אבי נשר מציג את ״החטאים״, שלשום בפסטיבל טורונטו. צילום: איריס נשר

״החטאים״, סרטו החדש של אבי נשר, הוצג ביום ראשון בבכורה עולמית בפסטיבל טורונטו (הסרט הרביעי ברציפות שלו שמוקרן בטורונטו), והצפייה בו גרמה לאליסה סיימון, המבקרת של ״וראייטי״ להכריז שזהו סרטו הטוב ביותר של הבמאי עד כה. היא כותבת על הסרט שהוא ״profoundly moving". מרגש לעומקי עומקים. אלן הנטר, המבקר של ״סקרין״, כותב בהסתייגות על פתיחת הסרט, אבל נראה שהוא נסחף עם סופו, כשהסרט צובר ״טקסטורה ומורכבות״. ואילו המבקר של הבלוג ״The Film Stage״ התפעל מאוד מכל התחלת הסרט, אבל התאכזב מסצינות הסיום, שכן הוא העדיף סוף ציני (המתאים לדמותה של נלי תגר בסרט) על פני הסוף ״ההוליוודי ומלא התקווה״ (המתאים לדמותה של ג׳וי ריגר) שבו מסתיים הסרט. בדיווח באתר של רוג׳ר איברט ניכר שהסרט ריגש את המבקר (״richly moving״, הוא כותב) והניע אותו להרהורים קיומיים. הבמאית הדוקומנטרית ליז נורד, שיצרה כמה סרטים על החברה הישראלית, ראיינה את נשר לבלוג ״No Film School״, ובו הוא מספר לה על תהליך הליהוק שלו לסרט, ועל שיתוף הפעולה שלו עם המלחין והצלם הצרפתיים בסרט.

״החטאים״, שיופץ בישראל ב-1.12, חשף שלשום שני טיזרים קצרים, לקראת הטריילר הישראלי המלא שיעלה בעוד כשבועיים. הראשון מציג את הצד האפל של הסרט (הדמות של ג׳וי ריגר), השני את הצד הקצת קליל יותר שלו (הדמות של נלי תגר, דמות מיוסרת אבל מלאת הומור ציני):

אנחנו, כזכור, עוקבים אחרי הסרט הזה מאז הליהוק, הצילומים והטריילר הבינלאומי שכבר נחשף.

עכשיו, אחרי שהסרט כבר הוצג בטורונטו ואחרי שהחל סבב של הקרנות טרום בכורה לסרט בארץ, אפשר אכן לתהות: האם זהו סרטו הטוב ביותר של נשר? זו שאלה ששאלתי את עצמי, בעודי מנסה לדרג בראשי מה הם סרטיו האהובים עליי. אני יודע זאת: למרות שנשר הוא במאי שעבור הקהל הרחב מזוהה עם איזו קלילות והומור, אני מעדיף לא את רגעי הקומדיה, אלא את הרגעים שבהם הוא צולל עמוק, אל האפילה, אל הרגשות הכי סבוכים. הסרט שאני הכי אוהב שלו הוא גם האפל ביותר שלו, ״זעם ותהילה״, ויש משהו ב״החטאים״ שהולך לשם, אל החושך. ״פעם הייתי״, שהוא מעין בן דוד של הסרט הזה, גם הולך לאותו כיוון. אז כן, ״החטאים״ מתייצב בצמרת הפילמוגרפיה של נשר, בצמוד ל״זעם ותהילה״ ו״פעם הייתי״. ״זעם ותהילה״ הוא שם שהיה יכול להתאים בהחלט גם לסרט הזה. אבל אני בטוח בכך: זהו, בעיני, שיתוף הפעולה המרהיב ביותר של נשר עם הצלם הצרפתי מישל אברמוביץ׳. השימוש בתאורה, בתנועות מצלמה, בזוויות צילום, גרמו לי לחשוב ש״החטאים״ הוא סרט פולני – יש בו משהו סמיך מאוד מבחינה ויזואלית. וזו גם עבודת הפסקול הכי מרשימה של נשר (שהפסקולים בסרטיו תמיד מצוינים). ולבסוף הליהוק. נשר מוכר כסטאר-מיייקר מקומי, אבל הנוכחות של ג׳וי ריגר בתפקיד הלב הרגשי של הסרט גורמת לי להזדהות לחלוטין עם המילים של עמיתיי האמריקאיים מהפסקה הראשונה: הסרט הזה הוא פצצת רגש עצומה, והוא מכיל לא פחות משני רגעי שיא וקתרזיס, בתחבולה מבנית שהיא כמו הילוך על חבל דק שאני נבוך להגיד – קטן אמונה שכמוני – שלא הייתי בטוח שנשר (שקוראיי יודעים היטב את הערצתי רבת השנים לסרטיו) יצליח לבצע את הפעלול הזה בלי להתרסק. הוא הצליח.

