10 מרץ 2019 | 07:37 ~ תגובה אחת | תגובות פייסבוק

“נדב לפיד מטלטל את הקולנוע הצרפתי”: מאמר המערכת של “מחברות הקולנוע”

“מילים נרדפות”. מעיל כתום שהופך לשריון שלו, הצווארון המורם נותן לו את המראה של בונפארטה שיצא לעוד מסע כיבושים

בשבוע שעבר הופיע סרטו של נדב לפיד, “מילים נרדפות”, על שער כתב העת הצרפתי “מחברות הקולנוע” (“קאייה דה סינמה”), הסרט הישראלי הראשון שזוכה לכבוד הזה מאז “ואלס עם בשיר” של ארי פולמן. בתגובה לכך כתב לפיד בפייסבוק “(כמעט) מרגש כמו דוב הזהב”. סרטו של לפיד עומד במרכזם של שלושה טקסטים בגיליון: ביקורת, ראיון ארוך עם הבמאי ומאמר המערכת של עורך ה”קאייה”, סטפן דלורם. נתח נכבד מהגיליון של כתב העת – בו כתבו בעבר ז’אן לוק גודאר, אנדרה באזן ופרנסואה טריפו -מוקדש לסרט.

אחרי הקרנות הבכורה של “מילים נרדפות” נשמעו בתקשורת הישראלית לא מעט תהיות לגבי השאלה “איך הסרט מייצג את ישראל?”, אבל אחרי שעוצרים שניה לחשוב על זה, השאלה הנכונה היא “איך הסרט מייצג את צרפת?”. צרפת היא נושא הסרט, היא אתר צילומיו, היא שפת הדיבור שלו, היא המקום אליו מגיע הפליט שלנו להיפלט אליה. והסרט הוא קופרודוקציה צרפתית, והוא נתפס שם כסרט מקומי (באופן תיאורטי הוא יוכל להיות נציג צרפת לאוסקרים). לכן מאמר המערכת של דלורם מרתק לקריאה כי הוא מציג איך צרפתי רואה את סרטו של לפיד, ואת מה שהסרט אומר על צרפת ולא על ישראל: “היינו זקוקים לקולנוען זר כדי להעיר אותנו ולנער אותנו מתרדמתנו”, כותב דלורם. באישורו של דלורם אנחנו מביאים לכם את המאמר שלו בתרגום לעברית.

עוד על “מילים נרדפות” תוכלו לקרוא בביקורת על הסרט ולהאזין ללפיד מסביר את סרטו בפודקאסט של סינמסקופ ברדיו הקצה.

מילים נרדפות, קולנוע // מאת סטפן דלורם

מאז שני הסרטים הארוכים הראשונים שלו, “השוטרוהגננת“, אנו מצפים להרבה מאוד מהקולנוען הישראלי נדב לפיד. אבל איך אפשר לנבא את מכת הברק הזו שנקראת מילים נרדפות“?

השמחה שחווינו למשמע הידיעה על הזכייה של הסרט בדב הזהב, ידיעה שהגיעה אלינו לקראת סגירת הגיליון, על חשבונו של דוח המצב חברתי בדמות סרטו של פרנסואה אוזון, היא השמחה על הנצחון הגדול לקולנוע. כיוון שההתלהבות הגדולה שסיפק לנו מילים נרדפות” היא ראשית לכל זו של גילוי מחודש – גילוי מחדש של ארץ, הארץ שלנו, שלמרבה הצער התרגלנו כבר לא לראות אותה: המיזנסצינה.

מתי ראינו זיקוקין דינור כאלה? פריים חד, עריכה ברוטלית, משחק מענג עם כל מה שיש האוף סקרין, הממוקד, המטושטש, הסאונד, היחס בין מילים לאימגים?

כל שוט תוסס. כל סצינה מפתיעה. המציאותהופכת לשלל הכרעות חד משמעיות ששמות ללעג את הדמיון לריאליסטי“, ומכוונות אך ורק לתוצאה הראוייה בפריים עבור המתבונן.

הסרט מופשט, אבל מתי ראינו משהו כל כך חי וקיים? השחקנים מחשמלים כיוון שהם מציבים את הרף הגבוה ביותר של האנטי-נטורליזם, ובוטחים באופן מוחלט במחשבה ובגוף. מתמסרים לקולנוע שהוא בו בזמן הכי פיזי וגם הכי אינטלקטואלי. הכל חתוך, קצבי, הולם בפטיש. הכל מצלצל. ואף לא טיפה אחת של פורמליזם. לעולם התמונה לא מתבוננת בעצמה. כי יש משהו שחובה לומר, לצרוח, כמו הדמות הראשית שמדברת תמיד גבוה וחזק.

