22 מרץ 2023 | 06:21 ~ תגובה אחת | תגובות פייסבוק

יום הקולנוע הישראלי 2023 – מה פתאום ומה לראות?

דיברתי על יום הקולנוע הישראלי 2023 – הצצה מאחורי הקלעים, מצב הקולנוע הישראלי והמלצות צפייה – בפודקאסט הקולנוע של סינמסקופ ברדיו הקצה. האזינו בספוטיפיי או כאן

יום הקולנוע הישראלי שיתקיים היום מעלה רק שאלה אחת: מה פתאום עכשיו? מה הקשר בין חודש מרץ ובין לוח השנה של הקולנוע הישראלי, שכבר שנים מסונכרן כולו לקיץ והלאה? בחופשת הקיץ יוצאים הסרטים המסחריים המיועדים לילדים ולתיכוניסטים, לצד הבכורות של סרטי ביכורים (בעיקר) בפסטיבל ירושלים. ומספטמבר ואילך יוצאים הסרטים של פרסי אופיר ופסטיבל חיפה. לכן, מאז 2014 יום הקולנוע הישראלי מופק באיזור ספטמבראוקטובר, כמעין עלה תאנה שמאפשר לקהל הרחב לראות את המועמדים לפרסי אופיר, מבלי שהם באמת יופצו מסחרית.

יום הקולנוע הישראלי גם מועיל לכולם. הקהל משלם עשרה שקלים לכרטיס ומשרד התרבות משלים עוד כעשרה שקלים נוספים על כל כרטיס שנמכר, ומממן את קמפיין הפרסום. זה עוזר לבעלי בתי הקולנוע, למפיצים, למפיקים, ליוצרים ובהחלט גם לקהל, שרואה סרטים בזול ומגלה שיש סרטים ישראליים טובים ומהנים, אם יודעים לאיזה מהם להיכנס. בשנת 2022 יום הקולנוע של ספטמבר בוטל בגלל סכסוך פניםתעשייתי. באותה שנה נמכרו 963 אלף כרטיסים לסרטים ישראליים. לו היה מתקיים יום קולנוע ישראלי המספר הזה היה מצליח לחצות את קו מיליון הכרטיסים, לראשונה מאז 2019, שנת הטרוםקורונה.

וכך, כמעט בלי סרטים חדשים, יום הקולנוע הישראלי של סוף החורף יציג בבתי הקולנוע את הסרטים שכבר הייתם אמורים לראות בשנה שעברה. היו שבעה סרטים מצליחים, בדרגה כזו או אחרת, ב-2022, והם אלה שיקבלו את רוב שעות המסך ביום רביעי: "בחורים טובים" של ארז תדמור (250,000 כרטיסים), "עולה לראש" של דניאל אדר וערוץ הכיבוד (101,000 כרטיסים), "חומוס פול טריילר" של אסף קוברובסקי (86,000 כרטיסים), "הסיפור שלנו" של ירון ארזי (85,000 כרטיסים), "אוהב אותך צ'רלי" של שי כנות (81,000 כרטיסים), "קריוקי" של משה רוזנטל (80,000 כרטיסים) ו"בתולים" של מאור זגורי (70,000 כרטיסים). אליהם צרפו גם את הסרט התיעודי המרגש של תומר הימן, "אני לא" (שמכר 50,000 כרטיסים). סרטים מיבול 2023 אין בכלל ביום הקולנוע הישראלי, למרות ש"המשלחת" של אסף סבן ו"גולדה" של גיא נתיב כבר הוצגו בבכורה בפסטיבל ברלין ו"סוף טוב" של שרון מימון וטל גרניט כבר יצא להפצה מסחרית בארצות הברית. יש להניח שמפיצי הסרטים האלה מחכים איתם לבכורה חגיגית יותר בפסטיבל ירושלים או חיפה, ולא רצו לבזבז אותם על סתם עוד יום של חול. יש גם להניח שקיומו של יום קולנוע ישראלי במרץ, רומז לנו על כך שבעוד חצי שנה, בסביבות ראש השנה וטקס פרסי אופיר, יתקיים יום קולנוע ישראלי נוסף, רציני יותר, פחות מאולתר, פחות ממוחזר (עד כמה ממוחזר? ל"הבית ברחוב פין" ו"הסירו דאגה מליבכם" זה כבר יום הקולנוע השלישי והם עדיין לא הופצו מסחרית).

