04 נובמבר 2018 | 22:40 ~ 0 תגובות | תגובות פייסבוק

אחרי 150 אלף צופים: אבי נשר מספר על התסריט ועל המוזיקה של “סיפור אחר” (ראיון)

אבי נשר ונתן גושן בצילומי “סיפור אחר”. המוזיקה היא הנשמה של הסרט. צילום: איריס נשר

השיחה המלאה עם אבי נשר להורדה כאן

או להאזנה כאן:

כל מי שצפה ב“סיפור אחר” עם קהל וראה איך הסרט עובד על אנשים – הצחוקים באמצע, הדמעות בסוף – לא יופתע מהנתון שפורסם היום: 150 אלף צופים כבר צפו בו. 40 אלף ביום הקולנוע הישראלי וכל השאר בעשרת הימים מאז שעלה בבתי הקולנוע. מה שמפתיע היא העובדה שזה הסרט הישראלי הראשון השנה שמגיע למספר הזה. מפיציו כבר צופים שעד סוף השבוע הוא יגיע ל-200,000.

השבוע יפתח “סיפור אחר” את פסטיבל הקולנוע הישראלי בלוס אנג’לס, הפסטיבל שמנהל מאיר (פוגי) פניגשטיין. בערב הפתיחה יקבל נשר פרס על מפעל חיים (יחד עם המפיק ג’ייסון בלום, שחתום על “תברח” ועל “האלווין” החדש). שבוע אחר כך יקבל נשר פרס מפעל חיים בפסטיבל הישראלי ברומא, שם יוקרן מקבץ מסרטיו, כולל “זעם ותהילה”.

מאז “הסודות” יש לי כבר מסורת, שתוכלו לעקוב אחריה אם תיכנסו לתגית “אבי נשר” בבלוג: אני עוקב אחרי יום הצילומים הראשון של סרטיו, ואז משוחח איתו אחרי שהסרט יוצא. נשר גם הפך אורח קבוע למדי בארבע שנות הפודקאסט שלי: בתוכנית הראשונה חגגתי יום הולדת 30 ל”זעם ותהילה”, שנה אחר כך יום הולדת 30 ל”שוברים”. לפני שנתיים אירחתי אותו לשיחה על “החטאים”. ועכשיו על “סיפור אחר”.

על הסיפור האמיתי:

את התסריט לסרט כתב נשר עם הפסיכולוג ד”ר נועם שפנצר, שסיפור האב שמנסה לעצור את חתונת בתו שחוזרת בתשובה נכתב בהשראת סיפורו האישי. “אני תמיד כותב עם מישהו מהעולם האמיתי, עם ניסיון חיים מאוד מרתק ונקודת מבט מאוד מעניינת. בג’אם מוזיקלי אתה מנגן עם כלי שהוא שונה משלך. אין צורך בשני גיטריסטים. רוב הסיפורים שאנשים מספרים לי באמת מאוד מעניינים, הבעיה היא שרובם מזכירים סרטים שכבר עשיתי, שהסיפור מזכיר להם סיפור שקרה להם, ואז אין לי שום עניין בהם כי אני לא רוצה לחזור על שום דבר שעשיתי בעבר.”

“ב’סיפור אחר’ ריתקה אותי מערכת היחסים בין הורים ילדים. כי הגעתי להורות בגיל מאוחר ויש לך את החרדה האיומה שתעשה משהו שישבש את היחסים (בין הורים וילדים). ומרתק אותי המצב בישראל בו אנחנו נמצאים בהתנצחות בין חילונים ודתיים. פער של תרבויות בתוך אותה תרבות. ומה שמעניין בקולנוע זה שכולם צריכים לשבת באותו אולם ולחוות חוויה משותפת, וזה מרתק בעיניי שסרט מגיע גם צופים חילונים וגם צופים דתיים, כי קולנוע בעיניי לא אמור לתת תשובות אלא לעורר דיון”.

