל טלנובלה בשקל וחצי. אבל אלמודובר הוא מאסטר, ובגלל זה הסרטים שלו טובים כל כך. אני חושב שזה היה היצ'קוק שאמר שעדיף לעבד לקולנוע "ספרות זולה", שמותירה כר נרחב לפירוש אומנותי קולנועי, מאשר יצירות קאנוניות. כך גם במקרה של "Sin city"- דווקא הבנאליות של התוכן מדגישה את מה שהבמאי עשה עם החומרים שבידיו. אני לא רוצה לחזור על עצמי, אז רק אומר שהבימוי המבריק (בעיניי) עשה את הסרט למה שהוא.
מדבריך, דניאל, אני מבין שמה שלא קשור לעולם שלך, גם לא ברמת המטאפורה, לא מעניין אותך. או סתם לא ראוי יותר מסרט של סטאלון או סטיבן סיגל. מה שמעניין זה, שסטיבן סיגל הוא בדיוק הדוגמא שאני משתמש בבואי להסביר את המשמעות של סרט טוב, בעיניי, כמובן. הסרטים שעשה הבחור הנ"ל בתקופה "החשבונאית" שלו, דהיינו "סוגר חשבון", "חשבון פתוח", ניקו" ודומיו היו סרטי טראש ראויים ואיכותיים למדי, לז'אנר המצומצם אליו כוונו. מאז "על קרקע בוערת", כולל, התחיל השרירן לנסות ולהעביר מסרים חברתיים ברומו של עולם, לרוב מסרים על איכות הסביבה. בנקודה זו הדרדרו סרטיו.
לכאורה, הכל היה צריך להיות הפוך – הרי סרט שמנסה להגיד משהו אמור להיות טוב יותר מסרט שכל מטרתו היא להפגיש בין ראש של מישהו לדלת של מוסך. המסקנה שלי היתה שלא כל סרט נועד לחנך, לא כל סרט נועד להעביר מסר על חברה ואנושות, ויש סרטים שונים למטרות שונות.
סרט מופתי, לטעמי, זהו סרט הלוקח על עצמו אחריות להעביר משהו ומצליח להעביר אותו בצורה הקרובה ביותר לשלמות, תוך המתקדות בנושא ללא השעשעות ברעיונות שאינם הולמים. SIN CITY נכנס לקטגוריה הזאת בצורה מושלמת, והסיבות לכך פורטו בתגובות הקודמות.
אבל… מה הנושא? מה הסרט מנסה להעביר?
דניאל, אני מודה שכשראיתי את "Sin city" ברשימת המתמודדים על "דקל הזהב" בקאן הרמתי גבה, אבל לאחר שראיתי את הסרט הבנתי: התסריט של הסרט פחות חשוב. אין בו מחויבות חברתית (האחים דארדן) או מסרים פוליטיים (לואץ'). יש בו קריאה אומנותית מיוחדת של ז'אנר חבוט, מגובה בבימוי אינטלגנטי וסוחף. לגבי המונוטוניות – לדעתי, זה כבר עניין של טעם. וחוץ מזה, אם כל הסרטים בעולם היו נעשים לפי מקי…
זה בדיוק העניין. נרטיב של סרט לא חייב להיות משהו אמפירי. הוא יכול להיות אווירתי, רעיוני. SIN CITY מעביר תחושה של ריקנות, אבדון, אובדנות, עם דגש על "תחושה". זהו סרט חוויתי שמציג את האלימות, למשל, כמות שהיא: לא נעימה, מטרידה וקשה. להבדיל מסרטים של סטאלון וסיגל, האלימות לא מקבלת פה הזרה כלשהי שמייפה אותה. האסתטיקה בה בחר היוצר, פרנק מילר במקרה הזה, מעבירה את רעיון האלימות כדבר לא יפה. הסיפור שנבחר נועד, לדעתי, בראש ובראשונה לא להסיט את המחשבה יותר מדי ולגרום לך לתחושה הרצויה דרך הבטן ולאו דווקא דרך הראש. אני די בטוח, ותקן אותי אם אני טועה פה, שאתה מוצא את "8 וחצי" כסרט שקרוב יותר להגדרה של "יצירת מופת", אך האם אתה יכול להגיד לי מה בדיוק קורה שם?
הפעם איבדתם אותי. התקיפה הזאת בשתי חזיתות לא לגמרי עובדת – אחד טוען שאני לא מייחס מספיק חשיבות לסגנון, השני אומר שאני זונח את התוכן. ואז מתחלפים.
