ג'רטרד באטלר וניק נולטי ב"המטרה: שומר הראש". הנמלט

דיברתי על "המטרה: שומר הראש" בעשר הדקות האחרונות של פודקאסט הקולנוע של סינמסקופ ברדיו הקצה. האזינו כאן

"המטרה: שומר הראש" הוא הסרט השלישי שבו מגלם ג'רארד באטלר את דמותו של סוכן השירות החשאי מייק בנינג, שכבר שש שנים – מאז "המטרה: הבית הלבן" מ-2013 – מציל את נשיאי ארצות הברית מחטיפות וניסיונות התנקשות. ארון אקהרט, שגילם את הנשיא בשני הסרטים הקודמים, היה מועד במיוחד להתקפות טרור אישיות נגדו. מזל שהוא פרש ואת מקומו תפס הפעם מורגן פרימן (שהיה יו"ר בית הנבחרים בסרטים הקודמים).

הסדרה, שהתחילה עם במאי בעל שם (אנטואן פוקואה), עברה בשני הסרטים האחרונים לבמאים אלמונים ולשחקנים שהיו פעם כוכבים. זו שיטת העבודה של חברת "מילניום", האולפן ההוליוודי העסוק של הישראלים אבי לרנר ובועז דוידזון, שעושים בי–מוביז גאים, עם כוכבים במחירי מציאה. את מה שמארוול עושים ב-200 מיליון דולר, מילניום עושים בשליש, וככה זה גם נראה. כל עוד הם היו אולפן שהתמחה בסרטים קטנים וזולים המיועדים בעיקר לדי.וי.די ולכבלים, קשה היה שלא לחבב את התוצרת הקשוחה והמחוספסת של האולפן הזה, שסרטי הפעולה והפשע שלו נראו כמו שריד לקולנוע המצ'ואיסטי והאנרגטי של שנות השבעים. אבל גם כשהם משקיעים תקציבים גבוהים מהממוצע, וגם כשהם נעזרים בהפצה הגלובלית הענקית של אולפני ליונסגייט, קשה להתעלם מכך שגם הסרטים הכי יקרים של מילניום נראים כמו חיקויים זולים לסרטי פעולה טובים יותר שכבר ראיתם בעבר. יש סרטי פעולה שמשקיעים המון כסף ומשאבים ביצירת רגעים שכמותם לא ראיתם לפני כן על המסך, ויש את סרטי "המטרה: הבית הלבן" והמשכיהם שמחקים את הרגעים שאחרים חידשו. ההבדל העיקרי הוא שהסרטים האלה – וזה חריג במיוחד ב"המשימה: שומר הראש" – מציגים כמות אלימות והרג שכבר לחלוטין לא מקובל למצוא בקולנוע המיינסטרימי של האולפנים הגדולים. ב"המטרה: שומר הראש" יש מאות הרוגים.

הסרט הנוכחי שוב מתחיל עם ניסיון התנקשות בנשיא ארצות הברית (באמצעות מתקפת מל"טים, מה שבוודאי יצר מצב מוזר למי שראה את הסרט במוצ"ש ויצא וגילה שתקיפה כזאת באמת קרתה באותו זמן בסוריה), ובגלל שבנינג היה ניצול יחיד מצוות האבטחה, הוא הופך לחשוד העיקרי של האף.בי.איי (רעיון מופרך שרק מוכיח שהדמויות בסרט החדש לא ראו את הסרטים הקודמים). מכאן, מתחיל סרט שרובו עוסק במנוסתו של בנינג מפני החוק ובניסיון להוכיח את חפותו. הסיפור על אדם חף מפשע שנרדף על עבירה שהוא לא ביצע הוא אחד העלילות הידועות של סרטי המתח, והפך בין השאר לסימן ההיכר של היצ'קוק, ושל סרטים שהושפעו ממנו ושהפכו לקלאסיקות, "הנמלט" למשל. אבל אין שום דבר היצ'קוקיאני בסרט הזה, שמוותר על כל מה שהיה יכול להפוך אותו למותחן קלאסי ומעדיף להתמקד בקרבות האגרופים של הגיבור ולא בפרנויה, באסטרטגיה ובמהלכי הנפש שלו. כך נראה סרט שנוצר על ידי אגרופן ולא על ידי שחקן שח.

בתוך מנטליות הבי–מובי הקשוחה והאפקטיבית למדי של הסרט (שהנוכחות של ניק נולטי בתור אביו של בנינג מעניקה לו עומק רגשי וגברי קלאסי משמעותי), יש בו גם משהו שמעניין לשים לב אליו. אולי בגלל שמייסדי חברת מילניום הם מהגרים ישראלים, ואולי לא, אבל הסרטים שהופקו באולפן תמיד יישרו קו עם הצד השמרני של המפה הפוליטית האמריקאית, ותמיד הפגינו נאמנות פטריוטית המנונית, מניפת דגלים. ב"המטרה: הבית הלבן" הנשיא הותקף על ידי קומנדו צפון קוריאני, ב"המטרה: לונדון" אלה היו טרוריסטים פקיסטנים (בראשות אלון אבוטבול). כלומר, בשני הסרטים שנוצרו בימי שלטון אובמה, המסר היה רפובליקני: אמריקה תחת מתקפה והיא חייבת להגן על עצמה מפני אויביה בעולם. אבל פתאום, כשטראמפ הנשיא, האיום האמיתי בסרט מגיע מתוך הבית הלבן עצמו ולא מצבאות זרים, האיום נובע משיתופי הפעולה של השלטון עם תאגידים וקבלני נשק. הבית הלבן הוא האויב של העם האמריקאי ושל מוסד הנשיאות? מי היה מאמין שדווקא ג'רארד באטלר, אבי לרנר ובועז דוידזון יציגו את האופוזיציה הכי קשוחה שראינו השנה בקולנוע האמריקאי לשלטון טראמפ.

(גרסה מורחבת לביקורת ב"כלכליסט", 26.8.2019)

ציוץ