על המוזיקה:

השיחה שלנו התקיימה יום אחרי שיצא פסקול הסרט שמכיל שמונה שירים חדשים של נתן גושן שנכתבו לסרט. הפסקולים לסרטיו של נשר מפורסמים לא פחות מהסרטים, מאז “הלהקה” ו”דיזנגוף 99″.

“מה שאני אוהב באמת זה פסקולים,” אומר נשר. “ואז צריך ללכת ולעשות סרט כדי להצדיק את הפסקול. מוזיקה היא הנשמה של הסרט. אני מבין את הסרט דרך המוזיקה שלה. את האינטלקט של הסרט אני מבין דרך הצד הוויזואלי, ואת הרגש אני מבין דרך המוזיקה. זה התחיל עוד ב’הלהקה’. את הסרט הבנתי בעצם באמצעות העיבוד של ‘שלוה’. במקור השיר הוא סולו של אופירה גלוסקא וחשבתי שזה יהיה מעניין לעבד את זה כקונטרפוקנט, שזה שני קולות שמתנגשים. כי זה סרט על להקה צבאית והם כל הזמנים מתכסחים, אבל לבסוף הם מגיעים להרמוניזציה. וזו החוויה הישראלית, נכון? מקום מסוכסך עם עצמו חוץ מרגעים מסוימים שבהם הכל מתחבר וופל למקום. ואני הבנתי את העיבוד של שלוה לפני שהבנתי את התסריט, והבנתי את התסריט דרך המוזיקה.

“אכלתי פעם ארוחת ערב עם אניו מוריקונה וזה היה מרתק לשמוע ממנו שהוא הלחין את המוזיקה של ‘הטוב הרע ומכוער’ לפני שהתחילו הצילומים, והוא סיפר שסרג’יו ליאונה ביים את הסרט בהשראת המוזיקה. ליאונה הבין איך לביים את קרב היריות בסרט באמצעות המוזיקה”.

נשר מספר שבתחילת העבודה על התסריט, דמותו של שחר, המוזיקאי שחוזר בתשובה, היתה מבוססת על סקסופוניסט הג’ז דניאל זמיר, שחזר בתשובה (זמיר, שעזר לנשר בתחקיר לקראת הסרט, מופיע לרגע בסרט ומספק כמה קטעים מוזיקליים בו). לבסוף נבחר נתן גושן – גם הוא מוזיקאי שחזר בתשובה – לתפקיד והדמות שונתה מנגן ג’ז לזמר פופ.

אחרי תחילת החזרות מספר נשר שקרה דבר משונה: “נתן הגיע אליי למשרד וסיפר שהוא התחיל לכתוב שירים מתוך הדמות. והוא ניגן לי שיר מאוד יפה, הוא כתב שירי נשמה מאוד שונים מהשירים שהוא כתב לפני כן. ואז הבנתי שקצת כמו ‘הלהקה’, יש שירים בסרט.”

כשאני אומר לנשר שהשירים הם חלק מעניין בסרט כי הם מספרים סיפור שלם, אבל של דמות משנית בסרט, נשר מחדד: “הדמות שנתן גושן מגלם היא דמות משנית אבל היא דמות טריגר. כלומר, אם אתה מוציא אותה מהסרט, אין סרט. היא המקגאפין של הסרט”.

על הקהל:

הרומן של נשר עם הקהל נמשך בדיוק 40 שנה, מאז “הלהקה” ב-1978. נשר מרגיש שהוא עושה סרטים שמאתגרים קונוונציות קולנועיות, קולנוע אמנותי, אבל הקהל שוב ושוב מוכיח לו שהוא עושה להיטים. מיינסטרים. הסיבה לכך, טוען נשר, היא שבישראל יש קהל גדול שמחפש דווקא אתגרים קולנועיים, קהל שהופך את אלמודובר ואת האנקה לשוברי קופות ואת גרוסמן, יהושע ועוז לרבי מכר.