הנה דיסקליימר קטן: אני לא אוהב סרטים על מחויבות חברתית. אני לא אוהב סרטי פלצנות-לשם-פלצנות. אני מאוד אוהב סרטים *כמו* "עיר החטאים". אבל אני לא אוהב את "עיר החטאים" עצמו.
למה? בגלל סיבורת רבות ומגוונות, ובין השאר כי לדעתי האלימות ב"עיר החטאים" לא מטרידה וקשה. היא נפוחה, אסתטית, קומיקסית. היא *מאוד* מיופה. הגיבורים חזקים מדי, במידה על-אנושית. הם מצליחים להרוג עשרות רעים בלי להניד עפעף. זה לא נורא רחוק מסטאלון וסיגל.
אגב, לא עניתם על השאלה. אני אשאל שוב: על מה הסרט? למה שלושה סיפורים? מה כל אחד מהם מוסיף על השני? האם יש מספיק הבדלים ביניהם כדי להצדיק את הריבוי?
מתנצל בפניך על הרגשת התקיפה הרב-חזיתית. זו בהחלט לא היתה הכוונה. אני מעריך את דעותיך באשר יהיו ואני לא מנסה לשכנע אותך באיזושהי צורה "לעבור לצד השני".
אז לפני שנגלוש לפסים אישיים, אני מזמין אותך לבירה וירטואלית, או כוס קפה, לבחירתך, וצפייה משותפת בסרט מהנה וחסר משמעות לבחירתך.
ולגבי שאלתך: אתחיל בתירוץ. את הסרט ראיתי לפני זמן רב, בערך בזמן יצאתו לאקרנים, אז אינני זוכר בפירוט את פרטי העלילה כך שאיני יכול לענות לך על שאלתך. דבר שני, עצם זה שאני לא זוכר את העלילה יותר מדי, אבל עדיין אני יכול להגיד לך שנהנתי מאוד מהסרט, מעיד על עצמת החוויה שהסרט הצליח להעביר לי, ובך איכותו והצלחתו בעיני. הרבה סרטים "הוליוודים", כדבריך, אמנם מייצרים חוויות, כביכול, דומות, אך הם אינם נשארים איתך זמן רב. אין כ"כ מקום להשוואה בין גיבור קומיקס לבין דמויות שסטאלון כיכב בהם, מהטעם הפשוט שהם לא נמצאים על אותו ציר.
לסיכום, לפחות מבחינתי, הטעמים רבים הם בקולנוע בפרט, ובאמנות בכלל, ובפורום זה אין באפשרותי להעביר לך ולו במעט את דעתי המפורטת, מה גם שאני לוקה בזכרוני לגבי הפרטים המדויקים.
להתראות בדיונים על הסרטים הבאים. 🙂
דניאל, אני מודה שאני מרגיש קצת לא נוח. שניים על אחד זה קצת לא כוחות (אבל אתה עומד על דעתך בגבורה, אז אולי זה בסדר ?). פור דה רקורד: אני לא מתואם עם remotb. אנחנו פשוט שני אנשים שאוהבים את הסרט ומנסים, כל אחד לחוד, להסביר למה. remotb כתב יפה שזהו סרט של תחושות בטן. הבלבול שלך, דניאל, נובע, אני חושב, מהעובדה שאני רואה בו גם וגם: גם סרט שכלתני, שבו מתקיים דיון אינלקטואלי על יחסי הגומלין בין המדיומים השונים של האמנויות (במקרה שלנו: קומיקס וקולנוע), וגם סרט של תחושות בטן, שבו התסריט, והצורה שבה הוא מבויים יוצרים עולם חוויתי ולאו דווקא קונקרטי. השילוב של שניהם יוצרים סרט שמאוד הרשים אותי.
אוקיי, עכשיו שהגענו להבנה הדדית, אפשר לסיים. או להמשיך.
דיון אינטלקטואלי על יחסי הגומלין בין קומיקס לקולנוע: איך זה בא לידי ביטוי בסרט? הסרט הוא עיבוד של קומיקס, זאת עובדה. אבל האם הוא גם דן בהיותו קומיקס קולנועי? במשמעויות? בהשלכות? לא ראיתי את זה מתבטא בסרט, אבל אשמח אם תאירו את עיניי.
