גולדי הון וקורט ראסל בסרט יותר טוב

דיברתי על הסרטים הטובים ביותר של גולדי הון בחצי השני של פודקאסט הקולנוע של סינמסקופ ברדיו הקצה. האזינו כאן

״להציל את חג המולד 2״, שעלה בנטפליקס, הוא סרט המשך משודרג. הסרט הקודם מלפני שנתיים היה ממתק ילדים חמוד לעונת החגים האמריקאית בו קורט ראסל גילם את סנטה קלאוס. הבמאי היה אלמוני וכך כל הצוות לצד הכוכב. הצלחת הסרט בנטפליקס (20 מיליון צפיות בשבוע הראשון) גרמה לכך שסרט ההמשך מגיע עם פרופיל נוצץ יותר – הפעם הבמאי הוא כריס קולומבוס, שחתום על להיטי הענק ״שכחו אותי בבית״ ושני סרטי ״הארי פוטר״ הראשונים, ושזה סרט חג המולד השביעי שהוא חתום עליו כבמאי, מפיק או תסריטאי (בהנחה שאתם מוכנים להגדיר את ״הגרמלינס״, התסריט הראשון שקולומבוס כתב – תחת עינו הפקוחה של סטיבן ספילברג – סרט חג מולד). וגם כוכבי הסרט השתדרגו כשלסנטה קלאוס נוספה בסרט החדש גם גב׳ קלאוס בגילומה של גולדי הון. וכך, אחרי 37 שנות נישואים, גולדי הון וקורט ראסל משחקים ביחד בפעם השלישית, 33 שנה אחרי הסרט המשותף הקודם שלהם, ״נשואה לשניים״ (שזכה באחרונה לרימייק). עבור הון הסרט החדש הוא חגיגה כפולה, כי הוא לא רק מאחד אותה עם בן זוגה, ולא רק מחזיר אותה למסך אחרי כמעט 20 שנה של נוכחות מצומצמת בסרטים, הוא גם יוצא בדיוק בשבוע שבו היא חוגגת יום הולדת 75, לצד בעלה הצעיר ממנה בשש שנים.

כשבוחנים את הקריירות של הון וראסל זו לצד זו, קל להגיע למסקנות מעוררות מחשבה לגבי אריכות הימים של תפקידים לנשים ולגברים. ראסל מעולם לא נעלם לשום מקום. מאז 1980 הוא תמיד היה הגבר המאצ׳ו הקשוח – בשנות השמונים בחמישה סרטים שביים ג׳ון קרפנטר (וביניהם ״הבריחה מניו יורק״ ו״היצור״), ובשנות האלפיים בשלושה סרטים שביים קוונטין טרנטינו (״חסין מוות״, ״שמונת השנואים״ ו״היו זמנים בהוליווד״, שהוא היה הקריין שלו).

זה בוודאי אומר משהו עליו כשמעיון בפילמוגרפיה שלו נזכרים שהוא גילם פעמיים את אלביס פרסלי: פעם אחת ב״פורסט גאמפ״, והפעם השניה בסרט הטלוויזיה על אלביס פרסי מ-1979, שהעניק לראסל את תפקידו הראשי הראשון, והוליד את הזוגיות שלו עם קרפנטר, שהפך אותו לכוכב. פרסלי היה גם האיש שלצידו הופיע ראסל הילד בסרט הקולנוע הראשון שלו, במה שיהפוך אותו לשחקן מבוקש כילד בסדרות טלוויזיה.

כמה ראסל מאצ׳ו? לבן שלו מנישואיו להון הם קראו ווייאט ראסל, מן הסתם על שמו של ווייאט ארפ, השריף מהדו–קרב באוקיי קורל ומ״קלמנטיין יקירתי״, ורק שבע שנים אחר כך ראסל יגלם את דמותו של השריף הזה – שגולם גם על ידי הנרי פונדה, ברט לנקסטר וקווין קוסטנר – במערבון ״טומבסטון״.

אבל מה ששוכחים כיום, כי ההיסטוריה מנוולת עבור שחקניות, הוא שלאורך כל שנות השבעים והשמונים, הון היתה כוכבת הרבה יותר גדולה ממנו. גם היא התחילה את דרכה בטלוויזיה, בתור הבלונדינית הצווחנית המצחיקה בתוכנית המערכונים ״Laugh In״ בשנות הששים. אבל כבר בסרט הקולנוע הראשון שלה – ״פרח הקקטוס״, לצד וולטר מתאו ואינגריד ברגמן – היא זכתה באוסקר. זה היה ב-1969. היא המשיכה להיות המצחיקנית ב״יש נערה במרק שלי״, מול פיטר סלרס. ובאופן כללי, היא עבדה כמעט תמיד מול פרטנרים מעולים ובדו–קרב על הצחוקים, היא הביסה בקלות את צ׳בי צ׳ייס ודאדלי מור ב״תרגיל לבלשית מתחילה״ (1978), את ברט ריינולדס ב״חברים טובים״ (1982), על פי תסריט נפלא מאת בארי לווינסון ,את וורן בייטי ב״שמפו״ ו״משחקי חברה״ ואת סטיב מרטין ב״אשה בהפתעה״ (1992). ״מועדון האקסיות״ היה הלהיט הגדול האחרון שלה – לצד בט מידלר ודיאן קיטון – אבל עבורי, הון היתה הכי מצחיקה כשהיא נלחמה עד המוות במריל סטריפ ב״המוות נאה לה״, הקומדיה השחורה של רוברט זמקיס שרבים אוהבים לקטול, אבל היא פנינה קומית שלא זוכה להערכה נאותה.

