"אוקג'ה". מזל שזה בנטפליקס כי אחרת לעולם לא היינו רואים את הסרט הזה בארץ

פורסם ב"ליברל", גיליון יוני 2017

ראיתם את 'מכונת מלחמה', הסרט החדש של בראד פיט? הוא הופץ בבכורה עולמית בכל העולם בתחילת החודש, אבל לא תמצאו אותו בבית הקולנוע הקרוב לביתכם. הוא מוצג רק בנטפליקס. ראיתם את 'אני כבר לא מרגיש בבית בעולם הזה', הסרט שזכה השנה בפרס הראשון בפסטיבל סאנדנס? הייתם מצפים, על פי תקדימי העבר, שסרטים עצמאיים וזוכי פרסים יוצגו בישראל באחד מפסטיבלי הקולנוע, יעשו סיבוב בסינמטקים לפני שיגיעו לאחד מערוצי הסרטים בכבלים או בלוויין שנה או שנתיים אחרי בכורתו. אבל השנה, הסרט שזכה בפסטיבל האמריקאי החשוב ביותר עלה בבכורה עולמית סימולטנית שבועות בודדים אחרי זכייתו. ומה עם 'אוקג'ה', הסרט עם טילדה סווינטון שזכה לשבחים בפסטיבל קאן בחודש שעבר? אותו תוכלו לראות בנטפליקס בסוף החודש.

בסך הכל ארבע שנים עברו מאז שנטפליקס הוציאה את סדרת הדרמה המקורית הראשונה שלה, 'בית הקלפים', ושינתה איתה את פני הטלוויזיה האמריקאית, ועכשיו היא מנסה לעשות מהפכה בעולם הקולנוע. אבל בעוד עולם הטלוויזיה אימץ את נטפליקס מיד (ואת מתחריה, אמזון והולו), הרי שעולם הקולנוע עדיין מתייחס לנטפליקס בחשדנות. הסיבה לכך נעוצה בשאלה פשוטה: האם תוכן שמופץ באמצעים דיגיטליים ביתיים, מחשב ואפליקציה, יכול להיקרא "קולנוע". למעשה, נטפליקס שוב מעוררת את אחד הדיונים שחוזרים על עצמם שוב ושוב ב־122 שנות קיומו של הקולנוע, את השאלה הכי בסיסית: מה זה קולנוע?

—

נטפליקס התחילה כשירות מהפכני ששינה הרגלי צריכה ביתיים לקהל אמריקאי. הם יצרו למעשה ספריית VOD הניתנת לגישה מהמחשב (שניתן לחבר לטלוויזיה או למסך גדול). בתחילת הדרך, אנשי נטפליקס רק ארזו מחדש סרטים וסדרות שכבר הופצו קודם בפלטפורמות אחרות. עם 'בית הקלפים' הם כבר נכנסו בכל הכוח לעולם ההפקה והתחילו לייצר בעצמם סדרות מקור שניתנות לצפייה באופן בלעדי רק באתר שלהם. בינואר 2016 הם התחילו במבצע הפלישה העולמי הגדול והפכו משירות שהיה מוכר רק לאמריקאים לחברה כלל־עולמית. כיום נטפליקס זמינה ב־190 מדינות ומדווחת שיש לה למעלה מ־100 מיליון מנויים. בישראל, נטפליקס לא רק הציעה את תכניה למנויים אלא גם הגיעה עם שק קניות ופנקס צ'קים: הם קנו את 'פאודה', שהפכה לאחת הסדרות המדוברות בעולם מאז שעלתה אצלם; הם קנו את 'סופת חול', זוכה פרס אופיר, להפצה גלובלית; והם מפיקים גרסה דוברת אנגלית לסדרת הנוער 'החממה' של גיורא חמיצר.