נשר: “אני חושב שפר-קפיטה יש כאן יותר אנשים מצרפת או כל מדינה אחרת שגם קורא ספרים וגם רואים סרטים, וסרטי ארט-האוס איכותיים. יש סיפור אהבה גדול בין הקהל ובין הקולנוע. תרבותית זו מדינה מאוד תוססת ומאוד מחוברת”.

ההצלחה הזאת חשובה לו והוא עדיין מתקומם כשיש כאלה בארץ שמנסים ליצור הפרדה בין סרטים מצליחים ובין סרטים אמנותיים. “יש מעט מאוד סרטים ברשימת הסרטים הטובים בכל הזמנים שלא זכו להצלחה מסחרית כזו או אחרת”. כדי להדהד ולהשפיע, סרט חייב קהל.

על המבנה התסריטאי:

התסריט של “סיפור אחר” בנוי באופן מרתק ומקורי. יש בו כמה מהלכים עלילתיים לא צפויים. האחד הוא ז’אנרי: מה שמתחיל כמו רמה משפחתית הופך באמצע למותחן שלא מצליח לרמוז לנו לאן הוא הולך (לנשר יש על כך סיפור משעשע מהקרנת הבכורה העולמית בפסטיבל טורונטו, אותו תוכלו לשמוע בדקה 32:00). השני הוא מבני: לסרט יש עלילת משנה שבאמצע הסרט חוטפת את הסיפור והופכת להיות העלילה הראשית, זו שתוליך את הגיבורים של העלילה הראשית לעבר ההתרה. זהו הסיפור האחר של הסרט. נשר הוזמן לחממת התסריטים של פסטיבל טורונטו כדי לנאום בפני פרחי תסריטאות על מבנה הסרט. אז שאלתי אותו על כך:

“אתה חי היום בעולם שבו סדרות טלוויזיה מאוד אפקטיביות. בעיניי הכתיבה הטובה ביותר היום היא בטלוויזיה. אני פוגש בכיתות אמן ובחממות תסריטים שאני מנטור בהם תסריטאים צעירים, וכמעט כל הנוסחאות הישנות לא אפקטיביות כי הטלוויזיה עשתה בהן שימוש כזה שכל ילד בן עשר יכול לחזות מה הולך לקרות. בספר ‘טריפו/היצ’קוק’ היצ’קוק אומר ‘לעולם אל תיתן לקהל להיות צעד אחד לפניך’. כשאני ניגש לכתיבה היום אני מודע לכך שאסור לי לגעת בשום דבר נוסחתי. היום אתה צריך ללכת אפילו יותר רחוק. אתה לא רוצה לעשות שום שימוש בשום מהלך ש(רוברט) מקי חשב עליו. כשאני מתחיל מתחיל לכתוב אני לא תמיד יודע מה הולך לקרות ואיך הסרט הולך להיגמר. יש משהו נהדר בלתת לדמויות להתנהל לפי האינטרסים שלהן. אתה מוציא את עצמך התסריטאי מהמשוואה ואתה נותן לדמויות לעשות מה שטוב להן, ואז זה כמעט תמיד רע לדמויות אחרות והקונפליקט הוא בלתי נמנע. אבל כדי לא לעשות את כל מה שמלמדים בבתי ספר לקולנוע, אתה קודם כל צריך להכיר את הצורה הסדורה. אתה לא יכול לדלג שלב. כשאני כותב תסריט אני כותב קודם כל ראשי פרקים. אז שואלים אותי ‘למה אתה כותב ראשי פרקים?’. ואני עונה שאני מקווה שאת הטעויות שלי אני עושה בראשי הפרקים. יש איזה תסריט שגמרתי לכתוב לפני כחודש וחצי. והייתי לבד במשרד שלי ואני זוכר שגמרתי לכתוב והסתכלתי על הדף – אני כותב בעט – ואמרתי לעצמי בקול רם: ‘באמת? ככה זה נגמר?’ כן. ככה זה נגמר.”

נושאים: בשוטף

השאירו תגובה