"סיפור אחר" של אבי נשר, ביקורת
ג'וי ריגר ונתן גושן ב"סיפור אחר" של אבי נשר. ריטואל. צילום: איריס נשר
דיברתי על "סיפור אחר", כולל שירים מהפסקול, בפודקאסט הקולנוע של סינמסקופ ברדיו הקצה. לחצו על הנגן משמאל או האזינו כאן
11 סרטים עלילתיים ביים אבי נשר בישראל ב-40 השנים שעברו מאז "הלהקה" (1978) ועד "סיפור אחר" (2018). חמישה סרטים ביים נשר בשנות השבעים והשמונים. מאז "סוף העולם שמאלה" ב-2004, ואחרי 15 שנה בלוס אנג'לס, הוא חזר לביים בישראל, ו"סיפור אחר" הוא סרט העלילתי השישי בסיבוב הנוכחי, שהוא כעת החלק הארי ביצירתו. שישה סרטים שנעים בזיגזג בין העבר להווה: שלושה מהם ("סוף העולם שמאלה", "פעם הייתי" ו"החטאים") סרטים תקופתיים שמציגים סיפורים בתולדות המדינה – הגירה, מלחמות, זכרון השואה הסכמי שלום ומהפך פוליטי; שלושה מהם ("הסודות", "פלאות" ו"סיפור אחר", שאחרי הפקתו עקבנו כבר כאן) מתרחשים בהווה ועוסקים במפגש שבין דתיים וחילוניים בערי קודש (צפת וירושלים). שישה סרטים שבהם נשר ממשיך לצייר פורטרט של מדינה, שעוברת בהדרגה מהקבוצתי אל האינדיבידואלי, מהסיפור הגברי, שאיפיין את סרטיו בשנות השבעים והשמונים, אל סיפור שהוא מספר כעת, ברוב סרטיו העכשוויים, על ידי נשים. בסרטו הישראלי ה–11 נשר ממשיך להוכיח שהוא מאסטר של קולנוע, נגיש מאוד רגשית לקהל, גדוש הומור ודמעות, אבל שהוא גם שרטט חד של פני המדינה. סרטיו אישיים מבלי שהם אוטוביוגרפיים, וחברתיים מבלי שהם יהיו פוליטיים.
"סיפור אחר", שעשה לפני שבוע היסטוריה כשמכר 41 אלף כרטיסים ביום הקולנוע הישראלי ואין ספק שהוא עומד להיות הלהיט הישראלי הגדול של השנה, נכתב על ידי נשר בשיתוף הפסיכולוג נעם שפנצר, שחלקים גדולים בו נכתבו בהשראת סיפורו האמיתי. הסרט מספר על אב, פסיכולוג בעל שם בינלאומי (יובל סגל), שמגיע ארצה אחרי שהות ממושכת בארה"ב. הוא מוזעק על ידי אשתו לשעבר (מיה דגן, שזכתה בפרס אופיר על תפקידה הקודם עם נשר, ב"פעם הייתי") ועל ידי אביו (ששון גבאי), בתקווה שיצליח לעצור את חתונת בתם (ג'וי ריגר), עם בן זוגה, זמר מפורסם בעל עבר מפוקפק (נתן גושן), בתקווה שעצירת החתונה תעצור גם את תהליך החזרה בתשובה שלה. האב, שהופך למעין בלש פרטי בחיפוש אחר נקודות התורפה של בן הזוג, מתחיל להבין שהסיפור שמספרים לו אביו ואשתו–לשעבר הוא אולי לא הסיפור היחיד, ושאולי יש כאן סיפור אחר שהם עיוורים לו או מסתירים ממנו. "לכל אחד יש אג'נדה", אומר הסבא לבנו, ועד סוף הסרט נבין שאכן כך, וכל אחד מהם מסתיר משהו.