וכך, יום שאמור לחגוג את הקולנוע הישראלי מגיע בתזמון שרק מדגיש את המשבר שבו הוא מצוי. קרנות הקולנוע לא מצליחות לזהות בין הפרויקטים המוגשים להם סרטים שיביאו קהל או ימשכו תשומת לב בפסטיבלים בינלאומיים (נתון מדכא: 13 מתוך 28 הסרטים הישראליים שהופצו ב-2022 לא עברו הצליחו להביא יותר מ-9,000 צופים); האקדמיה הישראלית לקולנוע לא מצליחה לבחור סרט שיגיע לאוסקר ואפילו לא מצליחה למנף את סרטיה הזוכים לכדי הצלחה מסחרית; משרד התרבות כבר שנים עסוק בלגעור ביוצרי הקולנוע במקום לתמוך בהם; ועכשיו גם יום הקולנוע במקור יוזמה של בעלי בתי הקולנוע הופך לעסק מסחרי ציני ואופורטוניסטי שכולם בתעשייה התחילו לריב עליו מאחורי הקלעים בניסיון לגזור עליו קופון. נראה שהיום הזה מגיע השבוע בלי שלאף אחד יש חשק לקראתו. הדבר היחיד שעוד עובד בתעשייה המקומית הם הסרטים המסחריים, המופקים לרוב על ידי משה אדרי. הם לא מקבלים ביקורות טובות, ולרוב בכלל לא מוקרנים לתקשורת, אבל הם מצליחים לזהות קהל יעד ולהגיע אליו. וכך גם תעשיית הטלוויזיה, שקיבצה אליה את פליטי תעשיית הקולנוע שמאסו בתקציבים ההולכים ומצטמקים, בהגשות האנונימיות לקרנות ובמלחמות הפוליטיות בין השרים והיוצרים ובין היוצרים ובין עצמם והיא ממשיכה עדיין לייצר להיטים, גם מקומיים וגם בינלאומיים. אולי כדאי לחכות עם יום הקולנוע הישראלי ליום שבו יהיה קולנוע ישראלי שיהיה שווה לחגוג.

======================

=======================

אז מה לראות?

"ילדים של אף אחד". רגע לפני שהלך לביים את "בחורים טובים" הספיק ארז תדמור, השולף הכי מהיר בישראל (הוא כבר סיים לצלם ולערוך סרט חדש), לביים את הדרמה החברתית הזאת אותה כתב ויזם השחקן רועי אסף. תיקי דיין נהדרת בסרט מרירמתוק על בית אמנה לילדים ונערים בסיכון.

"בדרך לאילת". שמואל וילוז'ני זכה בפרס אופיר מוצדק על תפקידו המצחיק והכואב בסרטו החמוד של יונה רוזנקיאר, על אב מבוגר שיוצא למסע על הטרקטור שלו, מאצבע הגליל ועד אילת.

"ולריה מתחתנת". הסרט הזה, שהיה אחד המועמדים הבולטים לפרסי אופיר השנה (הוא זכה לבסוף בפרס התסריט), יוצא להקרנות מסחריות מחר. סרטה של מיכל ויניק הוא דרמה נוקבת וכואבת (אך פיוטית) על נשים אוקראיניות שמגיעות לישראל כדי להתחתן עם גברים שהן לא מכירות, שמבטיחים להן חיים טובים יותר. לצידו מוקרן גם "הבית ברחוב פין", שני סרטים שצילם גיא רז באופן מרהיב, שעוסקים במצבן הנורא של נשים במציאות של סחר בנשים.

