04 נובמבר 2018 | 00:09 ~ 2 תגובות | תגובות פייסבוק

שמתם לב שיש סרט חדש של רוב ריינר בבתי הקולנוע?

רוב ריינר ב”השתלטות מהירה”. המיטהד של טראמפ

רוב ריינר הוא תעלומה. הוא היה אחד והמשפיעים של שנות השמונים, הפך לאחד הבמאים הזניחים והבינוניים של שנות האלפיים, אבל פתאום זוכה לעדנה תקשורתית ולפרסום מחודש, דווקא בגלל דונלד טראמפ.

ריינר, בן ה71, התפרסם בשנות השבעים כשחקן, כשגילם את דמותו של ראש כרוב” (Meathead), החתן הליברלי ומושא ההקנטות של ארצי באנקר בסיטקום הכל נשאר במשפחה“. בארהב הוא גם מוכר לא פחות בתור בנו של קארל ריינר, אחד הקומיקאים האמריקאיים הגדולים של תור הזהב בטלוויזיה האמריקאית של שנות החמישים, מי שהיה שותפו הקומי של מל ברוקס ולימים במאי קולנוע בעצמו, שגילה והזניק את הקריירה של סטיב מרטין (ריינר האב, שיהיה בריא, בן 96 כיום, מל ברוקס בן 92. שניהם עדיין חיים ומצחיקים). בשנות השמונים והתשעים הוא היה חתום כבמאי על רצף נפלא של סרטים: “אני והחברה“, “הנסיכה הקסומה“, “כשהארי פגש את סאלי“, “מיזריובחורים טובים“. ואז, בבת אחת, הרצף הזה נקטע. ריינר המשיך לביים, אבל סרטיו הצליחו פחות ופחות.

השבוע יצא בישראל סרטו האחרון, “השתלטות מהירה“. סרט שצולם חודש לפני בחירות הנשיאות של 2016, אבל בקושי הצליח למצוא הפצה קולנועית. למרות צוות שחקנים מוצלח (בינהם טומי לי גונס, וודי הרלסון וריינר עצמו) – הסרט נותר באלמוניותו ובסתמיותו. ישראל היא אחת המדינות הבודדות בעולם שמוציאה אותו להפצה בבתי הקולנוע.

השתלטות מהירה” (“Shock and Aweבמקור) הוא סרט שעוסק בעולם העיתונות ושמכיל אלמנטים שיכולים להזכיר סרטי מופת אחרים מכל אנשי הנשיאהקלאסי ועד ספוטלייטוהעיתוןשל ימינו. זו דוקודרמה שגרתית שמספרת סיפור שראוי להכיר: המאבק של העורכים והעיתונאים של רשת העיתונים המקומיים נייטרידר להוכיח שהממשל האמריקאי שיקר ביודעין על קיומו של נשק להשמדה המונית בעירק, כעילה ליציאה למלחמת המפרץ השנייה ב2003. רשת העיתונים הזאת לא רק עמדה מול הממשל האמריקאי אלא גם מול עיתוני הענק האמריקאיים (ובראשם וושינגטון פוסטוניו יורק טיימס“) שפרסמו את שקרי ממשל הנשיא גורגבוש הבן, מבלי לאמת אותם.

בשנים האחרונות ריינר הפך לאקטיביסט פוליטי שמקדיש את עצמו לקידום אגנדות ליברליות. זה גם בא לידי ביטוי בסרטים שהוא בוחר באחרונה. “השתלטות מהירהעוסק בשקרים של ממשל בוש הבן, שהובילו להרג אלפי חיילים במלחמה שקרית, והסרט שביים לפני כן היה LBJ“, שניסה להציג את הצדדים הפחות מוכרים בימי הנשיאות של לינדון גונסון. בקדנציה וחצי של גונסון, הנשיא שירש את כסאו של קנדי, הסלימה מלחמת וייטנאם, אבל מנגד הוא הנשיא שהזניק קדימה את תנועת שיוויון הזכויות. גם הסרט הזה לא זכה להצלחה.

