"אורי זהר חוזר"

הפעם האחרונה שבה ראינו את אורי זהר על מסכי הקולנוע היתה ב–1978, כשהגיע להופעת אורח בסצינה אחת ב"הלהקה" של אבי נשר. סרטו האחרון של האחד היה סרטו הראשון של האחר, הלפיד הועבר מדור לדור. לכן כמה מופלא הוא צירוף המקרים המיסטי שמביא את נשר ואת זהר שוב לבתי הקולנוע באותו סוף שבוע: נשר עם סרטו החדש, "סיפור אחר", וזהר ככוכב הסרט התיעודי המרתק, "אורי זהר חוזר", שביימו דני רוזנברג ויניב סגלוביץ'. ובהיותם שניהם סרטים שעוסקים בחזרה בתשובה הם גם מהווים דאבל–פיצ'ר מושלם ומומלץ.

"אורי זהר חוזר" אמנם מופץ כעת, אבל הוא מבוסס על צילומים שנערכו ב–2007. זהר קיבל על עצמו לביים סרט קצר לטובת גיוס כספים לרשת מוסדות חינוך לנשים, וביקש את עזרת רנן שור, עוזר הבמאי שלו מימי "הצילו את המציל" וכיום מייסד ומנהל בית הספר לקולנוע סם שפיגל בירושלים. שור שידך לו כמה מבוגרי בית הספר הטריים שיעזרו לזהר בצילומים, בהפקה ובניעור החלודה אחרי שנים שבהן לא עמד על סט. בתמורה לכך, הסכים זהר שהתהליך יצולם ויתועד. לא ברור למה חומר הגלם הזה ישב על המדפים של רוזנברג וסגלוביץ' כל השנים האלה, אבל כמה נהדר שהוא נגאל סוף סוף. לצילומים ההם הוספו כעת סצינות חדשות בהן מתראיין זהר ומספר במונולוג ארוך את סיפור חייו (קל לזהות את חומרי הגלם מ-2007. באחת הסצינות זהר שואל את הבמאים "מה זה יו–טיוב?", שזו שאלה מצחיקה כי היא ממחישה עד כמה הקשיש החרדי הזה מנותק מהעולם שלנו, אבל היא קצת פחות מצחיקה כשהיא נשאלת שלוש שנים אחרי הקמת יו–טיוב, בתקופה בה אף אחד בגיל 70 לא ידע מה זה).

הסרט נע במקביל על שני צירים ערוכים היטב. הציר האחד, הצפוי, הוא זה בו זהר מספר את סיפורו, מילדותו כבן למשפת ז'דאנק בתל אביב, דרך להקת הנח"ל, קולנוע, תיאטרון, חבורת לול ועד חזרתו בתשובה ב–1977-1978 ועזיבתו את עולם הקולנוע ואת תל אביב. המונולוג הזה ערוך יפה עם קטעי הסרטים שביים זהר, שמתפקדים גם כאילוסטרציה ויזואלית, אבל גם כהמחשה לכך שסרטיו, גם המסחריים ביותר, הכילו אלמנטים אישיים. רוזנברג וסגלוביץ' קיבלו כאן מתנה שלפחות באופן אישי, צריך להודות, היא מעוררת קנאה. יש גם תחושה שבתור בוגרים צעירים של בית ספר לקולנוע הם אולי לא קלטו את גודל המעמד שניתן להם, ובכך הם מפקירים את השטח ונותנים לזהר לגלול מונולוג מוכר ומוכן מראש ומפספסים הזדמנות לשאול אותו שאלות חדשות, לחקור לעומק את ראשית ימי הקונוע הישראלי, שזהר הוא העד האחרון שלהם.

אבל הציר השני הוא המרתק יותר, והוא מרגש ממש: כמו תגלית ארכיאולוגית שמראה באופן מוחשי משהו שידענו שקרה אבל מעולם לא ראינו במו עינינו, נחשף בפעם ראשונה תיעוד של אורי זהר מביים. זה מרתק. צריך להבין: כל מי שנולד בישראל אחרי 1970 בעצם פספס את אורי זהר. שמו מוכר וכך גם סרטיו אבל קשה לקלוט מה הוא באמת היה מבלי לראות אותו בפעולה, והנה סוף סוף ההזדמנות. גם בגיל 72 וכיום בגיל 82, זהר הוא פצצת כריזמה, הוא יודע לשלוט במצלמה ובכל רגע מודע למקומו ולנוכחות שלו מולה. הוא כל הזמן מביים, גם את הבמאים. שמענו סיפורים מאת שחקנים שזהר ביים על נטייתו להמחיש את הסצינה במלואה והציפיה שלו מהשחקן לחקות אותו בדייקנות – והנה, סוף סוף עדויות מצולמות לשיטת הבימוי הזאת. שמענו על ההערצה הציבורית והכריזמה האישית, והנה סוף סוף מראה עיניים. אבל הסרט לא רק חושף את כוכב הקולנוע שמסתתר מתחת לבגדיו ולזקנו של רב חרדי קשיש, הוא גם מציג את הקונפליקט שלו, את העובדה שמצלמת הקולנוע היא לא רק כוח–העל שלו, אלא גם היצר הרע שבו. היא הקריפטונייט שלו. זהר נמשך למצלמה, ולכוח שהיא מעניקה לו, והוא נהנה מתשומת הלב בה הוא עדיין זוכה בתל אביב של שנות האלפיים, אבל הוא מיד גם נבהל מכך שמיד נסוג חזרה אל השבלול שבתוכו. במידה רבה, רוזנברג וסגלוביץ' זכו לתעד את אורי זהר לא רק חוזר, אלא גם מיד חוזר בתשובה שוב. מפגש מחזור עם סט הצילומים שבו הוא פרח, אבל אז גם תהליך הרתיעה והבריחה מחדש אל אהלה של תורה, אל דירתו הקטנה ברוממה, אל חיי האלמוניות של המילים העתיקות. ולנו, צופיו, מעריציו, ואלה שרק שמעו את הסיפורים עליו, נותר התיעוד הנהדר הזה שסוף סוף גורם לנו להבין מי זה אורי זהר, ולמה הוא כזה גדול – לפני וגם אחרי חזרתו בתשובה.

(גרסה מורחבת לביקורת ב"כלכליסט", 28.10.2018)

ציוץ