"ספיידרמן: ממד העכביש". שלושה ספיידרמנים, שתי ספיידר-וומניות וספיידר-חזיר אחד

באופן משונה, דווקא ספיידרמן – אחד מגיבורי העל הכי אנושיים בעולם הקומיקס – הפך לדמות שעולם הקולנוע התקשה להתמודד איתו. סופרמן הגיע לקולנוע ב-1978, באטמן ב-1989, אבל ספיידרמן לא הצליח להיחלץ מהפלונטרים שתקעו אותו במסדרונות הפיתוח והגיע לקולנוע רק ב-2001. ומאז, מבול. ששה סרטי ספיידרמן נעשו מאז, בסדרה שעשתה הכי הרבה ריבוטים (אתחולים) בתולדות עיבודי הקומיקס, ועם 50 אחוזי הצלחה בלבד – שלושה היו די טובים, שלושה די רעים. המצב היה כזה שאולפני סוני, בעלי הזכויות על הדמות, פנו לפני כמה שנים בבקשה יוצאת דופן לאולפני מארוול (הבעלים המקוריים על הדמות שהומצאה בתחילת שנות הששים על ידי סטן לי, שהלך באחרונה לעולמו), ליצור שת"פ בין–אולפנים – הקריאטיביות של מארוול, הכסף של סוני. זה עבד לא רע בכלל, תחילה ב"קפטן אמריקה: מלחמת האזרחים", ואז ב"ספיידרמן: השיבה הביתה" ועכשיו בסרט האנימציה "ספיידרמן: ממד העכביש", שמגיע בשנה גדושת ספיידרמן – ראינו אותו ב"הנוקמים: מלחמת האינסוף", ואז היה את "ונום", מהיקום הספיידרמני, ועכשיו ספיידרמן באנימציה.

הסרט מציג את דמותו של מיילס מוראלס, שב-2011 הוצג בחוברות הקומיקס כמי שהחליף את פיטר פרקר בתור האלטר–אגו של ספיידרמן. כלומר יש לנו כאן סרט שביעי שהוא רי–בוט קולנועי רביעי, שיוצר קו–זמן חדש לדמות: הסרט שמוציא את פיטר פרקר מהתמונה ומכניס דמות חדשה – נער שחור מברוקלין שמחליף את הנער הלבן מהקווינס. כלומר, אולפני סוני שעד לא מזמן לא הצליחו להסתדר עם ספיידרמן אחד, יחזיקו עכשיו באוויר שתי סדרות מקבילות – סרטי הלייב אקשן שבהם מגלם טום הולנד את פיטר פרקר, ביקום של "הנוקמים", וסרטי האנימציה (סרט ההמשך כבר בעבודה) שימשיכו את עלילות מיילס מוראלס (פלוס "ונום"!).

אבל מה שמעניין ב"ספיידרמן: ממד העכביש", ומה שמצדיק את הבחירה לבצע אותו כסרט אנימציה, הוא קו העלילה שעוסק בכך שכמה מאויביו של ספיידרמן (דוק–אוק, קינגפין, גרין גובלין ועוד) משיקים מאיץ חלקיקים שאמור לפתוח חור שחור מתחת לברוקלין ולאפשר מעברים בין ממדים, ולתוך היקום של מוראלס מתקבצים עוד חמישה ספיידרמנים אחרים מיקומים מקבילים – שני גברים, שתי נשים וחזיר. מכיוון שלתסריט היו שותפים פיל לורד וכריס מילר, מי שהיו שותפים לכתיבה ולבימוי של "רחוב ג'אמפ 22" ו"סרט לגו", אתם יכולים להבין את הטון שהסרט נוקט בו. זו למעשה פארודיה על סרטי ספיידרמן ועל סרטי קומיקס בכלל, שמציגה כמות הגונה של מודעות עצמית. אבל זהו גם סרט חניכה שעובד על פי כללי הספר: גיבור צעיר וחסר ביטחון, מגלה בעצמו תכונות שהוא לא ידע עליהן קודם, וצריך דמות של מנטור (חמישה, במקרה הזה) כדי לעזור לו להוציא את הפוטנציאל ההירואי שטמון בו. מהבחינה הזאת, "ספיידרמן: ממד העביש" הוא סרט שבו הקונפליקט העיקרי של הגיבור הוא מול עצמו וחוסר הבטחון שלו, ולא מול הנבלים שמחשבים לחסל אותו, ואולי גם להשמיד את העולם בדרך.

החידוש בסרט הוא סגנון האנימציה שבו הוא עשוי. דמיינו סרט אנימציה שמביים רוי ליכטנשטיין. "ספיידרמן: ממד העכביש" הוא סרט הקולנוע שהכי מצליח להעביר את חוויית הקומיקס מאז "הענק" של אנג לי (את שני הסרטים, אגב, הפיק הישראלי אבי ארד). בכל מערכה הוא משנה את סגנון האנימציה שלו ויוצר עולמות סגנוניים שונים שנראים לרגעים כמו ציורים בהדפסת רשת על נייר, לרגעים כמו סדרת האנימציה הקלאסית משנות הששים ולרגעים כמו סרט אנימציה ממוחשב חדשני ועדכני. איכשהו כל הבלילה הזאת עובדת בסרט שגם כשהוא מספר סיפור נדוש הוא עדיין מצליח להישאר מרהיב ומהנה לצפייה, ללא שום ערך מוסף.

(גרסה מורחבת לביקורת ב"כלכליסט", 10.12.2018).

ציוץ