"מעשיה אמריקאית". פיגוע ספרותי שיצא משליטה

דיברתי על "מעשיה אמריקאית" (והשיר המדליק שאיתו נפתח הסרט) בפודקאסט הקולנוע של סינמסקופ ברדיו הקצה. האזינו בספוטיפיי, או באפל ושות' או לחצו להאזנה כאן

השעה הראשונה של "מעשיה אמריקאית" מצחיקה, חכמה ונוגעת ללב. סרט הביכורים של התסריטאי קורד ג'פרסון הוגה רעיון סאטירי שכבר נקודת המוצא שלו מעוררת צחקוק של ציפיה. תלוניוס אליסון, שכולם קוראים לו מונק (על שם תלוניוס מונק), הוא סופר שחור שמתקשה להוציא לאור את ספרו החדש: גרסה מודרנית ל"הפרסים" מאת אייסכילוס, הטרגדיה היוונית הראשונה, המספר את סיפור התבוסה של המלך אחשוורוש במלחמתו נגד היוונים. המו"לים לא מבינים מה הם רוצים ממנו: הספר לא שחור מספיק, ולכן אין לו סיכוי להיות מסחרי. הם טוענים שהקהל מחפש עכשיו סופרים שמבטאים את קול המצוקה השחורה, של חיי העוני, הדיכוי וההטרדות מצד המשטרה. אבל מונק גדל בבית בורגני אמיד בבוסטון, עם אב שהיה רופא נשים מצליח, ששלח את שלושת ילדיו ללימודים באוניברסיטאות, שלושתם דוקטורים. שניים מאחיו של מונק רופאים, והוא אמנם דוקטור, אבל לספרות ("הדבר היחיד שאני יודע לנתח זה תחביר", היא אחת הבדיחות החמודות בסרט). ובעוד הקריירה שלו כסופר תקועה הוא מתפרנס מהוראת ספרות אמריקאית דרומית בקולג', וגם שם כל הלבנים מנסים ללמד אותו מה זה להיות שחור. כשהוא מבקש מתלמידיו לקרוא את סיפורה הקצר של פלאנרי אוקונר, "הכושי המלאכותי" (שנכתב ב-1955, בשיא ימי תקנות ג'ים קרואו הגזעניות), הוא נזרק מהקולג' כי המילה "ניגר" פגעה ברגשותיה של סטודנטית לבנה. כשהוא נקלע למצוקה כלכלית בעקבות הידרדרות במצבה הרפואי של אמו, מונק – כשהוא ניזון מקוקטייל של יאוש, מצוקה, אלכוהול וציניות – מחליט לנקום בעולם ולכתוב את הספר השחור הכי סטריאוטיפי, הכי פוגעני, שממחזר כל קלישאה של חיי המצוקה בגטאות השחורים – פשע, סמים, אלימות, הזנחה הורית ומוות על ידי שוטרים גזעניים, וכל זה עטוף בשפת סלנג משובשת. כל מה שהוא מעולם לא הכיר בחייו, כל מה שהוא ניסה לברוח ממנו ולהוכיח שהוא הצליח לצאת מכל מה שקשור לאפליה על בסיס גזעי, את הכל הוא דחס פנימה בפיגוע ספרותי, עליו הוא חותם בשם בדוי. והספר הזה, שנכתב בחיפזון ובזלזול, הופך ללהיט ענק. מו"לים רבים עליו, מפיקים מתחרים על קניית זכויות ההסרטה. ומונק מביט בתופעה הזאת שיצר ורואה את המפלצת שלו יוצאת משליטה.

עד כאן, מדובר ברעיון נפלא, שזוכה לביצוע קסום בזכות ג'פרי רייט, שחקן אהוב עם קול נהדר, שמשחק כל הזמן בתפקידי משנה מצוינים – מסרטי ג'יימס בונד ועד באטמן – וכאן זוכה לתפקיד הראשי הראשון שלו מאז "באסקיאט" ב-1996. התגובות של רייט מושלמות – הרמת הגבות המופתעת כשהוא נחשף לראשונה לספרה של סופרת עמיתה, עם ביוגרפיה דומה לשלו ושאין לה שום נקיפות מצפון כשהיא כותבת רב מכר על חיי הנשים בגטו השחור ומנכסת לעצמה סיפור לא לה. היא רואה בזה שליחות: להביא לחזית קולות מדוכאים. הוא רואה בכך ניצול. או האנחה שהוא נאנח כשהוא מגלה שוב ושוב שהלבנים הפכו כל כך רגישים למצוקת השחורים וכל כך מפצים על שנים של גזענות, שהם דוחפים אותו ואת עמיתיו בחזרה לגטו, להביא משם מצוקה שתהפוך לרב מכר ושובר קופות ולמעשה שוב מונעים ממנו את הגדרתו העצמית, שמנותקת מזיהוי גזעי.