תחושות בטן: כן, אני מתאר לעצמי שהייתי מחבב את הסרט יותר אם הוא היה עובד עבורי כחוויה. אולי לא הייתי קורא לו יצירת מופת, אבל הייתי אומר שהוא סרט אקשן סולידי. כרגע לדעתי הוא לא סרט אקשן סולידי. הוא חד-גוני מדי, חוזר על עצמו מדי. אותו הסיפור מסופר שלוש פעמים, אותן סצנות האקשן חוזרות על עצמן. הסרט לא מתפתח אלא פשוט ממחזר את עצמו שוב ושוב. וזה פגם בהנאה שלי. הייתי בתוך הסרט בתחילתו אבל המונוטוניות בעטה אותי החוצה. הזיוף היה בולט מדי, כמות הרעיונות קטנה מדי.
קומיקסקולנוע: "An old man dies. a young girl lives"- זהו ציטוט מהסרט, שבכל סרט אחר היה מובן מאליו, שכן החלוקה טוביםרעים בסרטים שכאלו היא ברורה (כמו השוביניזם הבוטה של שוורצנגר, היורה באשתו לשעבר באחד מסרטיו, ופולט לעברה "consider that a divorce"). אבל מילררודריגז מלכלכים ומטשטשים את גבולות הצדק והמוסר באלימות קיצונית, המתרחשת בביבים ולא באיזושהי עיר עתידנית בורגנית.
מבחינה צורנית,כשברוס ויליס יורה לעצמו בראש, ויזואלית הדבר מוצג כצללית, ולא כברוס ויליס עצמו, ומה זה אם לא יחסי גומלין קומיקסקולנוע. (גם אני, כמו remotb, ראיתי את הסרט מזמן. אלו הדברים שנחרטו בזכרוני).
תחושות בטן: זה כבר סוביקטיבי ואינדיבידואלי. מה שעובד עלי לא עובד עליך, וההפך (ואני דווקא מאוד אוהב סרטי מחויבות חברתית. קן לואץ', למשל, עושה בדרך כלל סרטים מצוינים. "כשהרוח נושבת" הוא, אגב, סרט רע, לדעתי). אבל ריבוי הסיפורים תורם ליצירת עולם שלם הסובב כסחרחרה (עם עריכת תסריט סיבובית, ולא תמיד לינארית). למרות זאת, מצאתי פגם בעובדה שברוס ויליס בעצם מת בסוף הסיפור הראשון, וקם לתחייה בשלישי. אבל זהו הפגם הכמעט יחיד שמצאתי בו.
מצטער, אבל גם אם אני אקבל את הפרשנות שלך, זה לא מעשיר את הסרט במידה משמעותית. גם ב"עיר החטאים" החלוקה בין הטובים לרעים היא ברורה וחד משמעית. הטובים הם אמנם קצת רעים, אבל ההבדל בינם לבין הרעים האמיתיים הוא של שמיים וארץ. אין שום אמביוולנטיות, שום ניואנסים. לפחות ב"הארי המזוהם" הייתה ביקורת עצמית. ב"עיר החטאים" שלושת הגיבורים מוצגים כהתגלמות המידות הטובות.
לגבי העניין עם הצללית, זוהי מודעות עצמית ברמה מאוד נמוכה, רק הכלים התחלפו. פוסטמודרניזם כזה אנחנו רואים כבר עשרים שנה: אני יודע שאני רק סרט, אבל תעשו טובה ותתרגשו בכל זאת. בינתיים נוצרו תרגילים הרבה יותר מעניינים בפוסטמודרניזם.
שלום יאיר. בעניין הכתוביות לסרטיו של פליני בסינמטק ירושלים. התקשרתי שלשום למשרדי הסינמטק כדי לברר מדוע לירושלמים מגיע פחות, ולמרות שהאשה שדיברה עמי נשמעה מתעניינת, ואף הבטיחה לשוב אליי עם עדכון, ונראה היה לי שאולי העניין ישתנה לטובה, אף אחד לא חזר אליי. והרטרוספקטיבה מתחילה מחר (למרות שאכן כדי לראות את הסרט המוצג ראשונה, 'אמרקורד זכרונות', לא ממש צריך תרגום)
למה צילום של צללית הוא סממן מובהק של יחסי קומיקס/קולנוע? משחק עם צלליות היה נפוץ עוד בסרטים גרמנים לפני כמעט 100 שנים.
כל כך רציתי לאהוב את "עיר החטאים", אבל אחרי 20 דקות של השתאות מהצילום, השעמום נוחת. בדרך מהקולנוע לאוטו חשבתי רק "איזה בזבוז", כל כך הרבה חדשנות אסתטית, והוא לא מסוגל לעורר שום רגש כמעט, אפילו צחוק או גיחוך (שהיה קיים רק בסצינה שביים טרנטינו).