אלא שאז קרה דבר מפתיע. בזכות סרטיו הפוליטיים, בזכות פעילותו הציבורית ומאז עליית טראמפ לשלטון ריינר פתאום חזר לתודעת הציבור הפעם בתור פרשן פוליטי. למרות שרבים מאנשי הוליווד מתנגדים באופן ציבורי לטראמפ, ריינר הפך לאחד הקולניים והבולטים שבהם, והוא מגיע באופן תדיר לאולפני טלוויזיה ורדיו כדי להגיב על אירועי השעה במדינה. ביל מאהר בHBO, התוכנית מורנינג גושל MSNBC ואפילו טאקר קרלסון ברשת פוקס ניוז, הפכו אותו למגיב מבוקש, גם בדברים שכלל לא קשורים להוליווד או לסרטיו. כאן ריינר עושה שימוש לא רק בדעותיו הפוליטיות אלא גם בעבר שלו כקומיקאי, שלא חושש לענות בהומור ובחוצפה גם לתוקפיו ומתנגדיו.

טראמפ הוא נוכל והוא פושע“, אמר ריינר בראיון למגזין סלון“, “והתקשורת חייבת לעסוק בזה ללא הרף, כי הוא כל הזמן יוצר הסחות חדשות, שמסיטות את הדיון הצידה. לעיתונאים אסור לתת לו להסיח את דעתם“. הסרט שלו אמנם לא זכה לאהדה גדולה מצד המבקרים או הקהל, אבל תזמון היציאה שלו בארהב מוקדם יותר השנה היה מושלם: סרט על עיתונאים שחושפים את שקרי הנשיא, בתקופה שבה צריך לעורר השראה בתקשורת לעשות זאת שוב. ריינר הוכתר על ידי כמה אתרים כנביא.

לריינר חשוב להבליט את העובדה שהוא לא מתנגד למפלגה הרפובליקאית, אלא באופן ספציפי לטראמפ, שמציג תכונות פאשיסטיות קלאסיות“. לשם כך, הוא עמד בשנה שעברה בראש קבוצת אנשי ציבורי משני צידי הקשת הפוליטית ביניהם מורגן פרימן ודיוויד פרום, העורך הרפובליקני של כתב העת האטלנטיק” – שהקימו ועדה ציבורית עצמאית לבדיקת ההתערבות הרוסית בבחירות האמריקאיות. “בשביל דמוקרטיה חזקה אנחנו צריכים גם מפלגה רפובליקנית חזקה“, הוא אמר בראיון אחר. ובאחרונה, הוא תקף בתוכנית טלוויזיה את רוברט דה נירו, שאמר בטקס פרסי הטוני את המילים פאק טראמפ“. “המילים האלה מחזקות את הנשיא ולא מחלישות אותו“, אמר ריינר על דה נירו.

יש לומר: ריינר הוא לא פרשן פוליטי מבריק במיוחד, אין לו תובנות מעמיקות, אבל יש לו פאנץ‘-ליינים. באופן משונה, טראמפ בבית הלבן נתן לריינר קאמבק מפתיע, שלמעשה מחזיר אותו לתחילת הקריירה שלו. אחרי הבחירות אמר ריינר לוושינגטון פוסט“, ואז חזר על זה באולפן אחת מתוכנית האירוח בטלוויזיה: “טראמפ הוא ארצי באנקר! שניהם מקווינס, שניהם מיזוגנים וגזענים והם לא חוששים להגיד את דעותיהם בקול רם“. ואם טראמפ הוא בעצם ארצי באנקר, איש נרגן וגזען שהפך מקריקטורה לנשיא ארהב, ריינר לקח על עצמו כעת לחזור ולגלם בתקשורת את דמותו של מייקל סטיביק, “ראש כרוב“, זה שעומד מול ארצי באנקר וצועק עליו בחזרה. אמריקה הפכה לרימייק של הכל נשאר במשפחה“.