שני סרטים, שתוחמים את שנות השבעים משני קצות העשור, מזכירים עד כמה הון היתה שחקנית מצוינת ומגוונת. תחילה ב״שוגרלנד אקספרס״, סרט הקולנוע הראשון של סטיבן ספילברג מ-1974. הון היתה גיבורת הסרט, בתור האשה שמשכנעת את בעלה לברוח מהכלא כדי להחזיר להם את בנם שנלקח מהם על ידי רשויות הרווחה. השניים חוטפים שוטר ויוצאים בשיירה איטית של שוטרים, אנשי תקשורת ועשרות אזרחים מריעים, לכיוון שוגרלנד, טקסס, כדי להתאחד עם הבן, ולהתעמת עם המשטרה שמחכה להם שם. ספילברג ראה את הון – שעשתה עד אז רק קומדיות – והבין שהיא יכולה להיות האשה החזקה שתעשה הכל כדי לאחד את משפחתה. וב-1980, ״טוראית בנג׳מין״ הפך לאחד הלהיטים הענקיים של שנות השמונים בסרט שהון החזיקה לגמרי על כתפיה, ושהוא כמו צילום רנטגן של כל תחלואי התקופה ההיא: אשה שמחליטה להתגייס לצבא ומגלה שבניגוד למה שהובטח לה, היא לא יכולה לפרוש ממנו מתי שהיא רוצה. אימוני הקרב שלה יעזרו לה בהמשך במציאות של הטרדות ותקיפות מיניות, וגברים שמנסים להשתלט במרמה על חייה. האופן שבו הסרט מציג את חיי הנישואין כסוג שצבא שמתגייסים אליו בהתנדבות ואז נתקעים בו לנצח, במערכת יחסים של מפקדים ופיקודים, הוא אבחנה שנונה לסרט שעוסק במלחמת העולם שבין גברים ונשים.

הון מעולם לא הניפה דגלים פוליטיים או הכריזה על סרטים לצרכי אג׳נדה, אבל גם ״שוגלנד אקספרס״ וגם ״טוראית בנג׳מין״ הציגו דמות נשית מובילה, שמצליחה לסנן מעליה את הגברים שעומדים בדרכה להגשמת הרצונות שלה. וכך היה גם ב״נשים בעורף״, שאמנם מוגדר כקומדיה רומנטית – שבו לא רק הגיבורה משיגה את הגבר, אלא זה הסרט שבו הון וראסל נהיו זוג. אבל זה לחלוטין הסרט שלה. סרטו המבריק – והלא מספיק מוכר – של ג׳ונתן דמי סיפר על הימים במלחמת העולם השניה שבה כל הגברים היו במבא, ואמריקה עברה לניהול כל–נשי, כולל בפס היצור במפעלים. דמי – שהוקסם מנשים חזקות גם ב״נשואה למאפיה״, ״משהו פראי״ ו״שתיקת הכבשים״, הראה ב״נשים בעורף״ איך הפמיניזם נולד באמריקה.

מאז שהגיעה לגיל 55, הון כמעט שלא עושה יותר סרטים. היא העבירה את השרביט לבתה מנישואיה השניים לשחקן ביל האדסון, קייט האדסון, שהיתה לרגע הגולדי הון החדשה וגנבה את ההצגה ב״כמעט מפורסמים״ ו״איך להיפטר מבחור בעשרה ימים״.

את מקום הסרטים תפסו העיסוק שלה במדיטציה ובפילנתרופיה. את מפעלות הצדקה שלה תושבי תל אביב מכירים היטב – הון (היהודיה) היתה אחת התורמות הגדולות לבניית סינמטק תל אביב, ואולם מספר 1 במתחם עדיין קרוי על שמה. אבל הוא סגור כבר שמונה חודשים. ולכן את הקאמבק שלה הון עושה בנטפליקס. מי שיצפה ב״להציל את חג המולד 2״ יתקשה להאמין שגב׳ קלאוס היתה פעם אחת הנשים הכי מצחיקות בהוליווד. אבל תאמינו לנו.

(גרסה מורחבת לטקסט שהתפרסם ב״כלכליסט״, 26.11.2020)

ציוץ