כל אחד עם טעמו וכן הלאה.. אבל כשרטגר האוור נואם למיקי רורק על האור מהעיניים של אלייז'ה ווד, הוא רוצה לרגש, כשמיקי רורק מדבר על ליל החסד שקיבל, הוא רוצה לרגש. אבל הכל רק שכלתני, באותה מידה יכלו להופיע כותרות טקסט על מסך שחור, אמנם פחות יפה לעין, אבל אותו אפקט רגשי.
הסיפור והדמויות לא מעניינים בכלל. מה יש חוץ מאסתטיקה חדשנית? יש מסר בסרט? כל הדמויות מקריבות את עצמן, אבל הן עושות את זה כי הן ה"טובות", אתה מזהה את הטובים לפי המבט הנוגה הפגיע, לא יותר מתוחכם מכובע לבן.
יש דווקא אפקט של הסיפורים אחד אחרי השני – קהות חושים, הדמויות שונות, אבל השוני לא מהותי, הן בובות שמדגימות הקרבה. בגלל זה הן יכולות למות ולשוב לתחייה. לא משנה אם הן מתות באמת או לא, כל עוד הן מקריבות את עצמן. אל תתפלאו אם הסרט השני יתחיל בברוס ויליס מקריין: "כשהתעוררתי בבית חולים אחרי שהכדור פספס את הראש שלי".
בתור סרט קצר של 5 דקות הוא מדהים, בתור סרט של שעתיים הוא מועמד לפרס הסרט המאכזב של שנות ה-2000.
ההסבר לסיפורים שחוזרים על עצמם פשוט: הסרט מבוסס על כמה "רומנים גרפיים" שונים של פרנק מילר, שפשוט מיחזר את עצמו.
ואם כבר מדברים על סרטים שמשתמשים בחידושים, בין אם טכנולוגיים או אחרים. ראיתי לאחרונה שוב את שלושת הסרטים הראשונים של אולפני פיקסאר, "צעצוע של סיפור 1+2" ו"באג לייף", וגיליתי שלושה סרטים בינוניים למדי. הבעיה היא לא בהכרח טכנולוגית. "צעצוע של סיפור" הראשון אמנם נראה זוועה, אבל שני האחרים הרבה יותר קרובים לרמת האנימציה הנוכחית. ברמת התסריט, לעומת זאת, הסרטים התיישנו מאוד. גל סרטי האנימציה הממוחשבת של השנים האחרונות הפך את החידושים של פיקסאר לקונבנציות, ועכשיו קל יותר לראות שהשלישייה הזאת התבססה בעיקר על חדשנות ולא על איכות. לדעתי.
ובעוד הדיון על איכויותיו של עיר החטאים ממשיך כאן בלהט, הפסטיפליני התחיל בשתי הקרנות מלאות לחלוטין בסינמטק ת"א. העותק המחודש של לה סטראדה נראהטוב מאוד, וגם העותק הישן של לילות כביריה היה במצב סביר פלוס ברובו, מה שלא עזר לגברת שישבה מימיני ונחרה בקול בערך מאמצע הסרט.
מעניין אם גם היא נקטה בטקטיקה של יאיר מפסטיבל חיפה והלכה לנוח בסרט מוכר ואהוב, או שג'ולייטה מסינה פשוט שיעממה אותה – תהרגו אותי אם אני מבין איך אפשר להירדם בסרט הזה…
רוה לדואל: החבורה על מצחי זה מדפיקות הראש בקיר כל היום על שלא יכולתי להגיע אתמול ל"כביריה". הייתי מאוד סקרן לראות איך הסרט הזה עומד במבחן הזמן.
או, פאיקוב…
אם תתחיל ללכלך על פיקסאר, יהיה לך עסק איתי!
בקשר ל"צעצוע של סיפור" הראשון אני מוכן לסלוח, באמת קצת ראשוני ומקושקש, אבל… את "באג לייף" אני מאוד אוהב, ו"צעצוע של סיפור 2" הוא כמעט כמעט יצירת מופת. סיפורה של ג'סי הבובה (שמסופר באמצעות מונטאז' יפהפה לצלילי שיר מדהים של רנדי ניומן) הוא אחד הקטעים הכי שוברי לב שראיתי אי פעם בסרט, נקודה.
ליניב, אין בעיה, בכל אחד מהשלושה יש סצנות נפלאות. אבל כמו שלא אתן ל"באג לייף" בונוס על המסר הסוציאליסטי התמוה, לא אתן לאף אחד מהם נקודות זכות על סצנות מבודדות שעולות אלפי מונים על המכלול. סרט הוא לא רק אוסף סצנות.