האם היתה אי פעם שנה כמו 2019, שהבטיחה כל כך הרבה להיטי קולנוע ענקיים? אל השנה הזאת מתקבצים כמה מסרטי ההמשך והרימייקים הכי מדוברים, סרטים שאנשים אשכרה מחכים להם. איך אני יודע? ראשית, כי שואלים אותי עליהם. זה כמעט אף פעם לא קורה. אני רגיל שהאזרח הפשוט, שלא עובד בתקשורת או בקולנוע, שואל אותי על סרטים מרגע שהושק קמפיין הפרסום שלהם, בדרך כלל כמה ימים לפני יציאתו למסכים, לרוב כמה ימים אחרי יציאתו. אבל כבר בסוף 2018 התחילו לשאול אותי על סרטי אמצע 2019 והלאה. הסקרנות, הציפיה והציפיות עצומים. ואני יודע, כי אני רואה את התגובה ההיסטרית מעבר לכל פרופורציה כשיוצא טריילר לאחד הסרטים האלה. כל טריילר שובר את השיא של כל הזמנים של הטריילר לפניו.

והאמת, אני מבין למה. זו תהיה שנת מועדון המיליארד. ששה סרטים שהכניסו מעל מיליארד דולר בקופות בשנים האחרונות יקבלו סרט המשך או רימייק. ארבעה מסרטי האנימציה המפורסמים בכל הזמנים יזכו לסרט המשך או רימייק. האם אי פעם חלמתם על סרט שיקבץ לתוכו מפגש של איירון מן, קפטן אמריקה, תאנוס, קיילו רן, וודי ובאז שנות אור, אנה ואלזה, סימבה ומופאסה, אלאדין ויסמין, הג'וקר, הליצן מ"זה" וצ'רלס מנסון? אז 2019 הולכת להיות הסרט הזה. שנת האול–סטאר.

לכאורה נדמה שהאולפנים ההוליוודיים – ובעיקר תאגיד דיסני, שלא מעט מהכותרים השנה מגיעים מארבעת האולפנים שלו – הולכים על בטוח כשהם מוציאים עוד סרטי המשך ועוד רימייקים. אבל בפועל, הם נמצאים בסיכון. הציפיות כה גבוהות שהסיכויים הם דווקא לאכזבה גבוהים. המעריצים מגיעים לסרטים האלה עם סכינים שלופות, מוכנים לחתוך אותם לגזרים, מוכן להתאכזב עוד לפני שהאור כבה. וזה גם טבעי: כשיש סרט שהופך ללהיט עצום זה אומר שהוא גם נהיה משמעותי ואהוב על קבוצה גדולה מאוד של אנשים שלמעשה הופכת לקהילה. קהילה שכיום, בזכות בלוגים, פייסבוק, יו–טיוב וטוויטר, משקיעה המון מאמץ יצירתי בלנסות לדמיין מה יקרה הלאה. אנשים ממשיכים את הסיפור בראשם, ואז מגיע סרט ההמשך ומתברר שהיוצרים חשבו בכלל על משהו אחר. ואז שוב, כעס ואכזבה מצד הצופים.

הנה כמה מהסרטים הכי גדולים והכי מעוררי ציפיות לשנת 2019 – תשעה אמריקאיים וישראלי אחד. והשאלה היא "האם הם יצליחו?". לא יצליחו מסחרית, אלא "Will they pull it off?". האם הם יצליחו לכתוב את הפרק הבא באופן שיצליח לעמוד בדמיון ובציפיות שלנו? כלומר, סיכויי ההתרסקות עצומים. ולזה אנחנו מתכוונים ב"מסוכנים": אלה הסרטים שיש להם את הכי הרבה סיכויים להיגמר כאכזבה ומפח נפש. זה הולך להיות ממש קשה. ולכן, הסרטים מסודרים לפי רמת הקושי שעומדת בפני היוצרים והאולפנים ולפי עוצמת אנחת האכזבה וזעקות שברון הלב שיישמעו מסביב לעולם אם הסרטים האלה יתגלו כקטסטרופה.

