"טיילר רייק: חילוץ 2", ביקורת
"חילוץ 2". רכבת אל החופש 2
דיברתי על "חילוץ 2" במערכה האחרונה של פודקאסט הקולנוע של סינמסקופ ברדיו הקצה. האזינו בספוטיפיי או לחצו כאן
לפני שלוש שנים הפך "טיילר רייק: חילוץ" (השם העברי המגושם ל"Extraction" הקצר והקולע) לסרט המקורי הכי נצפה בתולדות נטפליקס, עם 99 מיליון צפיות בחודש הראשון. היו לא מעט אלמנטים שעזרו לו לשבור את כל שיאי נטפליקס: למשל, העובדה שהסרט יצא בעיצומו של סגר הקורונה הראשון והיה סרט אקשן גרנדיוזי מהסוג שכנראה היה הופך לשובר קופות גם בבתי הקולנוע, לו היו אז בתי קולנוע. או למשל העובדה שזה הסרט הראשון שהאחים ג'ו ואנתוני רוסו היו מעורבים בו (כתסריטאים ומפיקים) אחרי שסרטם "הנוקמים: סוף המשחק" הפך לסרט הקופתי בכל הזמנים. אבל גם – ואולי בעיקר – בגלל העובדה שזה היה פשוט סרט מגניב. סרט פעולה היפר–קינטי, אולטרה–אלים מהסוג שמאחד סביבו גם את חובבי סרטי האקשן והמכות חובבי האדרנלין והטסטוסטרון, וגם את הסינפילים גבוהי המצח שנהנו מהעשייה הקולנועית נטולת הרבב, מלאת המודעות העצמית, וספוגת אהבת הקולנוע שבו. האטרקציה העיקרית ב"חילוץ" היתה סצינת מרדף מטורללת שצולמה בשוט רצוף אחד של עשר דקות. הווידיאו שהציג את אחורי הקלעים של צילומי הסיקוונס הזה, ואת עבודת הפעלולנים, הנהגים והצלמים שביצעו את עבודת הכפיים והרגליים של השוט הזה, היה מהנה ומותח לא פחות מסצינה עצמה.
לכן, היה ברור שכשייצא "חילוץ 2", עם כל הצוות המקורי – כריס המסוורת בתפקיד הראשי, האחים רוסו כמפיקים וכותבים וסם הרגרייב, איש הפעלולים ששודרג לתפקיד במאי – נקבל אותו דבר, אבל יותר. וזה בדיוק ככה: במקום סיקוונס שנמשך עשר דקות בשוט אחד, ומגיע באמצע הסרט, "חילוץ 2" מכיל סיקוונס שנמשך 21 דקות בשוט רצוף אחד, והוא למעשה מאחד לתוכו שלוש סצינות שונות – סצינת מכות, סצינת מרדף מכוניות וסצינת בריחה ברכבבת דוהרת שאיבדה את בלמיה. זה קורה כמעט מיד בהתחלה, אחרי עשר דקות של סרט, והוא למעשה מהווה את רוב רובה של המערכה הראשונה.
למרות 88 מיליון הצפיות בשבוע הראשון להפצתו סרט ההמשך, וסיקוונס הרהב שבליבו, עוררו הפעם לא אנטגוניזם מצד צופים וחובבי קולנוע ברשתות החברתיות. היו כאלה שהתלוננו על כך שברור מדי לעין שמה שמעמיד פנים כשוט רצוף אחד הוא למעשה עשרות שוטים נפרדים שהולחמו יחד דיגיטלית ליצירת האשליה של שוט אחד, ובמקרה כזה איפה הלוליינות שהיתה כה מבדרת בסרט הראשון? היו כאלה שרטנו על כך שסצינות בשוט אחד הפכו לקלישאה קולנועית מעייפת, שמה שהיה פעם חידוש הפך לרגע נדוש שכל סרט מנסה להתהדר ולהשוויץ בה. והיו כאלה שגרסו שאין טעם בווירטואוזיות קולנועית אם התסריט דפוק, שהצורה לא מכפה על התוכן. ואילו אנחנו אומרים: שטויות.
אמת, העידן הדיגיטלי הפך את הדבר הזה שנקרא "שוט אחד" למשימה שקל יותר לבצע מאשר בימים האנלוגיים, שבהן הכוריאוגרפיה בין הצלם, השחקנים והלוקיישנים הפכו את המשימה הזאת למורכבת יותר. ובכל זאת, גם אם מבחינה טכנית המשימה קלה יותר, יש כאן עדיין אמירה קולנועית כריזמטית ובעלת נוכחות, סצינה שאמורה להיות מורגשת, שמציגה את המחול שבסרטי הפעולה, את עבודת הריקוד של השחקנים כשהם מעיפים זה אל זה אגרופים מדומיינים או יורים קליעים בלתי קיימים. זו סצינה בת 21 דקות שמתנהלת בזמן אמת, ומייצגת עלילה בת 21 דקות – שהיא אולי צפויה וקלישאית (ברור שהטובים ישרדו, והרעים ייפגעו) – אבל היא כולה בידור קולנועי עשוי לעילא (למעשה, עשר הדקות האחרונות של הסצינה הזאת הם כמו רימייק דחוס, מהיר ורצוף של "רכבת אל החופש", הסרט שביים אנדריי קונצ'לובסקי בהפקת גולן–גלובוס). גם שאר מאה הדקות סביב אותן 20 דקות הן כאלה: כמו מופע קרקסי – יותר קרקס חרבות ופגיונות סיני, מאשר "סירק דה סוליי" – שנועד לבדר ולשעשע ולהוכיח לצופים שמיטב אנשי התעשייה עבדו על הסרט להנאתם. סרטי הפעולה האלה הם המקום שבו מעריצי ז'אן קלוד ואן דאם ומעריצי אנדריי טרקובסקי נפגשים, אלה נהנים מהאגרופים והשפגאטים, ואלה נהנים מהאמירה על נוכחות הזמן ביצירה הקולנועית. אלה ואלה מתמוגגים מסרט שהוא בפירוש וירטואוזי. וגם ממש כיף.
(גרסה מורחבת לביקורת שפורסמה ב"כלכליסט", 26.6.2023)
