"אינדיאנה ג'ונס וחוגת הגורל". פורד בלי פררי

דיברתי על "אינדיאנה ג'ונס וחוגת הגורל" בחלק השני של פודקאסט הקולנוע של סינמסקופ ברדיו הקצה. האזינו בספוטיפיי או לחצו כאן

את דקות הפתיחה של "אינדיאנה ג'ונס וחוגת הגורל" צריך לשמוע, ורק אחר כך לראות. הסרט מתחיל עם תקתוק שעון, רמז לכך שזמן הוא הנושא המרכזי בו יעסוק הסרט – הזמן החולף, הזמן האבוד, השאיפה לחקור את הזמן ולחזור בזמן. בפעם האחרונה שסרט שעליו חתום סטיבן ספילברג כמפיק אחראי התחיל עם תקתוקי שעון על כותרות הפתיחה היתה ב"בחזרה לעתיד". יש להניח שג'יימס מנגולד, שירש מספילברג את תפקיד הבמאי, אחרי ארבעה סרטי אינדיאנה ג'ונס, יודע את זה. וגם ג'ון וויליאמס, המלחין בן ה-91, שחוזר להלחין בפעם החמישית סרט בסדרת אינדיאנה ג'ונס, משתתף במסע הרמזים. נעימת הנושא המוכרת והאיקונית של הסדרה מתנגנת ברגע שלסרט נכנס כובע הפדורה המפורסם של גיבורו, אבל האזינו בתשומת לב ואוזן ותזהו נעימת נושא מפורסת אחרת שהלחין וויליאמס שמסתתרת שם מתחת לצלילים, זו של "מנהרת הזמן", סדרת הטלוויזיה מ-1966-1967 שוויליאמס הלחין בתחילת דרכו. כן, יש כאן בהחלט עניין עם זמן.

שנים היה הריסון פורד האיש שמנע בסירוביו את קיומם של סרטי המשך לסדרת "אינדיאנה ג'ונס". האיש היה סרבן סדרתי. בתחילה נעשו שלושה: "שודדי התיבה האבודה" מ-1981, אחד מסרטי ההרפתקאות המושלמים בכל הזמנים; "אינדיאנה ג'ונס והמקדש הארור" (1984), אחד מסרטי ההמשך המלהיבים בכל הזמנים (וסרט שעשה טראומות לכל מי שהיה ילד בשנות השמונים, וגרם לכך ששיטת סיווג הסרטים האמריקאית השתנתה לעד); ו"אינדיאנה ג'ונס ומסע הצלב האחרון" (1989), שמפגיש את ד"ר ג'ונס עם אביו, ד"ר הנרי ג'ונס האב, בגילומו של שון קונרי. טרילוגיית סרטים מושלמת שנולדה במוחו של ג'ורג' לוקאס, כמחוה לסרטי ההרפתקאות שהוא אהב כילד בשנות הארבעים. לוקאס פיתח את הרעיון עם פיליפ קאופמן ("הצוות המובחר"), שהעביר את כתיבת התסריט ללורנס קסדן ("החברים של אלכס") ולבסוף הציע לחברו ספילברג לביים. הריסון פורד, שהפך לכוכב בזכות סרטי "מלחמת הכוכבים" של לוקאס, לוהק לתפקיד הראשי בתור גרסת הרטרו של האן סולו – ארכיאולוג, איש מדע ומחקר, מרצה מבוקש ושרמנטי, אהוב הסטודנטיות, שבחופשות יוצא להרפקאות מסמרות שיער וחובקות עולם בחיפוש אחרי ארטיפקטים היסטוריים נדירים, בייחוד כאלה שיוכיחו שמיתולוגיות קרו באמת. ב-2008, ארבע שנים לפני שמכר את חברת ההפקות שלו לדיסני, לוקאס הצליח לשכנע את ספילברג ופורד לעשות עוד אחד: "אינדיאנה ג'ונס וגולגולת הבדולח". הקהל פחות התלהב הפעם ומשהו מהקסם המקורי פג שם, אבל למרות שאוהבים ללעוג לסרט, צריך להודות שיש בו סצינות כמה מצוינות (ואני מחכה לראות איך סצינת הפתיחה של הסרט ההוא תתכתב עם "אופנהיימר" של כריסטופר נולן שעוד רגע מגיע).

ועכשיו מגיע סרט מספר חמש. לוקאס וספילברג ויתרו על תפקידיהם (ספילברג, כמפיק אחראי, נתן תגובות לגרסאות התסריט ולחומרי הגלם שהגיעו מימי הצילום) אבל עזרו לשכנע את ג'יימס מנגולד להתיישב על כסא הבמאי. בחירה נבונה: לוקאס וספילברג עשו סרטים בהשראת הסרטים שהם ראו כילדים ונערים, ואילו מנגולד, יליד 1963, עשה את הסרט כמעריץ של ספילברג ולוקאס. הוא אומר זאת מפורשות בראיונות, שהוא נכנס לסרט כמעריץ, "איזו עוד הזדמנות תהיה לי בחיים לעבוד עם לוקאס, ספילברג, פורד וג'ון וויליאמס?", הוא שאל שאלה רטורית. שני הסרטים האחרונים שמנגולד ביים הוכיחו שהוא בשל לפרויקט: "פורד נגד פררי" (2019) המצוין הוכיח שיש לו את היכולת הטכנית לביים סרט מהיר ומלהיב עם אפקטים מרובים, ו"לוגאן" (2017), סרט הפרידה של וולברין מהיקום הקולנועי של "אקס–מן", היה מערבון נהדר ונוגע ללב על ימיו האחרונים של גיבור–על. "אינדיאנה ג'ונס וחוגת הגורל" הוא קצת מכל אחד מאלה. ההצעה הגיעה אליו ב-2019 עם שלוש פניות נפרדות: אחת מלוקאס, אחת מספילברג ואחת מפורד. ובכל זאת, מנגולד טוען שהוא אמר להם לא. התסריט שאותו הם רצו שיביים לא היה מספיק טוב בעיניו, ולא היה בו הסבר מספק למה לעשות סרט נוסף בסדרה. ואז קרה לו נס: הקורונה. הפרויקט נדחה. מנגולד קיבל שנה שלמה לעבוד על התסריט עם האחים באטרוורת, שכתבו את "פורד נגד פררי", ותקציב של 300 מיליון דולר. אז הוא אמר כן.