(שימו לב: כדי לדבר על מה שנראה לנו שיקרה בסרטים העתידיים אנחנו צריכים לדבר על מה שקרה בסרטים הקודמים. לכן, צפו לספוילרים לכל מיני סרטים שממילא כבר הייתם צריכים לראות מזמן).

1. "הנוקמים: סוף משחק"

אז איפה היינו? המון גיבורי-על, שכל אחד מהם כבר החזיק לבד שובר קופות, התקבצו כדי להיכשל. הם באו מכל קצוות תבל להילחם בתאנוס, אבל קפטן אמריקה ואיירון מן היו עסוקים בריב המטופש שלהם ולכן תאנוס ניצח, ליקט את כל אבני האינסוף, נקש באצבעותיו וחצי מאוכלוסיית היקום הפכה לאפר. מילא בני האדם הפשוטים והאלמונים, אבל לא מעט מגיבורי העל החביבים עלינו היו בין אלה שהתאדו באחת הסצינות הכי טראומטיות בקולנוע התאגידי המסחרי.

מה אנחנו כבר יודעים? אנט-מן והוקאיי, שלא היו בסרט הקודם, יצטרפו למאמץ המלחמתי באיחור. קפטן מארוול, שתוצג בסרט משלה במרץ, תגיע להציל את המצב (זה נרמז לנו בסצינת אחרי–הקרדיטים של "הנוקמים: מלחמת האינסוף").

האתגר הגדול: איך יצליחו האחים רוסו וצוות אולפני מארוול לסגור את הסיפור באופן לא בנאלי? יש להניח שתאנוס, בסופו של דבר, יצטרך להפסיד במלחמה, כי אחרת בשביל מה סרט המשך, אבל יש להניח שבכל זאת חבורת הנוקמים תישאר חסרה ומצולקת מהקרב הזה. יש להניח שאלה יהיו הדמויות שאין להם סרטי סולו, כי הפנתר השחור וספיידרמן כבר מקבלים סרטי המשך. אז איך זה יקרה? הכי צפוי אם פשוט יצליחו למצוא איזשהו טריק שיגרום לזמן לנוע לאחור ולעשות undo לכל מה שראינו בסרט הקודם – דוקטור סטריינג' קצת רמז לזה. אבל זה יהיה הפתרון הפשוט מדי, לא? אנחנו מצפים שהפינאלה יהיה לא רק גדול מימדים אלא מבריק, עם מהלך משולב רב-גיבורים, ועם קפטן אמריקה ואיירון מן יחד, מלוכדים, מאוחדים, מיודדים, בראש הגדוד, שיהיה שילוב בין שחמט והיאבקות חופשית. פחות מזה, וזה ייגמר בגלגול עיניים.

2. "מלחמת הכוכבים 9"

אז איפה היינו? המורדים, בראשות הנסיכה ליאה, הצליחו לברוח מקיילו רן ואנשי האימפריה שכמעט סגרו עליהם. כדי להביס את קיילו רן לוק סקייווקר עושה את היודה שלו ומתאחד עם אבותיו ועובר מהעולם הזה. וכך, אחרי שהאן סולו עזב את הסיפור ב"הכוח מתעורר", לוק סקייווקר עזב את היקום הפיזי ב"אחרוני הג'דיי". ריי, פין ופו צריכים להחזיק את הסרט ואת עתיד הגלקסיה, על כתפיהם.

מה אנחנו כבר יודעים? ג'יי.ג'יי אברמס חזר לביים את החלק השלישי בטריולוגיה, ומרק האמיל כבר בישר שהוא מופיע בסרט בתור לוק סקייווקר (רוח? אנרגיה? פלאשבק?). אבל הבעיה הכי גדולה היא שמיד אחרי צילומי הסרט הקודם קארי פישר, שמגלמת את הנסיכה ליאה, מתה מדום לב, והרסה את הסיפור. הרי ברור שהעלילה נעה לקראת סיום שבו ליאה היא זו שמנצחת את המערכה, ומביסה – בדרך זו או אחרת – את בנה (קיילו רן, או בן סולו).