תוספת:

התיאוריה שלי על איך הפך ריינר לבמאי כה מצליח ומשפיע בשנות השמונים ולמה הוא דעך כל כך מהר

בשנות השמונים נדמה היה שריינר הבן הופך מפורסם יותר מאביו, בזכות רצף מרשים מאוד של סרטי קולנוע שלא רק שזכו להצלחה, אלא גם הפכו לכמה מהסרטים האהובים והמשפיעים של שנות השמונים. ריינר היה חלק מקבוצת במאים שהגיעה לקולנוע אחרי קריירה בסיטקומים של שנות השבעים: רון הווארד היה כוכב הסדרה ימים מאושרים“, פני מרשל (אשתו לשבר של ריינר) היתה כוכבת הסדרה לאוורן ושירליובארי לוינסון היה תסריטאי שעבד בשנות השבעים עם מל ברוקס. למרות שריינר זכה להצלחות הגדולות ביותר בתחילת הקריירה שלו, מרשל קיבלה את המקום שלה בפנתיאון בזכות ביגואילו לווינסון והווארד הצליחו להגיע גם לזכיות באוסקרים (על איש הגשםונפלאות התבונה“, בהתאמה), הישג שריינר מעולם לא הגיע אליו.

אחרי סרטו הראשון, “ספיינל טאפ“, שהמציא למעשה את זאנר הקולנוע המוקומנטרי הוא ביים את אני והחברה“, שנותר עד היום אחד מסרטי ההתבגרות הגדולים של הקולנוע האמריקאי. למרות שזה היה כבר סרטו השלישי כבמאי, זה היה הסרט שהפך אותו ליוצר מבוקש. ריינר התגלה לא רק כבמאי שיודע לעבוד עם אנסמבל שחקנים, אלא למי שמעניק כבוד רב לתסריט ולטקסט שעליו מבוסס הסרט. ההצלחה של אני והחברהדירבנה את ריינר ליזום את ההפקה לעיבוד של ספר ילדים שהוא קיבל במתנה מאביו (תסביך האב שלו הוא מוטיב חוזר בלא מעט מסרטיו, אלא מנוע יצירתי משמעותי בסרטיו הראשונים): “הנסיכה הקסומה“, שספר שבמאים כמו פרנסואה טריפו וריצרד לסטר כבר ניסו לעבד בעבר אבל נכשלו. ריינר, שיצר מערכת יחסים עם הסופר והתסריטאי וויליאם גולדמן, הצליח.

הצלחת אני והחברה“, שהיה מבוסס על סיפור קצר מאת סטיבן קינג, הביאה להתפתחות נוספת בקריירה שלו: ריינר ואנדרו שיינמן (מפיק הסרט) הקימו יחד חברת הפקות בשם Castlerock, על שם העיירה הבדיונית שבה מתרחשות לא מעט מעלילות ספריו של סטיבן קינג. לוגו המגדלור המוכר של חברת קאסלרוק, שנקנתה על ידי אולפני וורנר, הופיע על כמה מהסרטים הגדולים של שנות התשעים, ביניהם חומות של תקווהובקו האש“, אבל היא בעיקר מוכרת כחברה שהפיקה את סדרת הטלוויזיה סיינפלד“. החיבה לתכניו של סטיבן קינג והידידות עם וויליאם גולדמן, התסריטאי האגדי של כל אנשי הנשיאוקיד וקאסידי“, הובילה את ריינר לפרויקט הראשון שהוא יזם ופיתח ולא רק כעבודה מאולפן: העיבוד לספר מיזרי“. כמו גיבור הסרט, סופר שמואס בקריירה של עצמו, כך גם ריינר הצליח להוכיח בסרט הזה שהוא לא רק איש של קומדיות, אלא גם מסוגל לביים מותחן פסיכולוגי מורט עצבים.

בין לבין ריינר חתום על מה שבסוף חייו עשוי להיזכר כיצירת המופת הכי גדולה שלו: “כשהארי פגש את סאלי” (שכתבה נורה אפרון), אחת הקומדיות הרומנטיות הגדולות של הקולנוע האמריקאי, וסרט שבמידה רבה המציא את הזאנר הזה מחדש.

אחרי שני שיתופי פעולה עם גולדמן, ייסד ריינר שני שיתופי פעולה עם תסריטאיכוכב אחד: ארון סורקין. “בחורים טוביםמ1992, שהוא בעצם הסרט הגדול האחרון בפילמוגרפיה של ריינר, הכניס את סורקין לקולנוע, כשעיבד את המחזה זוכה הפוליצר שלו והעניק לריינר את המועמדות היחידה שלו לאוסקר. “הנשיא מאוהבהיה שיתוף הפעולה הבא שלהם והלהיט הגדול האחרון בקריירה של ריינר.

