"אסטרואיד סיטי" של ווס אנדרסון, ביקורת
"אסטרואיד סיטי". ווס סייד סטורי
דיברתי על "אסטרואיד סיטי" בפודקאסט הקולנוע של סינמסקופ ברדיו הקצה. האזינו בספוטיפיי או לחצו להאזנה כאן
לפני כמה שבועות הציפה גחמה חדשה את הרשתות החברתיות: כמה סינפילים השתמשו באפליקציות אינטלינציה מלאכותית ויצרו רצף ויראלי של מחוות מצחיקות לסרטיו של ווס אנדרסון. תחילה זה היה "מלחמת הכוכבים", לו בוימה על ידי אנדרסון, ובהמשך זה התפתח ל"יורשים", בגרסת ווס אנדרסון. בשני המקרים המעריצים לקחו את הדמויות האיקוניות ומיקמו אותן בתלבושות ובסטים מעולמו של אנדרסון: בצבעי פסטל של כתום, כחול וטורקיז בפריימים דחוסים בפרטים, סימטריים ועם לוק רטרו מובהק. זה הצחיק את כולם – חוץ מאת אנדרסון עצמו, שביקש מחבריו שיפסיקו לשלוח לו את הממים האינטרנטיים האלה. "אני מוחק אותם מיד", הוא אמר באחד הראיונות האחרונים שנתן באחרונה. אולי זה אומר שלהבדיל מסרטיו גדושי האירוניה ובדיחות הדעת, אנדרסון עצמו הוא אדם נטול חוש הומור, לפחות לו הומור עצמי. ואולי זה באמת לא נעים לגלות שהפכת לשטיק, למניירה, לקלישאה ויזואלית.
בגיל 54, ורגע לפני שסרטו ה-11 עולה בארץ, ווס אנדרסון – במאי הבית של דור ההיפסטרים – גילה שהוא פתאום גם הפך לטרנד החם של המילניאלים. כבר 25 שנה, מאז "ראשמור" (או "המירוץ לצמרת של מקס פישר", כפי שהוא נקרא בישראל), שאנדרסון מעצב את העולם הקולנועי שלו בצלילים ובצבעים של שנות הששים והחמישים, ופתאום נדמה שהעולם נדבק בקדחת שלו. החזון של אנדרסון מתחיל לחלחל החוצה מהמסך אל העולם האמיתי. ב-2015 הוא עיצב במילאנו בית קפה, "קפה לוצ'ה" שמו, שממוקם בכניסה לפונדציונה פראדה – גלריית האמנות שבבעלות המותג פראדה. לפני כמה חודשים ישבתי בבית הקפה הזה, לקפה ופאי (מצוינים), במה שהורגש לרגע כמו לחיות בסרט של אנדרסון – קשה שלא להזמין מהבר בדיבור מהיר ומונוטני ולדמיין פיציקטו כינורות מנגן ברקע בקצב תקתוק מטרונום מהיר. אנדרסון, שביסס את העיצוב שלו על בתי הקפה של איטליה משנות החמישים, אמר שבית הקפה הזה אכן נראה כמו סט של סרט, אבל יותר מזה הוא נראה כמו בית קפה שאפשר לשבת ולכתוב בו תסריט לסרט. הכסאות אכן נראים כמו כסאות בית ספר עם שולחן אישי, המתאים לספל קפה, צלחת עוגה ומכונת כתיבה. חלילה לא לפטופ. את החקר הוויזואלי למוטיבים העיצוביים של איטליה בשנות החמישים הוא התחיל שנתיים קודם כשביים – במימון אותו מכון פראדה לאמנות עכשווית – סרט קצר המתרחש בעיירה קטנה באיטליה בשנות החמישים. קדחת אנדרסון המשיכה עם ספר הצילומים "ווס אנדרסון במקרה", המציג צילומים של רגעי עיצוב ספונטניים ברחוב שנראים צבעוניים וסימטריים כמו בסרט של אנדרסון. ובאחרונה הוא עיצב קרון מסעדה ושינה ברכבת באנגליה. כל זה אומר שתוך כמה שנים יש סיכוי שסרטיו של אנדרסון ייראו ריאליסטיים.
השבוע עולה בארץ סרטו החדש, "אסטרואיד סיטי", שכבר הספיק להתחרות השנה בפסטיבל קאן. בעוד חצי שנה יעלה סרט נוסף בבימויו, הפעם בנטפליקס, על פי סיפור קצר של רואלד דאל. ובימים אלה הוא כבר מתחיל לביים את סרטו הבא. האיש שהיה לוקח הפסקות של ארבע-חמש שנים בין סרטיו, מביים עכשיו בקצב של אחד לשנה. קצת בדומה למהלך שעשו האחים כהן בשנות ה-90, אנדרסון הוא יקיר הקולנוע העצמאי של תחילת שנות ה-2000 שהופך 20 שנה אחר כך למי שהמיינסטרים מיישר קו אליו. אנדרסון – כמו אלמודובר לפניו – לא השתנה, זה העולם שזז לכיוונו. ואנדרסון, יליד יוסטון טקסס, שהפך לקולנוען הכי ניו יורקי, ולמעשה גר כבר כמעט 20 שנה בפריז, יודע למנף את זה כלכלית. שמונה מ-11 סרטיו הראשונים שייכים כיום לתאגיד דיסני, אבל אנדרסון לא התלהב מהמעבר המהיר מדי של סרטיו לשירות הסטרימינג דיסני+, וערק עם סרטו החדש לזרועות של אולפני יוניברסל, שאין להם שירות סטרימינג משל עצמם, והם הבטיחו לבמאי טיפול הפצה בוטיקי דלוקס, כזה שאולי לא יהפוך את הסרט לשובר קופות, אבל כן למכונת רווחים ומזומנים. אנדרסון אולי נחרד מהוויראליות של עצמו, אבל כשטיקטוק לצידו יש לו בהחלט סיכוי להביא אליו את הקהל שלא נולד לפני "משפחת טננבאום".