האתגר הגדול: אז איך סוגרים את הסיפור אחרי שהאן סולו ולוק סקייווקר מתו בבדיון והנסיכה ליאה מתה במציאות? אברמס יצטרך למצוא דרך מקורית להעלים את ליאה מהעלילה שהיא היתה אמורה לעמוד במרכזה. ואז יצטרך למצוא דרך לגמור את סיפורה של שושלת סקייווקר – בלי אף אחד משושלת סקייווקר. אלא אם קיילו רן הולך לעבור טרנספורמציה ולעשות את הדרך ההפוכה מזו שעשה הסבא שלו, דארת ויידר. זה הסרט השלישי והאחרון בטרילוגיה, הסוף חייב להיות מספק מבחינה רגשית, אבל החיים חילקו לאברמס זרדים. האם הוא יצליח לצאת מזה?

3. "צעצוע של סיפור 4"

אז איפה היינו? וודי ובאז עברו לטיפולה של ילדה חדשה אחרי שאנדי נסע לקולג'. בכל פעם שנדמה לנו שהסיפור של "צעצוע של סיפור" הגיע לסופו וננעל סופית, מישהו מכריז על פרק חדש שאנחנו תוהים בשביל מה צריך אותו.

מה אנחנו כבר יודעים? אנחנו יודעים דבר אחד חשוב מאוד: סרטי "צעצוע של סיפור" התחילו מעולים ומאז רק הלכו והשתפרו. הסדרה הזאת בועטת לציניות שלנו באשכים. אנחנו מגלגלים עיניים ואומרים "או–הו, מי צריך עוד סרט המשך. תמציאו משהו חדש" ואז אנשי פיקסאר הגאונים משגרים לנו יצירת מופת של צחוק, רגע ואקשן.

האתגר הגדול: ג'ון לאסיטר. לאסיטר, האיש שעומד בראש פיקסאר ובשנים האחרונות היה הקפטן של כל תחום התוכן של דיסני, הוא הגאון מאחורי הסדרה הזאת. הוא באמת גאון – כאנימטור וכמספר סיפורים. אלא שבין "צעצוע של סיפור 3" ובין "צעצוע של סיפור 4" התברר שלאסיטר – שתמיד חשבתי עליו שהוא קצת קאמרון מ"משפחה מודרנית" – היה דושבג לא קטן, מחבק סדרתי ולטפן כפייתי שגרם ללא מעט מנשות החברה להסתובב במסדרונות פיקסאר בתחושה של רתיעה וגועל. מפה לשם, האיש הכי חשוב בתולדות דיסני מאז 1995 כבר לא שם ואיתו מנטליות ניהולית בת מאות שנים, שמחברת בין גאונות עסקית לתחושת פריווילגיה ובעלתנות. לאסיטר כבר לא חתום על בימוי הסרט (למרות שכולנו יודעים שכן) ושניים מהתסריטאים – ביניהם השחקנית רשידה ג'ונס – פרשו ממנו בטענה שהם לא הסתדרו עם המנטליות של החברה. איך יתמודדו התאגיד, התקשורת והציבור עם כך שיציאה של סרט חדש של "צעצוע של סיפור" ילווה בכל כך הרבה דיונים חוץ קולנועיים על יחס לנשים בתרבות התאגידית? במילים אחרות, יש על מי לסמוך שזה יהיה סרט מצוין, אבל יכול להיות שזה כבר קרטון שהחמיץ אחרי שישב במקרר יותר מדי שנים.

4. "לשבור את הקרח 2"

אז איפה היינו? אנה ואלזה שרו, רקדו, שברו את הקרח, ויתרו על אהבה כוזבת לטובת סיסטרהוד והפכו לתופעה בינלאומית היסטרית. וכל זה היה ב-2012.

מה אנחנו כבר יודעים? אותו צוות חוזר לסרט ההמשך, אבל הפעם זה כבר אחרי שג'ניפר לי, הבמאית והתסריטאית של הסרט המקורי, היתה שותפה לכתיבה ולבימוי של "ראלף שובר את האינטרנט" שלימד אותנו שהנסיכות של דיסני של היום הן כבר לא הנסיכות של פעם. האם זה יבוא לידי ביטוי בסרט ההמשך?