היינו זקוקים לקולנוען זר כדי להעיר אותנו ולנער אותנו מתרדמתנו. הסרט מתפרץ לדרכו ברובע השישי. בשביל מהגר ישראלי חסר פרוטה, פריז היא כסף, עיר בורגנית לחלוטין. יואב לומד את השפה, הוא מתקוטט עם השפה, הוא הולם במדרכות, לא נח לעולם. זהו לוחם ברחובות עיר הבירה. הוא לא חוסך כלום מאף אחד, בוודאי שלא מעצמו. הוא מדקלם מזמור של קללות כלפי ארצו. ומאחר ובגיליון הזה של מחברות הקולנועיש דיון על פוליטיקה של זהויות, הסרט הזה מרסק את גזירת הזהויות, מרסק את כל נקודות הגבול בהן אמורים להציג את הפספורטים. זה אלקטרון חופשי שמסרב להזדהות.

יואב עובר סיטואציות, מקומות, התנסויות, מבלי לגזור מהן את הלקח הכביכול מתבקש. הוא לא פוחד מכלום. צועד בחברתם של קורט קוביין, של נפוליאון, של הקטור ואכילס. יואב לא בונה, לא מייסד כלום. אבל למה לבנות? זהו אות הכבוד שלו לחיות, רק לחיות. זו תורת המוסר של הלוחם.

הסרט נמנע מהמונולוג הפנימי המסבירני. הוא ממוקם מעל השמעת ביקורת על הבורגנות. הוא זורק לנו נקודות אחיזה.

ראשית יש את הנתיב הויסקונטיאני. הבריאות של הגוף המרטיט הזה אל מול הבורגנים המנוונים: “אז מה נעשה עכשיו עם הדבר היפייפה הזה שכיסינו בפרווה שעולה כמו זהב? איזו תחפושת נלביש לו? איך נחלוק בו?”.

ויש את הנתיב הפזוליניאני. המסתנן הזר יכול לשחק את תפקידו בתאורמה“. האלמנט המערער של התא המשפחתי של שנת 68′.

אבל אז זה משתנה. יש סימביוזה בין הילדים האבודים האלה. הנדיבות היא אמיתית, הנתינה ההדדית היא אפשרית, אנחנו מקשיבים לאותה המוזיקה. שני האהובים האלה, אמיל וקרולין, שהיחסים ביניהם הם כמעט של גילוי עריות. ילדים רעים ורכרוכיים. יורשים ללא הורים. הם לא מאמצים את הבחור היפהפה הזה, הם עושים איתו סחר חליפין.

יש פה אמונה באינטיליגנציה ובדיבור. יש סיפור אהבה אפשרי עם הבחורה ממש כמו עם הבחור. אלו לא סתם תופעות מוכרות של התפעלות/דחייה ביחס לזר. אקזוטיקה של בני הרובעים המטופחים. לא. אנחנו במקום אחר. היום ועכשיו. אנחנו בעיצומה של בנייה שברירית של קשר בין ילדים בני אותו הדור, בין עשירים לעניים, צרפתים וזרים, שחולקים ביניהם עלילות, שאיפות, חלומות.

והנה, בקושי שירטטנו את הגשר המחבר הזה, וכבר אנחנו סופגים את הפצצה המרסקת. את הדמות הזו, חסרת השובע, המיואשת, המתנפצת, שאינה יכולה להישאר במקום אחד, להשתרע בשלווה. הזעם שלה גובר על עונייה. האכזבה שלה לגלות שאף מדינה אינה ראויה, האכזבה של מי שלא מוצא את מקומו בשום מקום. אבל זה נורמלי. וזה לא נורא. כיוון שהוא בתנועה והוא לעולם לא יעצור, ממש כמו הסרט שלא עוצר לעולם בחשיבה שלו. הבורגנים מחליקים על גבו מעיל כתום שהופך לשריון שלו, מעיל יקר מדי על גוף ערום מדי. אבל הצווארון המורם נותן לו את המראה של בונפארטה שיצא לעוד מסע כיבושים של איזו טריטוריה. הוא בו בזמן מי שזה עתה נולד והמושיע של צרפת. הוא לא הגון, הוא רברבן, פרא, אבל הוא מציב מולינו תביעה. אלה תמיד המשוגעים שמעמידים אותנו במקום.

נושאים: בשוטף

תגובה אחת ל - ““נדב לפיד מטלטל את הקולנוע הצרפתי”: מאמר המערכת של “מחברות הקולנוע””

  1. דן 13 מרץ 2019 ב - 1:54 קישור ישיר

    ד”ר גיא בכור – ישראל במזרח תיכון סוער
    https://youtu.be/_cYc3TEoIWk
    המצב של ישראל הרבה יותר טוב היום או הרבה פחות גרוע מזה של צרפת.


השאירו תגובה