כל השעה הראשונה היא המחשה סאטירית מצוינת לנושאי דיון שתמיד אקטואליים: האם סופר או אמן חייב להיות השגריר של המגזר שלו? האם אשה חייבת לייצג מצוקה נשית? האם יהודי חייב לכתוב על יהדותו ועל אנטישמיות? האם סופרים מזרחיים חייבים לכתוב על גזענות ממוסדת ושנים של קיפוח? האם אמנות הפכה להיות ביטוי סקטוריאלי על פי הביוגרפיה? בסצינה הכי פקחית בסרט מגלה מונק שספריו ממוקמים במדפי הספרות האפריקאית–אמריקאית ברשת ספרים גדולה. המו"לים דוחים אותו כי הוא לא מספיק שחור, אבל הרשתות מנסות למתג אותו כסופר שחור רק על סמך צבע עורו ולא על סמך תכניו. לגזענות יש גוונים רבים.

אבל – כמי שמתעניין בספרות היוונית הקלאסית – למונק יש פגם טראגי. הוא עיוור לעובדה שגם בלי לדבר על אפליה שחורה, חייו הם רומן אחד גדול. אביו התאבד בבית הקיט המשפחתי על חוף האוקיאנוס האטלנטי, אמו לוקה באלצהיימר, אחותו מתה בגיל צעיר, אחיו יוצא מהארון, מתגרש מאשתו, וסובל ממשבר אישי גדול. למעשה, סיפורם של שלושת האחים, שלמרות הילדות הפריבילגית יחסית שבה גדלו, עדיין מתחשבנים זה עם זה מי היה אהוב יותר על הוריו, הוא החלק החכם האמיתי של הסרט הזה, וזה שהופך אותו לנוגע לב (וגם מזכיר קצת את הדינמיקה המשפחתית של "שבע ברכות", על אחים אחיות שכל אחד מהם בטוח שהוא זה שהכי נדפק במשפחה).

כל זה היה יכול להספיק כדי להפוך את "מעשיה אמריקאית" לסרט חביב ומהנה. אבל ממש כמו שקורה בסרט, הקהל הלבן משתגע ממנו. אין לי מושג אם תמונת המצב שהסרט מציג על המו"לות האמריקאית והבהילות להוציא לאור ספרים על תרבות השכונות והמצוקה השחורים מדויקת, אבל בקולנוע נראה שזה הפוך. ראו באוסקרים למשל: דווקא סרטים שעוסקים באופן גלוי בסבל האפריקאי-האמריקאי – כמו "אלף ואחת" שזכה בסאנדאנס או "הצבע ארגמן" – זכו להתעלמות, אבל דווקא סרט בז' כמו "מעשיה אמריקאית", שמבקש מהלבנים שירשו גם לשחורים להיות קצת לבנים אם מתחשק להם, זוכה לחיבוקים ותשבוחות. הסרט הלא–מאוד משמעותי הזה כבר זכה בפרס הקהל בפסטיבל טורונטו ומועמד לחמישה אוסקרים, כולל לסרט הטוב ביותר. יש סיכוי טוב מאוד שהוא אף יזכה באוסקר לתסריט מעובד. זו הגזמה, כי ג'פרסון – שמעבד למסך ספר סאטירי בשם "Erasure" – כרה לעצמו בור שהוא לא מצליח לצאת ממנו. הרעיון הראשוני כה שנון שהוא לא מצליח לפצח איך לגמור אותו. כי בסופו של דבר אלה לא המו"לים והמפיקים הלבנים שהם גזענים. להבדיל מביקורות רבות שנכתבו על הסרט, אין כאן ביקורת על תרבות ה-woke, אלא על גזענות–עצמית, על סופר דווקאי, שלא מוכן להתקבל למועדון שרוצה לקבל אותו. הבעיה היא לא שהלבנים דוחקים אותו להיות שחור מדוכא, אלא שהוא עצמו בורח מעצמו כל כך חזק שהוא מנסה להתרפס בפני הלבנים. כך או כך, הוא נחשד כיוצר לא אותנטי. הסרט לא חושף את צביעות המערכת הספרותית אלא את צביעותו של האמן שעיוור לעולם שבתוכו הוא חי. וזו, כמובן, לא מעשיה אמריקאית אלא טרגדיה יוונית.

(גרסה מורחבת לביקורת שהתפרסמה ב"כלכליסט", 28.2.2024)

ציוץ