"שליחות קטלנית: גורל אפל". שלישי בשלייקס לבני 40 פלוס

דיברתי על "שליחות קטלנית: גורל אפל" בפודקאסט הקולנוע של סינמסקופ ברדיו הקצה. האזינו כאן

הרמז הראשון שהיה מבשר רעות הגיע כשג'יימס קמרון התראיין לפני עליית "שליחות קטלנית: גורל אפל" והודה – בבוטות דונלד טראמפית – שהוא אמנם לא היה לרגע על הסט של הסרט, שהוא חתום כאחד ממפיקיו, אבל הוא ראה את הראף קאט הראשון של הבמאי, טים מילר ("דדפול") בינואר, והוא לא היה טוב. מאז, אמר קמרון, ועד לפני כמה שבועות, הוא ודיוויד אליסון, מראשי אולפני פראמאונט, היו עסוקים בהבאת הסרט לגרסתו הסופית. אלה אף פעם לא בשורות טובות כשסרט נדרש למהלך הצלה בזמן העריכה, או כשמפיק הסרט מודה בכך עוד לפני צאתו.

הרמז השני שהיה מבשר רעות הגיע כשנכנסו לאולם הקולנוע, בהצגה ראשונה ביום יציאת הסרט, והוא היה ריק. בודדים הגיעו לסרט השישי בסדרת "שליחות קטלנית", והראשון שקמרון, במאי שני הסרטים הראשונים, היה מוכן לשים את שמו עליו ולארגן קאמבק לשני גיבורי הסרטים המקוריים – לינדה המילטון (אשתו לשעבר) וארנולד שוורצנגר, שסרטי "שליחות קטלנית" הפכו אותו מכוכב ספורט לכוכב קולנוע. לא רק ברב חן בתל אביב הקהל לא הגיע לסרט, אלא גם בכל רחבי ארצות הברית. שבוע אחרי צאתו "שליחות קטלנית: גורל אפל" מסתמן כאחד הכשלונות הגדולים של השנה שעשוי לההסתכם בהפסדים של מאה מיליון דולר למשקיעיו.

"שליחות קטלנית: גורל אפל" הוא סרט כל כך מלא בטעויות קונספטואליות, אבל הראשיות שבהן ברורות כבר מהפוסטר – אם אתם מחזירים את כוכבי הסרטים הראשונים, שכבר עברו את גיל הפנסיה, אתם מן הסתם רוצים את מעריצי הסרטים המקורים כקהל יעד. הדבר הראשון שאתם צריכים לעשות הוא לגרום להם להאמין שהם יראו בסרט דברים שכמותם לא ראו קודם, כי זו החוויה שאיתה העולם יצא כשהוא בא לראות את "שליחות קטלנית 2": אקשן ואפקטים ברמה כזאת לא ראינו לפני כן. אבל במקרה של "גורל אפל" – וחוץ מסצינת מרדף מוצלחת אחת בפתיחת הסרט בין טנדר ומשאית (סרטי הסדרה הזאת תמיד הציגו מרדפי משאיות מוצלחים) – הסרט נראה מיושן יותר מהסרטים המקוריים בסדרה. הטעות השניה היא חוסר היכולת של הסרט לגייס אליו מעריצים חדשים. הנה מתכון: אם תצליחו גם לאכזב את המעריצים הוותיקים – הסרט הזה הוא ה"שלישי בשלייקס" לבני ה-40 ומעלה, סרט שכולו נוסטלגיה – וגם לא תצליחו למשוך מעריצים הצעירים, כך תייצרו פלופ.

עד כמה בינוני? השוו את הסצינה שבה מגיעה חבורת הנמלטים להסתתר בבקתה הנידחת והחמושה של ארנולד שוורצנגר בסרט הזה לסצינה שבה ג'רארד באטלר מגיע להסתתר בבקתה הנידחת והחמושה של ניק נולטי ב"המטרה: שומר הראש" – הלכאורה זול ונחות מבין שני הסרטים – ותראו את ההבדל בין הסרטים מבחינת יומרה וביצוע. דווקא "המטרה: שומר הראש" נטול הציפיות עשה את זה הרבה יותר טוב.

הבעיה הכי גדולה של הסרט – חוץ מהעובדה שהאפקטים מיושנים, הדמויות לא מעניינות והאקשן מגושם – היא שקמרון ושותפיו בעצם בוגדים ברעיון היסוד של "שליחות קטלנית 2". זה קורה כבר בסצינת הפתיחה מעוררת החימה, שכבר בה הייתי צריך לקום ולצאת מהאולם במחאה. 22 שנה אחרי ששרה קונור מנעה את יום הדין מתברר שנותר עוד מחסל שנשלח מהעתיד והוא כן מצליח לרצוח את ג'ון קונור הילד. ויום הדין אכן נמנע, אבל מתברר שבעתיד היותר רחוק, קורה משהו אחר – שאיש לא מסביר – שגורם למכונות שוב להשתלט על בני האדם ולהתחיל לטבוח בהם, ושוב נשלח מחסל ושוב נשלחת מישהי להגן על מי שעתידה להנהיג את המורדים. ההיסטוריה חוזרת. המסר של סרטי "שליחות קטלנית" שיצר ג'יימס קמרון היה "הגורל הוא מה שאנחנו קובעים", ועכשיו מגיע הסרט הזה ואומר לנו שהמוטו ההוא היה שקרי: הגורל נתון וקבוע, והדבר היחיד שנותר לנו לעשות הוא רק לשנות את התאריכים שלו. זו אולי השקפת עולם ריאליסטית ופסימית יותר, אבל היא כל כך מנוגדת לאופי של שני סרטי המופת איתם התחילה הסדרה שהיא כמעט מבטלת אותם. במקום זאת, עדיף שנתעלם מהסרט הזה ונחסל אותו, זה הגורל שמגיע לו.

(גרסה מורחבת לביקורת שפורסמה ב"כלכליסט", 6.11.2019)

ציוץ