"מחוג הגורל" נפתח ב-1944, במטרה להזכיר לקהל את מה שהפך את שלושת הסרטים הראשונים לכל כך מצליחים ואהובים: העובדה שיש בהם משהו כמו פעם. קולנוע קלאסי, קדם–מודרני, מודע לעצמו, עם אפקטים מושקעים אבל כאלה שרואים רק בקולנוע, ועם גיבור שיש לו סט קבוע של אויבים: הנאצים. האפקטים הדיגיטליים של 2023 החזירו את הריסון פורד לגרסתו בת ה-40 ל-20 הדקות הראשונות של הסרט. זו מערכה ראשונה קצבית ומלהיבה שבה אינדיאנה ג'ונס הוא שוב מעין גיבור-על שנלחם נגד הנאצים כדי לא לתת להם אחיזה בפריטים מתולדות האנושות. כל מי שבא בטענות נגד הסרט שהוא לא עומד בסטנדרטים של סרטי אינדיאנה ג'ונס הקודמים, צודק בהחלט. אין הרבה טרילוגיות אקשן מושלמות יותר מזו של "אינדיאנה ג'ונס בשנות השמונים" (אולי "הנוסע השמיני" ו"בחזרה לעתיד", עפ הסתייגויות כאלה ואחרות). אבל אם נשווה את מה שמנגולד עושה כאן בהשוואה לסרטי האקשן האחרים שנעשים מולו – למשל, "הפלאש", עם היקסמות דומה מענייני הזמן – הרי שמנגולד מחזיר עטרה ליושנה ויוצר קולנוע רהוט, ליניארי, ברור, שמבוסס על יכולת ביצוע שהיא לא רק העברת הניהול לידי מחלקת האפקטים הדיגיטליים, אלא יצירת סרט שיש בו ניחוח הרפתקאות קלאסי.

ואז העלילה קופצת 25 שנה קדימה ל-1969. ג'ונס המבוגר הוא קשיש נרגן עם לב שבור, רגע לפני הפנסיה מהאוניברסיטה, בה הוא כבר לא המרצה הכוכב, אלא זה שמשעמם את תלמידיו עם מידע על תולדות העולם. זו, מן הסתם, הסיבה שפורד ומנגולד נמשכו לפרויקט הזה, לספר את המערכה האחרונה בסיפורו של דוקטור ג'ונס. זה מה שמעניין את הריסון פורד בשנים האחרונות: הוא הסכים לחזור ל"מלחמת הכוכבים" כדי לסיים את סיפורו של האן סולו, והסכים לחזור ל"בלייד ראנר" כדי לסיים את סיפורו של דקארד. ועכשיו תורו של אינדיאנה ג'ונס, בהרפתקאה אחת אחרונה, שבה הוא מתמודד עם הזמן והשלכותיו, ומפנטז לרגע על האפשרות לחזור אחורה בזמן, לתקן טעויות, או ללכת בו לאיבוד לנצח. לעלילה נכנסת הלנה שו, בתו של שותפו לשעבר של ג'ונס, ובת הסנדקות שלו. היא ממשיכה את מפעל חייו של אביה ומגייסת לצידה את ג'ונס כשותף לפשע: לנסות למצוא את חלקי מחוג הגורל שהמציא ארכימדס, שעון שיש המאמינים שיכול לשנות את מהלך הזמן. אחד המאמינים האלה הוא מדען נאצי לשעבר (מאדס מיקלסן), שהיה רוצה להחזיר את הזמן לאחור ולהביא לנצחונה של גרמניה במלחמת העולם השנייה. ג'ונס ושו – ובקיאותם ברזי העולם העתיק, מדעניו ושפותיו – ינסו למנוע זאת ממנו, בסדרה ארוכה ובלתי נגמרת של מרדפים: על רכבת, על אופנוע, במכונית, בטוק–טוק, בסירה, במטוס מטען ומטוס קל. מצרפת הם יעברו לניו יורק ומשם לטנג'יר ולמרוקו (בסיקוונס שנראה כמו מחווה ל"טין טין" של ספילברג) ומשם ליוון ומשם לסיציליה. מדובר בשעתיים וחצי של סרט, שיש באמצעו לפחות מערכה מיותרת אחת. אבל מנגולד – שהתחיל עם הסרטים הכי קטנים ואינטימיים, ומעשור לעשור הולך ומתבגר ומשתפר והופך לבמאי מעניין מאוד, מוכיח שיש לו את היכולת הטכנית לנהל סרט בסדר גודל כזה, ויש בו את הענווה להתמודד עם מורשת גדולה ממנו, ולהרכין את ראשו בהכנעה מולה.

(גרסה מורחבת לטקסט שפורסם ב"כלכליסט", 29.6.2023)

ציוץ