שני סרטי הלייב אקשן הקודמים שלו, "מלון גרנד בודפשט" ו"הכרוניקה הצרפתית" (היה לו סרט אנימציה ביניהם, "אי הכלבים") – שהיו בצמרות רשימות סרטי השנה שלי לשנים 2014 ו-2021 – הם מבחינתי שיאיו של אנדרסון כתסריטאי שמתפקע מדמויות ורעיונות וכבעל חזון ויזואלי מסחרר בעושרו. יש לאנדרסון אוצר מילים ויזואלי קבוע, שקל לזהות ובלתי אפשרי לחקות.
בהשוואה לשתי הפסגות האלה, "אסטרואיד סיטי" נראה כמעט צנוע. הסרט מכיל אמנם כמות מסחררת של דמויות (בגילומם של – בין השאר – טום הנקס, טילדה סווינטון, סקרלט ג'והנסון, אדריאן ברודי, סטיב קארל ואדוארד נורטון, עם הופעות אורח מיניאטוריות של מרגו רובי, ווילם דפו וג'ף גולדבלום) אבל הוא מתרחש בלוקיישן אחד: עיירה מדברית קטנה ונידחת בדרום ארצות הברית (שצולמה בדרום ספרד), אי שם בשנות החמישים. עם בית הקפה על אם הדרך, ומלון הדרכים הקטן, והאטרקציה התיירותית שמביאה למקום סקרנים: מטאור שנפל מהשמים, בקע מכתש בלב המדבר וסביבו נבנתה העיירה בעלת הרחוב האחד. כעת, בעיצומו של כנס חוקרי חלל צעירים, לעיירה גם מגיעה חללית ובתוכה חייזר, במה שנראה כמו "מפגשים מהסוג השלישי" לו היה מבוים על ידי ווס אנדרסון. המבט אל השמיים מחייב את הדמויות להתמודד עם שאלות קיומיות וקוסמיות, על החיים ועל המוות. ואותנו, הצופים, על החיים והאמנות. כי "אסטרואיד סיטי" – ואת זה הטריילר והתקצירים לא מגלים – הוא סרט שמתרחש באולפן טלוויזיה שמציג את אחורי הקלעים של הצגת תיאטרון. בובת בבושקה של יצירות: טלוויזיה בתוך תיאטרון בתוך סרט, ובליבה הצגת תיאטרון שהשחקן הראשי בה עוזב את הבמה בעיצומה של ההצגה, חוצה אל אחורי הקלעים, ניגש אל המחזאי ואומר לו "אני עדיין לא מבין את המחזה הזה", ברגע שבו הסנטימנט הזה עשוי להיות משותף לדמות ולקהל באולם.
ובכל זאת, למרות האקסצנטריות הידועה מראש של הדמויות והאירועים שאנדרסון ממקם על המסך בקומפוזיציה מושלמת ובצבעוניות הרמונית, יש תחושה שדווקא בסרט הזה יש משהו אישי יותר מסרטיו הקודמים והווירטואוזיים יותר. כמו ש"ראשמור" היה מבוסס על שנותיו באוניברסיטת יוסטון (שם פגש את אוון ווילסון, שהפך שותף לתסריטיו לפני שהפך לשחקן מבוקש), וכמו ש"ממלכת אור הירח" היה מבוסס על נעוריו במשפחה מתפרקת, כך "אסטרואיד סיטי" ונופיו המדבריים, נראה כמו לקט זכרונות של ילד מטיולי המשפחה עם אבא, עם האחים המציקים והסודות המשפחתיים שמתלחשים מעל אוזני הילדים. אנדרסון בונה עולמות ישנים שנראים כמו בתי בובות חדישים, ובסרט הזה הוא גם מדמיין סרט עתידני מהעבר הרחוק. מה שאפליקציות האינטליגנציה המלאכותית יודעות כבר לחקות, הוא עדיין עושה בתפאורה שהיא כולה עבודת יד. ומי שהיה סוד כמוס ואיזוטרי לחובבי קולנוע לפני עשרים שנה הוא כעת הבמאי שסרט חדש שלו היום עשוי ליצור את הטרנד האינטרנטי הבא. זו אולי הדרך להפוך לקלישאה, אבל אנדרסון – נדמה לנו – לא יפסיק להיות מקורי.
(גרסה מורחבת לטקסט שפורסם ב"כלכליסט", 14.6.2023)
תודה על הביקורת, אבל חבל שרובה מוקדשת לכול מה שמסביב לסרט (הפצה וכו׳), על גבול האנקדוטות, ולא לסרט.