״החטאים״ הוא סיפורן של שתי אחיות. האחת מופנמת ומוזיקלית (ג׳וי ריגר), השניה מוחצנת ומילולית (נלי תגר). האחת זעם, השנייה תהילה. האחת ירושלים, השנייה תל אביב. האחת האקדמיה למוזיקה, השנייה עובדת במערכת העיתון ״בול״, עיתון ישראלי ששילב בין פוליטיקה רדיקלית, ריכולת ביבים וצילומים פורנוגרפיים, בתקופה שבה ישראל היתה בה בעת גם שמרנית יותר, וגם הרבה יותר נועזת, ותקופה שבה אבי נשר גם השיק את חייו כקולנוען (יש הומאז׳ קטן לצילומי ״הלהקה״, כחלק משיחזור התקופה, מצמצתם הפסדתם).

״החטאים״. ביוגרפיה של שנה

כשהשתיים מגלות עדויות לכך שאביהן היה קשור ככל הנראה לאיזה מעשה נורא שקרה כשהוא היה במסתור בזמן השואה, הן מחליטות לצאת ולחקור. העובדה שאביהן (דורון תבורי, אחד השחקנים הכי עוצמתיים בישראל שבכל פעם שאני רואה אותו בסרט אני תוהה ״למה הוא לא מופיע ביותר סרטים?״) הוא איש קר ואכזר עם היסטוריה של אלימות משפחתית (והיעדר אמפתיה), גורמת לכך שלפחות אחת מבנותיו יוצאת אל המסע כשהתשובה לתעלומה ברורה לה מאליה. העובדה שהסיפור הזה – על אב גניקולוג עם עבר אפל ובנותיו המוזיקאית והעיתונאית – מבוסס על אנשים ואירועים אמיתיים (האחיות הן המלחינה אלה שריף ומבקרת התיאטרון המנוחה שוש אביגל) הופכת אלמנטים בו לעוד יותר בלתי נתפסים ומעניקה לסרט עוצמה אופראית.

אבל בשעה שיש להניח ש״החטאים״ ייתפס (בצדק ובדומה ל״פעם הייתי״) כסרט על טראומות הדור השני לשואה וסרט שעוסק באופן שובר לב ברגשות אשמה (בין הורים וילדים, בין אחים, בין ניצולים וקורבנות), אני רואה בסרט ביוגרפיה של שנה. אחת הדמויות המרכזיות בסרט היא השנה 1977, שהסרט מתחיל בינואר בה, ומסתיים בסופה. 1977 היא שנה של מהפך ושל הסכמי שלום. ואכן, התמורות שחלות בישראל, ומופיעות על מסכי הטלוויזיה מאחורי גבן של הגיבורות, שיש להן דברים יותר חשובים לעשות מאשר להתתעסק באקטואליה, משתקפות בחייהן. הן יעברו מהפך אישי, עליו כל אחת מהן תיאלץ להילחם במחיר אישי ניכר; והן יצטרכו להגיע להסכם שלום, קודם כל בין עצמן. אבל סצינה נפלאה בסוף הסרט, שמתרחשת במקביל לשידור טקס חתימת חוזה השלום בין ישראל למצרים, מנסה למצוא איחוי של שלום בין ההווה ובין העבר, להניח למלחמה.

״החטאים״ הוא סרט רציני עם רגעים של קלות ראש שנכנסים לסרט בתזמון מושלם, ויש בו מוזיקליות מרהיבה – זה לא רק הפסקול (פסקול מקורי של המלחין הצרפתי סיריל אופור, ויצירות ווקליות מאת אלה שריף ואבנר דורמן), אלא הגישה של העלילה למבנים ולהרמוניות מוזיקליים, לבנייה לקראת שיא והרפיה, רגעים של מלודיה וקונטרפונקט. יש בסרט הזה, שלוקח סיפור אמיתי ומעצב אותו כמו אגדה, או סיוט מסוגנן, משהו מרהיב בווירטואוזיות שלו, וירטואוזיות קולנועית ורגשית. נפעמתי.

ציוץ