אני מודה, בשנה וחצי מאז שנטפליקס נכנסה לחיי, אני קצת מאוהב בה. 'אוקג'ה', שהוזכר לעיל, לדוגמה, הוא סרטו החדש (ודובר האנגלית) של הבמאי הקוריאני בונג ג'ון־הו ('המארח', 'זיכרונות של רצח'), אחד הבמאים המשובחים שפועלים כעת. יש סיכוי טוב שלא שמעתם עליו, כי כמעט אף אחד מסרטיו הקודמים לא הופץ בישראל, ורובם לא הגיעו אפילו לפסטיבלי קולנוע. אמנם סרטו הקודם, 'רכבת הקרח', הופץ בישראל, אבל היה כישלון מסחרי גדול בכל העולם. בזכות נטפליקס, סביר להניח כי סרטו החדש, שיופץ בה בעת ל־100 מיליון צופים בכל העולם, יהיה הנצפה ביותר. מנקודת המבט שלי, כחובב קולנוע בישראל שמקבל שירות בינוני למדי ממפיצי הקולנוע המקומיים – שנרתעים מהפצת סרטי איכות (Art house) שאינם מיועדים לפנסיונרים – נטפליקס היא המתנה שחיכיתי לה כל חיי. בפסטיבל סאנדנס האחרון, למשל, נטפליקס הגיעה עם שקים של כסף וקנתה שם יותר סרטים מכל אולפן הוליוודי אחר, בסכום שהצטבר לכמעט 40 מיליון דולר. כל קנייה כזאת גרמה לי אושר: ההבנה שסרט שנמצא באחת התחרויות הרשמיות של הפסטיבל המשובח יגיע גם אליי תוך זמן קצר, מבלי שאצטרך לשאול את המפיצים המקומיים אם ומתי הוא יופץ בישראל.

לכאורה, זהו מצב מושלם. היוצרים של הסרטים הקטנים והאיכותיים מקבלים כסף וחשיפה, והקהל שמחפש תכנים פחות מיינסטרימיים מקבל את הסרטים המעניינים כמעט בזמן אמת ובנוחות צפייה מקסימלית. איך כל הטוב הזה יכול להיות בעייתי? ובכן, יש לסיפור הזה גם צד שני, מורכב יותר, שמציב את נטפליקס בדיוק במרכז הדיון הכי סוער כיום בעולם הקולנוע: כל הסרטים האלה מגיעים אל הקהל, אבל לא לבתי הקולנוע. וזו השאלה הרת הגורל: האם סרט קולנוע יכול להיקרא כזה גם אם הוא לא מופץ בבית הקולנוע?

בפסטיבל קאן האחרון הפכה השאלה הזאת לתגרה ענקית בין כוחות הרפורמה מול כוחות השמרנות. ראשי פסטיבל קאן קיבלו לתחרות הרשמית, לראשונה בתולדותיו, שני סרטים בהפקת נטפליקס: 'אוקג'ה', כאמור, וסרטו החדש של נואה באומבך, 'סיפורי מאירוביץ" – ומצד התאחדות בעלי בתי הקולנוע של צרפת עלתה זעקה: איך יכול להיות שסרט יוצג בפסטיבל קאן, בתחרות הרשמית, מבלי שהוא יוקרן בבתי הקולנוע? הרי אם הוא לא מגיע לקולנוע הוא לא סרט קולנוע, אלא סרט טלוויזיה.

הנהלת פסטיבל קאן התכנסה ערב הפסטיבל לדיון חוזר בעניין והוציאה הודעה דרמטית: החל מהשנה הבאה, סרט יוכל להשתתף בתחרות הרשמית רק לאחר שיוכיח שיש לו הפצה מסחרית בבתי הקולנוע בצרפת. בפתיחת הפסטיבל אמר יו"ר חבר השופטים פדרו אלמודובר בעניין הזה, כי הוא לא מסוגל לדמיין מצב שבו סרט שלא מוקרן בבתי הקולנוע יזכה אי פעם בדקל הזהב. נשיא נטפליקס ענה באופן לקוני למדי כי הוא לא רואה סיבה שנטפליקס תגיע בעתיד לפסטיבל קאן, והוסיף בפסיביות־אגרסיביות משונה כי שאר הפסטיבלים בעולם דווקא שמחים להקרין את סרטיהם.