"אני לא". סרטו התיעודי החדש של תומר הימן הוא סיפור מרתק, שצולם לאורך שנים, על נער במוסד שיקומי, שחולם להיות במאי, מצלם את העולם סביבו כמו משורר, ומאתגר בהתנהגותו שלא אחידה את כל מי שסביבו. זה סרט על הורים מאמצים עם סבלנות של ברזל ולב של זהב, ועל נער שלא מצליח להתבטא, אבל כשכן, הוא עושה זאת כמו שירה.

נושאים: בשוטף

תגובה אחת ל - “יום הקולנוע הישראלי 2023 – מה פתאום ומה לראות?”

  1. סינפיל 4 אפריל 2023 ב - 20:23 קישור ישיר

    קשה למדי שלא להבחין ולהשגיח בקורלציה המובהקת (היינו, באורח המצביע די בוודאות על סיבתיות) בין דמדומיו ושקיעתו הכמותית והאיכותית המסיבית של הקולנוע האמנותי (בהגדרתו המקובלת והשגורה של המושג בספרות המדעית־המחקרית האובייקטיבית והאמפירית בדיסציפלינות האקדמיות הרלוונטיות) בישראל, שבעבר היה אחראי כאן לכמה מן ההישגים הכבירים ביותר בכל תולדותיו של מדיום זה ברמה הגלובלית ושהיווה אבן־שואבת למרבית אוכלוסיית הארץ, בעשור האחרון לערך עת החלפתו בבידוריזם מחד גיסא – תופעה אמפירית הממוסמכת והמתועדת לזרא ולעייפה בכמעט כל ספר מחקרי־אקדמי רציני העוסק בקולנוע ישראלי עכשווי ושפורסם בשנים האחרונות (ושגם עולה מדי־פעם בשכיחות קבועה בפודיה ובפורה הבודדים שעוד נותרו כאן בארץ למבוגרים משכילים ואינטליגנטים) עד לרמה שאין עליה עוררין – לבין הנסיקה באותה התקופה, עם המרשתת המהירה, הטלפונים הניידים המשוכללים, וכולי, בהונה החברתי והתרבותי, עד לכדי הפיכתה של זו להגמונה של ממש, של אליטת־ה״הייטק״ ־וה״עסקים״ וכולי השבעה והעשירה המנהלת במדינה זו מלחמת דה־לגיטימציה פנאטית נגד הקולנוע האמנותי (ונגד השיח ההשכלתי וההומניסטי שבעבר אפשר כאן את קיומו ואת הפיכתו לדומיננטי בקולנוע הלאומי שלנו) מזה לפחות כרבע־מאה כבר:
    כשהמודוס הדומיננטי בקולנוע הלאומי שלנו (וכל־זאת היה עד לא־מזמן ממש!) היה קולנוע אמנותי מובהק המוקדש לביקורת תובענית, מאתגרת, קשה ודורשנית אודות ה״מובן־מאליו״ של הבורגנות הסאחית ואורחותיה וגחמותיה/שגיונותיה, מן הסתם, העניין לא מצא־חן בעיני אליטת־ה״הייטק״ ־וה״עסקים״ וכולי המנהלת מלחמת דה־לגיטימציה פנאטית נגד הקולנוע האמנותי מזה לפחות כרבע־מאה כבר, חייבים להחזיר את המצב כאן בארץ לזה שהיה בשנות התשעים/בעשור הראשון למילניום הנוכחי, עת הקולנוע האמנותי היה המודוס הדומיננטי בקולנוע הלאומי שלנו, הבידוריזם היה תופעה זניחה שזכתה לבוז המגיע לה והשיח הקולנועי היה ביקורת אמנות אמיתית שביכרה בבירור, ללא שמץ של רלטיביזם וניהיליזם, את הראשון על האחרון. לשם כך חייבים למוטט את הפרויקט של האליטות ולזרוק אותו לפח האשפה של ההיסטוריה, שמה מקומו הראוי.


השאירו תגובה