הסרט, שצולם לפני כשנה, הוקרן בבכורה עולמית בפסטיבל טורונטו בספטמבר, ומכיל את התמהיל של דרמה וקומדיה שכה מזוהה עם נשר, מקבל כעת משמעויות מכווצות לב אחרי שהמדינה כולה קראה בעיתונות על האסון שפקד את הבמאי ומשפחתו, כשבנו, ארי נשר ז"ל, נהרג בתאונת פגע וברח. אבל למרות העיסוק של הסרט בהורות, ובקשר בין הורים וילדים, למרות המוטיב של עקידת יצחק שמופיע בסרט שוב ושוב (ורלוונטי במיוחד לפרשת השבוע הזו, פרשת "וירא"), ולמרות הזכרונות המצמררים מסרטו הקודם, "החטאים", שעוסק בפתגם "אבות אכלו בוסר ושיני בנים תקהינה", למרות כל הרגעים המצמררים האלה שבוודאי מושכים תשומת לב ציבורית מוגברת לסרט כעת, צריך לעשות עם הסרט צדק ולהסתכל עליו לא כעל נספח לדיווחי האקטואליה, אלא כיצירה שהיא חלק בלתי נפרד מקורפוס הסרטים המרתק והמהנה של בכיר במאיי ישראל, שנע בטבעיות בין הכבד לקליל. יהיה לא הוגן לצפות בסרט רק מתוך מציצנות חדשותית.
מאחורי הקלעים של "סיפור אחר"
אחרי 11 סרטים עלילתיים ארוכים ישראליים ועוד שמונה סרטים אמריקאיים (אחד מהם נקרא "ריטואל", שם שבהחלט היה יכול להתאים גם לסרט הזה), ואחרי שחגג יום הולדת 65, מפתיע לגלות שנשר רק הולך ומשתכלל כבמאי ותסריטאי. "סיפור אחר" מכיל לא רק פטנט תסריטאי מבני מפתיע ומקורי, שבו מה שנדמית כמו עלילת משנה (הסיפור האחר, זה שלא מופיע בתקצירים) עולה ותופסת את המושכות, אלא גם כמה מהסצינות היפות ביותר שהוא כתב, בהן הדמויות עושות מה שלא ציפינו מהן ולוקחות תפניות מפתיעות בסמטאות הצרות של העלילות המשתלבות זו בזו. נשר הוא במאי של מחוות גדולות אבל כששתי העלילות נפגשות בסצינת שיא מבריקה, נוצר רגע שמבהיר עד כמה מלאכת הכתיבה והבנייה היתה מחודדת ומדויקת. השיא הזה עובד בזכות שתי השחקניות הצעירות (ג'וי ריגר ואביגיל הררי), שגונבות בקלות את ההצגה מהשחקנים הוותיקים מהן.
מה שנראה בתחילה כמו דרמה משפחתית, שמכילה בתוכה את הסיפור הישראלי כולו בזעיר אנפין, מתחיל לקבל גוונים של סרט מתח בו הדמויות שעד לפני רגע חצו קווים סמליים ומטאפוריים (החילונית שחצתה את הקווים ונהיתה חרדית, הדתיה שנהיתה חילונית) מגיעות בסצינות השיא למצב שבו עליהן לחצות גבולות ממשיים ולהפיל חומות אמיתיות – תחילה מחיצות בין עזרת נשים וגברים ובהמשך חציית חומת ההפרדה שבין מזרח ירושלים ומערבה. וכל זה בחיפוש אחר האמת, וההבנה שלאמת יש גם מימד הרסני, ושלעיתים דווקא לשקר ולאשליה יש אפקט מרפא. "יש דברים יותר חשובים מהאמת", אומרת דמותו של יובל סגל בסרט, "אהבה למשל, או משפחה". רעיון שמזכיר קצת את המסר של דמותו של ליאור אשכנזי ב"הערת שוליים" של יוסף סידר.