האתגר הגדול: כל מי שיש לו בנות בבית יודע היטב מה האתגר הגדול. הבת הגדולה שלי היתה בכיתה ז' כשיצא "לשבור את הקרח", הסרט שגרם לה לראשונה באמת לאהוב את אחותה הקטנה ולשיר איתה את השירים בשני קולות. כמו כל בית עם בנות, בשנה שחלפה מאז, כל הבובות והצעצועים הקשורים לסרט התקבצו אצלנו. כשיגיע סרט ההמשך, אותה בת 12 כבר תהיה בטירונות. האם היא תצא שבת בשבוע יציאת הסרט לצפייה משפחתית? האם בכלל יהיה לה אכפת? שש השנים האלה – שבהן "לשבור את הקרח" גם הפך למיוזיקל בברודוויי – הם זמן ביניים. רחוק מדי מהמקור כדי להלהיב מחדש את מעריצות הסרט הראשון, וקרוב מדי למקור כדי להפוך אותו למושא נוסטלגיה. קהל היעד העיקרי, אם כן, יהיה בנות ה-10-12 שגדלו על הסרט הראשון בדי.וי.די.

5. "אלאדין" ו"דאמבו"

אז איפה היינו? לאולפני דיסני יש מנהג חדש ומעט משונה: לקחת את סרטי האנימציה הקלאסיים שלהם ולעבד אותם מחדש לסרטי לייב אקשן, "היפה והחיה" ו"חברי הדרקון אליוט" יעידו. בעיניי זו בגידה ברעיון הבסיסי של סרט האנימציה, אבל זו גם הוכחה שסרטי אנימציה היו בעצם דרך להתמודד עם העובדה שהטכנולוגיה לא ישרה קו עם הדמיון האנושי. כיום נדמה שדיסני מכריזה שאין יותר צורך באנימציה, כי באפקטים אפשר כבר לעשות הכל.

מה אנחנו כבר יודעים? סרטי האנימציה שבעבר יוצרו על ידי קבוצות של אנימטורים עברו עכשיו לידי האוטרים. גאי ריצ'י מביים את "אלאדין", עם וויל סמית בתפקיד הג'יני, וטים ברטון מביים את "דמבו".

האתגר הגדול: אם זה יהיה דומה מדי למקור, אז מה הטעם? אם זה יהיה שונה מדי, אז מה הטעם? "היפה והחיה" ו"חברי הדרקון אליוט" היו מוצלחים והראו שדיסני יודעים את העבודה, גם כשזה מגיעה להחרבת המורשת של עצמם. יהיה מעניין לראות איך תתקבל בעולם ההחלטה של ריצ'י ודיסני ללהק ל"אלאדין" רק שחקנים שמתאימים לתפקידים מבחינה אתנית – את אלאדין מגלם שחקן מצרי, את יסמין מגלמת שחקנית ממוצא אירני, וכן הלאה.

6. "מלך האריות"

אז איפה היינו? ב-1992 "אלאדין" הפך לסרט האנימציה הקופתי בכל הזמנים, תואר שהוא החזיק בו שנתיים. ב-1994 "מלך האריות" כבש את הפסגה ונהיה סרט האנימציה הקופתי בכל הזמנים, תואר בו החזיק כמעט עשרים שנה (הוא עדיין סרט האנימציה הקלאסית הכי מצליח בכל הזמנים). ב-2010 "צעצוע של סיפור 3" הפך לסרט האנימציה הקופתי בכל הזמנים, וב-2013 "לשבור את הקרח" עקף את כולם ונהיה אלוף שוברי הקופות באנימציה בעולם, תואר שהוא מחזיק בו עד לרגעים אלה. מבינים מה הולך לקרות השנה, כשגרסאות חדשות של כל הסרטים האלה יאבקו זה מול זה ראש בראש? זה יגמר בדמים.