חברי האקדמיה בהוליווד הביעו סנטימנט דומה לזה של אלמודובר כאשר נמנעו בשנתיים האחרונות להתייחס לסרטי העלילה של נטפליקס באוסקרים (סרטי התעודה דווקא זוכים שם להצלחה רבה). כדי לעמוד בתנאי הסף של האוסקרים מוציאה נטפליקס, למען הפרוטוקול בלבד, את סרטי האוסקר שלה להפצה מצומצמת מאוד בניו יורק ובלוס אנג'לס. אבל מצביעי האוסקר מבינים את התכסיס, והתאחדות בעלי בתי הקולנוע באמריקה קוראת לבתי הקולנוע להימנע מהקרנת סרטיהם. עבורה, זהו לא רק עניין פילוסופי עקרוני, אלא עניין עסקי מבהיל: אפקט נטפליקס מורגש מאוד בקופות הקולנוע, ומספר הכרטיסים שנמכרים באמריקה יורד בהתמדה.

—

אז אנחנו, הצופים, מרוצים מנטפליקס (ודומיה; נטפליקס, כמובן, מייצגת תופעה ולא רק מותג). בעלי בתי הקולנוע מזועזעים ממנה ונלחמים בה. האולפנים יהיו מרוצים כל עוד יהיה מי שיקנה את הסחורה שלהם, לא משנה איפה צופים בה. ומה עם היוצרים? בשבועות האחרונים, מאז ההתגוששות בין נטפליקס ובין פסטיבל קאן, דגמתי את דעותיהם של כמה במאי קולנוע ישראלים. בינינו, שאלתי, אם נטפליקס תציע לכם סכום נאה של כסף להפצה בינלאומית, מבלי שהסרט יעבור בבית הקולנוע – האם זה משמח או צובט בלב? התשובה הגורפת הייתה: "זה יהיה מבאס". אחד הבמאים אף אמר: "בסופו של דבר, נטפליקס מזיקה לקולנוע".

לכאורה, יש כאן מקרה מובהק של איגוד העגלונים שנלחם במוכרי המכוניות על שנות הפרנסה האחרונות שלהם. כולם מבינים שנטפליקס מייצגת את עתיד התעשייה. יותר ויותר סרטים – בעיקר כאלה שמתקשים להוציא את הקהל מהבית כדי לראות אותם – יוצעו ישירות לקהל על מסכי הענק הביתיים והמתקדמים שלהם. ההר אולי לא ממש מגיע למוחמד, אבל הוא בהחלט מוקרן אצלו בסלון. איש לא דואג לסרטי הענק של ג'יימס קמרון, לגיבורי העל ולסדרת 'מהיר ועצבני', שימשיכו להיות אירועים קולנועיים שממגנטים קהל לאולמות ולמסכים הולכים וגדלים. אבל סרטי המסכים הקטנים נאבקים על חייהם; עבורם, שירותים כמו נטפליקס עשויים להיות חמצן חיוני להישרדותם.

אז כן, המוח מבין שזה העתיד, אבל הלב ממאן להיכנע לזה. כל מי שעוסק בקולנוע יתקשה להתגבר על הצד הרומנטי של הצפייה בסרט באולם קולנוע – הסיבה שבגללה התאהבנו בקולנוע מלכתחילה. איכשהו, לפחות בעתיד הקרוב לעין, שני המינים האלה – פסטיבל קאן ונטפליקס – ימצאו דרך להתקיים זה לצד זה, כאשר כל אחד מהם מייצג עמדה קיצונית שלא מוכנה להתפשר ולהיכנע, אלא רוצה לנסח ולהכתיב את החוקים במשחק שמשתנה משבוע לשבוע.

ציוץ