שיתופי הפעולה של ריינר עם גולדמן, סורקין ואפרון אולי מסבירים את הפערים הכה גדולים בין שני חלקי הקריירה שלו כבמאי. מרגע שריינר הפך לבמאי שחתום על להיט ומרגע שנודע שהוא מתייחס בכבוד לתסריטים, הוא הפך ליוצר שכל התסריטים הגדולים נשלחים אליו וכל התסריטאים הגדולים רוצים לעבוד איתו. אבל ברגע שבו הוא יצר את הכשלון הגדול הראשון שלו (סרט בשם North“, שהצליח להרוס באותה נשימה גם את הקריירה של ברוס וויליס), כל התסריטאים הגדולים עברו הלאה (רובם התחילו לביים בעצמם), ואנחנו גילינו שבלי תסריט מבריק ריינר הוא בעצם במאי די בינוני. יש במאים כאלה שיכולים לעשות זהב מחצץ, אבל יש הרבה יותר במאים שבלי תסריטאי גאון לצידם הם אינם שווים דבר.

(גרסה מורחבת לטקסט שהתפרסם ב”כלכליסט”, 1.11.2018)

נושאים: ביקורת, בשוטף

2 תגובות ל - “שמתם לב שיש סרט חדש של רוב ריינר בבתי הקולנוע?”

  1. JNH 4 נובמבר 2018 ב - 17:08 קישור ישיר

    אני נוטה להסכים עם התיאוריה שלך לגבי התדרדרות הקריירה שלו. הסרטים של ריינר (כמו גם של קלינט איסטווד) נוטים להיות טובים רק ככל שהתסריטים שלהם מאפשרים זאת. ואכן, מאז “הנשיא מאוהב” ריינר לא עבד עם תסריט טוב. ועדיין, אי אפשר לתת את כל הקרדיט לתסריטאים, טובים ככל שיהיו. לריינר היה חלק לא מבוטל בהצלחה של סרטיו המוקדמים, אם זה בעבודה עם השחקנים, בבניית הקצב והטיימינג, בתפיסה הוויזואלית, ביצירת האווירה ובהכתבת הטון המדויק שידע לשלב באופן מושלם בין הומור/רגש/מתח. “מיזרי” נותר אחד הסרטים הכי מלחיצים ואפקטיביים שנעשו אי פעם, ולבימוי של ריינר יש חלק לא מבוטל בזה. הוא אולי לא יכול לעשות זהב מחצץ, אבל הוא יכול להפוך זהב ליהלום.

  2. אבי 4 נובמבר 2018 ב - 20:01 קישור ישיר

    תיאוריה נכונה אבל חלקית. השינוי ביחס לתסריטאים הוא חלק מתהליך שריינר עבר מהר מדי מצעיר מגניב לקשיש טרחן. רואים את זה גם בסרטים המצליחים שלו, כשכל סרט אחרי הארי וסאלי פחות טוב מקודמו. כבר בבחורים טובים היה משהו נוסחתי, מיזרי היה יציאה מעניינת ומותחת אבל חסרת מקוריות, ונורת’ באמת היה נפילה (אלן צוויבל מסאטרדיי נייט לייב וגארי שאנדלינג שואו היה צריך להישאר בטלוויזיה). התסריטים של סורקין היו, כמו תמיד, מתאמצים נורא, רחוקים מהטבעיות של סרטי ריינר בשיאו כולל אפילו רומן על בטוח. הפוליטיזציה שריינר עבר היא בסך הכול המשך הטרחניזציה שלו. היא לא המשך של ארצ’י באנקר אלא גרסה מייגעת שלה.

    נ”ב: “ואילו הווארד ולווינסון הצליחו להגיע גם לזכיות באוסקרים (על “איש הגשם” ו”נפלאות התבונה”, בהתאמה)”. תיקון: זה לא בהתאמה


השאירו תגובה