מה אנחנו כבר יודעים? קוראים לזה רימייק לייב אקשן, אבל זה בעצם סרט אנימציה ממחושב, שמחליף סרט שלפני 24 שנים צויר במכחולים ועפרונות. ג'ון פאברו עשה עבודה מוצלחת ברימייק ל"ספר הג'ונגל" וקיבל קידום להיתקע עוד כמה שנים בלב אפריקה. כמו כן: ביונסה! גם כאן, כמו ב"אלאדין", הליהוק מגלה רגישות אתנית. רק שחקנים ממוצא אפריקאי מגלמים את הגיבורים. שחקנים לבנים הם האתנחתאות הקומיות. לא שבישראל זה ישנה משהו כי ממילא הסרט ידובב וביונסה תיעלם מהפסקול (ע"ע גל גדות ב"ראלף שובר את האינטרנט").

האתגר הגדול: נראה לנו שזה הסרט עם הפרופיל הציבורי הכי גדול של השנה הקרובה והסרט שיש סביבו ציפיה אדירה. ציפיה חוצת דורות ומגדרים. "מלך האריות" המקורי היה ניסיון מודע לגרום לסרטי אנימציה לא להיראות כה ילדותיים. אז הוא היה רציני כמו קבר – "המלט" בביצוע חיות. השירים של אלטון ג'ון ליוו את הסרט, שלא היה מוזיקל דיסני טיפוסי. הניסיון הצליח היטב. ועכשיו, כשהסרט ייראה לנו ככזה שבמרכזו חיות אמיתיות, האם הוא ייתפס כרציני ומבוגר אף יותר? האם "מלך האריות" המחודש יצליח לשבור שיאים גם בישראל?

7. "זה 2"

אז איפה היינו? "זה", אחת ההפתעות הגדולות והמפחידות של 2017, סיפר את החלק הראשון מתוך ספרו עב הכרס של סטיבן קינג. בסוף הסרט הקודם, חבורת הלוזרים בגיל הבר-מצווה בסוף שנות השמונים, מביסה את פניווייז, הליצן הרצחן. אבל הם גם יודעים היטב שהוא חוזר כל 27 שנים.

מה אנחנו יודעים? סרט ההמשך ממשיך את הספר וקופץ 27 שנים קדימה. ג'סיקה צ'סטיין, ג'יימס מקאבוי וביל היידר מגלמים את הילדים שעכשיו כבר מתקרבים לגיל 40, ומוזעקים חזרה לעיירת הולדתם כי נחשו מי חזר.

האתגר הגדול: הסרט הראשון הצליח כי לא ראינו את זה בא. "זה" הוא ספר קשה לעיבוד והצוות האלמוני שעמד במרכזו – לפני המצלמה ומאחוריה – הפך אותו להברקה גדולה. סרט ההמשך כבר מגיע עם ציפיות, עם כוכבים, ועם סיכוי שזה פשוט יהיה שידור חוזר. ודבר נוסף: על הסרט הראשון עבדו לא מעט, עם לא מעט שיופי תסריטים והתחלפות של במאים. זה בוודאי עזר להגיע לתוצאה סופית מבושלת היטב. על סרט ההמשך כבר עבדו בהפקת בזק. בקיצור, יש סיבות טובות לפחד.

8. "ג'וקר"

אז איפה היינו? גיבורי–על זה אאוט, עכשיו אנחנו בעולם של נבלי–על. זה הצליח לסוני עם ונום, הנבל מהיקום של ספיידרמן, ועכשיו אולפני וורנר רוצים לספר את סיפורו של הנבל המפורסם ביותר של באטמן, אבל בלי באטמן.

מה אנחנו יודעים? טוד פיליפס, הבמאי של סרטי "בדרך לחתונה עוצרים בווגאס", מביים. חואקין פיניקס מגלם את דמותו של ארתור פלק, קומיקאי שמאבד את שפיותו והופך לג'וקר, רוצח פסיכופת. רוברט דה-נירו גם שם.