בסצינה הרביעית בסרט יוצא שחר, הדמות שמגלם נתן גושן, מהכולל בו הוא לומד ("תורה אמת", שמו – עוד נוכחות למוטיב האמת בסרט), המצלמה אז עושה חצי סיבוב של 180 מעלות ורואה את ענת (ריגר) עומדת מולו ומחכה לו. תנועת הצלמה הזאת תחזור עוד כמה וכמה פעמים לאורך הסרט: דמות, 180 מעלות, דמות אחרת. דווקא בתנועה מעגלית אחת ולא בקאט. זה שוט שמציג באופן חיצוני את פנימיות הסרט: העיסוק בצד האחר, בסיפור האחר, בנקודת המבט הנגדית, בחשיפת המקום שנמצא מאחורינו, מחוץ לטווח הראייה שלנו. ההבנה מעוררת הענווה שלכל מה שנראה לנו כאמת אבסולוטית יש אולי גרסה אחרת שצריך להקשיב לה – להבין אותה ולחיות איתה, גם אם לא להסכים איתה. זו התפתחות פייסנית ומרוככת בפילמוגרפיה של במאי שסרטיו הראשונים היו קשוחים יותר. מהבחינה הזאת, "סיפור אחר" ממשיך את תהליך הפיוס שהתחיל בשני סרטיו הקודמים של נשר. תהליך ההבנה שמופיע ממש בשוט הסיום של "פלאות", ושהתנקז ב"החטאים" לסצינת השיא העוצמתית של יבגניה דודינה בסוף הסרט, נמצא ב"סיפור אחר" כבר לכל אורכו – ההבנה שאפשר שבמקום לחיות בסכסוך מתמיד, אפשר גם לנסות ולמצוא את, ובכן, הסיפור האחר.
נשר מציג בסרטיו האחרונים – "פלאות", "החטאים" וכעת "סיפור אחר" – גישה חדשה לאופן שבו הוא מספר את הסיפור הישראלי. אם בסרטיו המוקדמים היה מימד מיתי, סרטים שבעצמם הפכו למיתוסים ישראליים (הקולקטיב הצבאי הכל–ישראלי ב"הלהקה", סיפורי המחתרות ב"זעם ותהילה", סיפורי התנ"ך ב"שוברים", חזון העליה ב"סוף העולם שמאלה", זכר השואה ב"פעם הייתי") הרי שבסרטיו האחרונים הוא עבר מהמיתוס לאתוס. לא עוד נראטיב–על אלא פירוק סט הערכים הלעיתים סותרים שבבסיס החברה. סרטיו האחרונים מציגים דמויות בעלות אופי שונה, מדורות שונים או ממחנות חברתיים שונים, סרטים ששואלים "איך אנחנו מתפקדים ביחד?". וזה מה ש"סיפור אחר" עושה באופן ערמומי מאוד. הוא לוקח את כל המרכיבים של החברה הישראלית – חברתיים, תיאולוגיים, פוליטיים, גאוגרפיים – ובסופו של דבר אומר שלמרות כל המחלוקות והריבים כולנו משפחה אחת, בתוך מכונית אחת, מנסים להגיע יחד ליעד בשלום.
(גרסה מורחבת לביקורת שהתפרסמה ב"כלכליסט", 25.10.2018)
סרט מצוין רק הפריע לי שלא נגעו יותר בסיפור של האב מדוע עזב את משפחתו, כמו שגרושתו אמרה לו "מילא אני אבל למה נטשת את הילדה"
ראיתי את הסרט והוא מעולה!! אבל מעבר לזה, רציתי לציין לטובה את הביקורת שלך ויכולת הניתוח שלך (בהשוואה לאחרות שקראתי בעיתונים המרכזיים) נהנתי מאוד לקרוא את דבריך.
ביקורת חדה ומדויקת לסרט מעולה.
אני מניח שהסצינה המדוברת היא ב-"כאפות" שהייתה פשוט מבריקה. בכללי סרט נפלא.
ביקורת ממש טובה לסרט מעולה! תודה. הסכמתי עם כל מילה.