"קפטן מארוול". חצי נלסון

איזה מקום משונה הוא הוליווד. בני הזוג רייאן פלק ואנה בודן עובדים יחד כבר 13 שנה בבימוי סרטי קולנוע (ועוד לפני כן בבימוי סרטים קצרים) עם סגנון קולנועי ברור ומובהק: סרטים קטנים, ריאליסטיים, העוסקים בסוגיות חברתיות בוערות. הסרט הראשון שלהם (שבו פלק היה חתום על הבימוי, בודן על ההפקה ושניהם יחד על התסריט) היה גם המפורסם שלהם: “חצי נלסון" – על מורה מעורר השראה שמלמד את תלמידיו לחשוב באופן ביקורתי, אבל הוא עצמו מכור לסמים – הסרט שהעניק לרייאן גוסלינג את המועמדות הראשונה שלו לאוסקר ב-2007. פלק ובודן היו מעין קן לואץ' אמריקאים והם המשיכו עם דרמת המהגרים "שוגר". רק סרט אחד שלהם הוקרן מסחרית בארץ עד כה, דרמת ההימורים הדרומית, “מה שקורה במיסיסיפי". בין לבין השניים ביימו יחד ולחוד פרקים ב"בטיפול" האמריקאית וב"הרומן", שתי הסדרות שיצר חגי לוי. אז איך לכל הרוחות השניים האלה, שתמיד חושבים בקטן, בהווה, במציאות, הפכו עכשיו לבמאים של "קפטן מארוול", סרט גיבורות–על הוליוודי, פנטסטי, עתיר תקציב, שמופק בתוך האולפן הכי תאגידי בעולם, שמחפש חזון מקורי, אבל לא מעניק ליוצריו שום חופש? האם כסף קונה את כולם? האם הוליווד היא באמת מוקד משיכה כל כך מפתה? והאם בסופו של דבר כל במאי קטן חולם בסופו של דבר להיות במאי גדול? האם "חצי נלסון" היה הסטארט–אפ ו"קפטן מארוול" הוא האקזיט? אותה שאלה ניתן לשאול לגבי גם ברי לארסון – שמגלמת את וירס/קרול דנוורס/קפטן מארוול – אחת השחקניות הנפלאות של ההווה, וזוכת האוסקר על תפקידה ב"חדר". לא דמיינו אותה כגיבורת על, אבל היא נהדרת. במידה מסוימת זה מזכיר קצת את המהלך שעשה בשנות השמונים והתשעים הבמאי והתסריטאי ג'ון סיילס, שמשהו מעולמו הקולנועי דבק בבודן ופלק. במאי של סרטים קטנים וחברתיים, אבל כתסריטאי, שותף לכמה משוברי הקופות הגדולים של הוליווד בשיא התעשייתיות שלה.

כשמכירים קצת את העולם הקולנועי ממנו באים פלק ובודן, אולי קל יותר להבין מה הם עושים ב"קפטן מארוול", ואיך שני אנשים עם תודעה פוליטית כה ערה משתמשים בקנווס הענק שאולפני מארוול נותנים להם כדי לייצר את מה שעשוי להסתמן כסרט ההוליוודי הכי חתרני של העשור הנוכחי. סרטי גיבורי-על הפכו בשנים האחרונות כדרכה של הוליווד לבצע בקהל הרחב עדכון תוכנה ושינוי תודעה: התעוררות מגדרית עם "וונדר וומן" והתעוררות גזעית ב"הפנתר השחור". וזה עבד מצוין. לכן, לכאורה נדמה שהנראטיב הפמיניסטי במובהק של "קפטן מארוול" מגיע קצת באיחור – הוא לא פורץ דרך אלא הולך בניחותא במסלול שכבר נכבש עבורו.

"קפטן מארוול" מספר את סיפורה של אשה צעירה שחיה על כוכב לכת רחוק ומתקדם, מבלי לזכור את עברה. בהדרגה היא מתחילה לפצח את זכרונותיה ומגלה שהיא במקור מכדור הארץ ונסיבות עלומות הביאו אותה לכוכב "האלה”, בו חיים בני הקרי, שם היא אומנה להיות לוחמת במלחמה נגד בני גזע הסקרול. כשהמלחמה בין הקרי לסקרול מגיעה אל כדור הארץ, מגיעה איתה הגיבורה שלנו (ומרגע שהסרט מגיע לכדור הארץ, שם הוא נהיה מהנה, אחרי חצי שעה של פתיחה מאכזבת), ובין השאר היא תפצח את החידה על זהותה ומוקורותיה. הסרט, שעלילתו מתרחשת באמצע שנות התשעים – ומכיל הרבה בדיחות מוצלחות על הטכנולוגיה של אותו עשור, שדומה מאוד לזו של ההווה, רק איטית יותר – הוא למעשה פריקוול לכל סרטי מארוול, ומציג לנו את ניק פיורי הצעיר (עדיין סמיואל ל' ג’קסון, שעבר פייס–ליפט דיגיטלי קצת משונה), ללא הרטיה על עינו, ואת הסוכן קולסון (בקאמבק מבורך), בימים הראשונים של סוכנות ש.י.ל.ד.

אבל המהלך העלילתי שפלק ובודן עושים הרבה יותר רדיקלי. בתוך מה שמתגלה כאחד הסרטים הכי מתאימים לצפייה כל–משפחתית רב–דורית וחוצת מגדרים (בת ה-17 שלי, שהיתה אדישה עד כה לסרטי מארוול, התמוגגה מהסרט), יש מהלך שלם שמבקש מאיתנו לבחון מחדש באמצע הסרט את כל מה שחשבנו והנחנו על הדמויות. הטובים הופכים רעים, ורעים מתגלים כטובים. זה רגע טריקי מאוד כי הוא ממוטט את ההזדהות שכבר נוצרה עם דמויות המשנה, אבל הסרט מצליח ליצור את ההיפוך הזה ולהביא אותו לקתרזיס. במובן הזה, פלק ובודן הם כמו גוסלינג ב"חצי נלסון" – הם מדברים עם קהל צעיר במושגים שמגיעים מהפילוסופיה של הגל ומרקס, הם חושפים את מנגנוני העלילה ואת המניפולציות שלה, הם מלמדים חשיבה ביקורתית. כך ש"קפטן מארוול" אינו רק סרט מעצים על אשה שלומדת לקום על רגליה, ומגלה שכל הגברים שהיא העריצה ושהיו המנטורים שלה בעצם מנסים לדכא את כוחותיה ולשלוט ברצונותיה, אלא על דמות שמבינה שסיפרו לה את הסיפור הלא נכון, ושלחו אותה להילחם את המלחמה שאינה שלה. או בפראפרזה על סימון דה בובואר: את לא נולדת גיבורה, את נהיית אחת.

(גרסה מורחבת לביקורת שהתפרסמה ב"כלכליסט", 10.3.2019)

ציוץ