25 נובמבר 2020 | 21:01 ~ 0 תגובות | תגובות פייסבוק

“יומני האפלצ׳ים״, ביקורת נטפליקס

“יומני האפלצ׳ים״.

דיברתי על ״יומני האפלצ׳ים״ ועל סרטיו של רון הווארד בפודקאסט הקולנוע של סינמסקופ ברדיו הקצה. האזינו כאן

בזמן שכולנו היינו נתונים בסגר, רון הווארד המשיך לעבוד נונסטופ. בחודש האחרון עלו שני סרטים שלו. הראשון תיעודי, ״לבנות את גן עדן מחדש״, שהוצג בתחילת החודש בערוץ נשיונל ג׳יאוגרפיק בדיוק ביום השנה השני לשריפת היער ששרפה כליל את העיירה פרדייס בצפון מדינת קליפורניה; השני עלילתי: ״יומני האפלצ׳ים״ (״Hillbilly Elegy״ במקור), שעולה היום בנטפליקס. וכאילו כל זה לא מספיק, בתו, ברייס דאלאס הווארד, ביימה בזמן הזה את הפרק הלפני אחרון ב״המנדלוריאן״, הסדרה הפופולרית של דיסני פלוס, ודחפה פנימה מחוות לכמה מסרטיה של אביה (שבעצמו ביים את ״סולו״, סרט בסדרת ״מלחמת הכוכבים״). וכך נובמבר הפך לחודש הגדול של משפחת הווארד.

הווארד, שתמיד ייזכר כילד נצחי בזכות תפקידיו בטלוויזיה האמריקאית בשנות הששים והחמישים, כבר בן 66, ועם שני אוסקרים בכיסעל הבימוי וההפקה של ״נפלאות התבונה״. ההספק שלו עצום – סרטים עלילתיים, תיעודיים וסדרות טלוויזיה – אבל התפוקה שלו מאוד לא אחידה באיכותה. הוא ביים כמה סרטים נהדרים – ובראשם את ״ספלאש״, סרטו הטוב ביותר, ו״אפולו 13״, שניהם עם טום הנקס. אבל הוא גם ביים סרטים איומים ״בלב הים״ ו״התופת״, למשל. נדמה שככל שהוא מתבגר סרטיו של הווארד הולכים ונהיים יותר ויותר כבדים ורציניים, וההומור שאיפיין את סרטיו המוקדמים נעלם.

ובכל זאת, הווארד עדיין נחשב אחד הבמאים האמריקאיים הבולטים בהוליווד, יוצר אמין וסולידי, כזה שאפשר לסמוך עליו שסרטיו יהיו לרוב הוגנים וטובי לב, על אנשים שעושים כמיטב יכולתם בתוך נסיבות חיים מורכבות. להווארד אין סגנון בימוי אישי וסרטיו נראים כאילו בוימו על ידי כלאדם, אבל בזכות העובדה שהוא בעל הבית של עצמו – בזכות חברת ההפקה שלו ושל בריאן גרייזר, ״אימג׳ן״, אחת החברות המצליחות בהוליווד – התחושה העקבית היא שלרוב הווארד לא לוקח לעצמו משימות כשכיר ושכל סרט שהוא מביים הוא בחר באופן אישי כי הוא איכשהו קרוב לליבו. אלא שלמראה רשימת הקרדיטים שלו, קשה לשים את האצבע על נושאים או תימות שאפשר לאפיין ככאלה שמעניינים את הווארד או שהוא מתמחה בהם.

סרטו החדש, לפיכך, מתסכל כמו לא מעט מסרטיו הקודמים: יש אמנם הרגשה שהוא נעשה ברצינות ובכבוד האופייניים לו ושהדמויות והנושאים המורכבים שהסרט עוסק בהם נוגעים בו, אבל כמו עם רוב סרטיו במילניום הנוכחי אין בו ולו רגע אחד של קולנוע בעל ערך וסגנון. אפילו ההפך: באופן לא אופייני לעבודותיו יש משהו מפוזר ואף מרושל באופן שבו הסרט מנסה לעבור בין שלושה צירי זמן, אחד מהם הוא נוטש עד מהרה, את השני הוא מבלגן והשלישי לא מעניין. זה סרט שכולו תוכן ללא צורה.

״יומני האפלצ׳ים״ מבוסס על רב המכר האוטוביוגרפי של ג׳יי.די ואנס, המספר על ילדותו שנעה בין איזורי הכפר של קנטקי (שמככבת כעת גם ב״גמביט המלכה״) ובין איזורי הספר הנחשלים של אוהיו. סבתו הולידה את אמו כשהיתה בת 13, אמו הולידה אותו כשהיתה בת 18, וכל בני המשפחה המפוררת והלא מתפקדת הזאת גרה בשלושה בתים סמוכים באותו רחוב. ואנס המבוגר נזכר בצרחות ובמצוקות שלו כילד וכנער – עם אמא שסובלת מבעיות נפשיות והתמכרויות לסמים וסבתא שמאמינה בחינוך קשוח – בשעה שהוא עומד רגע לפני ראיון קבלה מכריע בקריירה שלו, כסטודנט למשפטים בייל, וטלפון בהול קוטע את חיי הבריחה שלו, ומחזיר אותו הביתה.

יש משהו מעורר הזדהות בסרט הזה, כי בסופו של דבר – גם בלי עוני, סמים והתעללות נפשית ופיזית – קל להזדהות עם ילד שמגלה רק מאוחר בחיין של כל מה שהיה טראומטי בחייו למעשה עיצב את אישיותו והפך אותו למי שהוא, ושהוא חב לנשים שגידלו אותו יותר ממה שהוא מוכן להודות. אבל הסרט – שבעיקר כושל בכך שהוא מטיל את גילום דמותו של המספר על שני שחקנים לא כריזמטיים – נותר מלודרמה משפחתית שגרתית שפונה מהר מדי לצעקנות ולנקודות מפנה בנאליות.

מבקרי הקולנוע האמריקאים הזדרזו לנבא לגלן קלוז, המגלמת את הסבתא, מועמדות שמינית לאוסקר. קלוז אכן בולטת בחצי השעה האחרונה של הסרט, אבל נדמה שהתחזית הזאת אוטומטית ומבוססת על ברירות המחדל שמאפיינות גם את הדרמטיות והאסתטיות של הסרט הלא ייחודי הזה. לעומת זאת, איימי אדמס נפלאה בתור האמא שנעה בין רגעים שהיא חלום לרגעים שהיא סיוט. שש מועמדויות לאוסקר יש לאדמס תחת אמתחתה, ודי מדהים שהיא עוד לא זכתה. אם יש סיבה אחת לראות את ״יומני האפלצ׳ים״, זו היא.

(פורסם ב״כלכליסט״, 24.11.2020)

נושאים: ביקורת

השאירו תגובה