21 נובמבר 2019 | 14:26 ~ 0 תגובות | תגובות פייסבוק

“האירי”, ביקורת

“האירי”. הופה היי

אחד הדברים שמאפיינים את הסרטים של מרטין סקורסזי היא האנרגיה העצומה שיש בתנועות המצלמה שלו, שלעיתים קרובות שועטות באמוק לעבר הדמויות. לכן מפתיע לגלות שהאירי“, סרטו החדש שיוצא בארץ בשבוע שבו הוא חגג את יום הולדתו ה-77, הוא סרט בעל קצב מתון ומאופק. כל כך מתון שהסרט נמשך כמעט שלוש שעות וחצי. בדומא לרומאמהשנה שעברה, הסרט עלה השבוע להקרנות מסחריות ברשת קולנוע לב ומסוף השבוע הבא יהיה זמין לצפייה בנטפליקס.

זהו סיפורו של פרנק שיראן (רוברט דה נירו), אירי שעבד בשירות המאפיה האיטלקית. בתחילה, פרנק הוא נהג משאית בפנסילבניה של שנות ה-50. פגישה מקרית עם אחד הבוסים המקומיים ועוד פגישה, פחות מקרית, עם אחד מעורכי הדין של המאפיה גורמת לפרנק לעבור בהדרגה מבוס אחד לשני, מזה שאחראי על רחוב, לזה שמנהל עיר. כל אחד מהם נותן לו משימה תחילה בלדרות, אחר כך איומים, ועד מהרה גם חיסולים, ופרנק לא שואל שאלות. מה שאומרים לו, הוא עושה.

וכך הוא מתקדם עד שהוא מגיע להיות שומר ראשו של גימי הופה (אל פצינו). אנחנו כבר בתחילת שנות הששים. הופה הוא אמנם נשיא איגוד נהגי המשאיות, אבל בימים ההם איגודי העובדים היו לא פעם כיסוי עבור הפשע המאורגן, והופה היה אחד הבוסים הגדולים ששלטו גם בעובדים וגם בגנגסטרים, וכולם רצו לראות אותו נעלם מהשטח, בייחוד בובי קנדי, אחיו של הנשיא האמריקאי החדש, גון פ. קנדי, והתובע הכללי שלו. באמצע שנות השבעים הופה נעלם מהשטח כל אמריקאי מכיר את הסיפור הזה, או כל מי שראה ב-1992 את סרטו של דני דה ויטו על גימי הופה עם גק ניקולסון בתפקיד הראשי. הוא פשוט נעלם. כולם הבינו שמישהו הגיע אליו והעלים אותו. אבל מי?

האם האיריהוא סיפור אמיתי? תלוי את מי שואלים. ב-2004 יצא לאור ספר הנוןפיקשן של צרלס ברנדט, “שמעתי שאתה צבעי בתים“, שהביא את עדותו של שיראן ושבעיקר התגאה בכך שהוא חושף אחת ולתמיד את הסיפור מי חיסל את גימי הופה. הגרסה שלו הוטלה בספק, אבל כידוע כפי שנאמר בהאיש שירה בליברטי ואלאנס” – “כשהאגדה הופכת לאמת, הדפיסו את האגדה“.

כאן נכנסים לתמונה הבמאי מרטין סקורסזי והתסריטאי סטיב זייליאן, שלקחו את ספרו של ברנדט והדפיסו את האגדה. הסרט שלהם הוא כמו בובת בבושקה של פלאשבקים זכרון בתוך זכרון בתוך זכרון. פרנק הקשיש נזכר איך פרנק המבוגר של 1975 יוצא למסע קרוסקאנטרי בדרך לחתונה, עם כמה עצירות גורליות בדרך, והמסע הזה הוא הבסיס לפלאשבקים של פרנק הצעיר ותחילת ההיכרות שלו עם הדמויות שהוא יפגוש. מהבחינה הזאת פרנק שיראן הוא הפורסט גאמפ של תולדות הפשע המאורגן האמריקאי הוא לא סנדק ולא בוס, הוא חייל קטן ופשוט עם אפס שיקול דעת, וצייתנותו הפכה אותו למי שעבר כמו עלה שנסחף בזרם בין הדמויות הגדולות של המאפיה והאירועים הכי גדולים של אמריקה בשנות הששים והשבעים, ברגע בזמן שבו המאפיונרים והפוליטיקאים היו מיודדים אלה עם אלה, ומי שסרח חוסל, בין אם זה הופה או קנדי.

יתרון האגדה אל מול האמת מתחזק כשסקורסזי בעצמו הופך את סרטו למסע במורד זאנר הגנגסטרים של דורו. זה יותר קיצור תולדות סרטי הגנגסטרים מאשר ההיסטוריה של הפשע המאורגן האמריקאי. זו פגישת מחזור קולנועית: המפגש המחודש של דה נירו וגו פשי, אחרי החברה הטוביםוקזינו“; המפגש המחודש של דה נירו עם הארווי קייטל, אחרי רחובות זועמיםונהג מונית“; והמפגש המחודש של דה נירו עם פצינו, אחרי הסנדק 2והיט” (הייתם מאמינים שזה הסרט הראשון שפצינו עושה עם סקורסזי?). הוסיפו לכך את הטכנולוגיה החדשנית ופורצת הדרך שבה עושה הסרט שימוש, שגורמת לשחקנים להראות צעירים מכפי גילם האמיתי בלי איפור (רק בעזרת מחשבים ומערכת צילום עתידנית ומסורבלת), ואתם רק מקבלים מינון מועצם של תחושת הדזהוו לסרטים שכל אלה כבר שיחקו בהם יחד בעבר. אין כאן סיפור אמיתי אלא אוסף של זכרונות ומיתוסים, חלקם בוודאי נכונים, אבל כולם מספרים את הסיפור של הוליווד ושל וושינגטון. ערים שבהן הכוח והשקר הם המשאבים העיקריים שעליהם הן ניזונות.

יש משהו בסרט באופי שלו, בכבודות ובאורך שמזכיר את הסרטים של קופולה יותר מאשר של סקורסזי. ויש משהו באופן שבו הסרט לוקח זאנר שלם וממולל אותו לפרודות הכי קטנות שלו שמעלות על הדעת איך היה עשוי להיראות סרט גנגסטרים לו קובריק היה מביים אותו. אורכו של הסרט הוא חלק בלתי נפרד מהמסע הזה. זה לא רק אפוס היסטורי, אלא סרט על זיכרון. ולכן הסצינות המפורטות ביותר הן אלה שעוסקות באנקדוטות ולא באירועים הגדולים, הן אלה שעוסקות בדרך ולא ביעד. זה סרט על אדם שיושב בזקנתו ומביט לאחור על חייו עם לא מעט חרטה ועם ניסיון לעשות סדר בדברים, מה בא קודם, מה גרם למה ומה הוא השאיר אחריו. דווקא בשנה שסרטיו של סקורסזי זוכים לעדנה מחודשת, בין השאר בזכות הומאזים יפים בגוקר“, ורגע לפני שהאירייצא, הוא העז לפתוח מלחמת דת עם מעריצי מארוול כשאמר בראיון שסרטי הקומיקס אינם אמנות. הוא כמובן טועה, אבל הוא רק ממחיש עד כמה הסרט הזה שמסכם עידן מסוים בהיסטוריה של אמריקה ובהיסטוריה הפרטית שלו בהוליווד הוא אישי עבורו. הקשיש הזה זה הוא.

(גרסה מורחבת לביקורת ב”כלכליסט”, 20.11.2019)

נושאים: ביקורת

השאירו תגובה