האתגר הגדול: בתחילה ג'ק ניקולסון היה הג'וקר בסרט של טים ברטון וחשבנו שהוא נפלא. ואז הית לדג'ר היה הג'וקר בסרט של כריסטופר נולן וזכה באוסקר (ומת בין לבין). וחובבי סרטי האנימציה נשבעים בשמו של מארק המיל, שדיבב את הג'וקר. האם גם חואקין פיניקס יהיה ג'וקר בלתי נשכח? אבל הכי חשוב: האם יש לג'וקר זכות קיום בלי באטמן מולו?

9. "היו זמנים בהוליווד"

אז איפה היינו? ארבע שנים חלפו מאז סרטו הקודם של קוונטין טרנטינו, "שמונת השנואים", ובזמן הזה הוא כתב סרט חדש העוסק בימים שבהן הכנופיה של צ'רלס מנסון הטילה אימה ואנרכיה בהוליווד. אחרי שטרנטינו גמר את צילומי הסרט הוא התתן עם דניאלה פיק והגיע לישראל להדליק נרות חנוכה עם צביקה פיק.

מה אנחנו יודעים? מרגו רובי מגלמת את שרון טייט, אשתו של רומן פולנסקי שנרצחה על ידי מנסון וכנופייתו. בראד פיט ולאונרדו דיקפריו מגלמים צמד שחקנים אלמוניים שמנסים לתפוס טרמפ על פרשת מנסון כדי להתפרסם.

האתגר הגדול: איכשהו תמיד נראה לנו שטרנטינו כבר יצא מהאופנה אבל אז הוא מוציא סרט חדש שמצליח להפוך לאירוע ולזכות באוסקר או שניים. הסרט החדש מהווה אתגר נוסף כי זו הפעם הראשונה שבה טרנטינו עושה סרט בלי הארווי וויינסטין, שהיה המפיק הקבוע שלו ובמידה רבה גם המנטור שלו, ומי שגילה את טרנטינו ושיווק אותו. האם טרנטינו יצליח לתפקד בעולם שבו וויינסטין עשוי להיות אסיר עד שהסרט יופץ?

10. "המוסד הסגור"

אז איפה היינו? ב-2007 עלה בסינמטק תל אביב הסרט הקצר והמאוד מצחיק "המוסד הסגור", הפרויקט הקולנוע של קבוצת ההומור "היפופוטם" בראשות הבמאי אלון גור–אריה. זה היה סרט פולחן היסטרי שרץ שנים בהקרנות חצות, יצר תופעות קהילתיות פולחניות ומכר בסיכומו של דבר כ-70 אלף כרטיסים (אני מניח שמעריציו מנו אלף איש שצפו בו 70 פעם כל אחד). 10 שנים אחרי הצליח גור–אריה לגייס תקציב לסרט ארוך המבוסס על הקצר, 11 שנים אחרי הוא יצא לצילומים וכולנו מקווים ש-12 שנים אחרי הוא גם יגיע למסכים.

מה אנחנו יודעים? צחי הלוי, טל פרידמן, אפרת דור, דביר בנדק, עדי הימלבלוי, אילן דר, עומר דרור, שלומי קוריאט וגילה אלמגור משתתפים. אבל יותר חשוב: גור–אריה ומפיקיו הצליחו לשכנע את דיוויד צוקר, השותף לבימוי "טיסה נעימה" וסרטי "האקדח מת מצחוק", להיות מעין מנטור, להגיע לימי הצילום ולעזור לצוות הישראלי לעשות את הסרט מצחיק.

האתגר הגדול: הצילומים התקיימו בדיוק לפני שנה וביונייטד קינג קיוו שיהיה להם להיט לחופש הגדול או לחנוכה. אבל שנת 2018 חלפה עברה לה ולסרט אין עדיין תאריך יציאה. האתגר הגדול הוא, אם כן, בעצם שלושה אתגרי ענק: 1) לגמור את הסרט; 2) שיהיה מצחיק; 3) להביא אליו קהל ענק. האם זה יהיה "זוהי סדום" הבא או "אני לא מאמין אני רובוט" הבא?

(פורסם ב"בלייזר", גיליון ינואר 2019)

ציוץ