"אנטומיה של נפילה", ביקורת
"אנטומיה של נפילה". תחזית מזג האוויר: קפוא
דיברתי על "אנטומיה של נפילה" בפודקאסט הקולנוע של סינמסקופ ברדיו הקצה. האזינו לו בספוטיפיי או לחצו להאזנה כאן
את התסריט של "אנטומיה של נפילה", שעולה סוף סוף השבוע בארץ, כתבו בני הזוג ארתור הררי וז'וסטין טרייה (שגם ביימה). זהו פרט שאינו טריוויאלי בסרט הזה, שעוסק במערכת יחסים מלאת קנאה ועוינות בין בני זוג, האחת סופרת מצליחה, השני איש אקדמיה שהקריירה שלו מדשדשת. שמונה דקות לתוך הסרט מערכת היחסים הזאת תיגמר במוות, כשגופת הבעל תימצא בשלג, מתחת לחלון עליית הגג בה עבד. עכשיו על המשטרה, חוקרי מקרי המוות, עורכי הדין והשופטים להכריע האם הגבר מת כי נפל בטעות מהחלון, או אולי התאבד או אולי נרצח על ידי אשתו. אבל הסיפור של הררי וטרייה סביב הסרט לא נגמר באסון אלא בהצלחה ענקית: הסרט זכה בפרס דקל הזהב בפסטיבל קאן הקודם, זכה בפרסי סזאר לסרט ולתסריט, בגלובוס הזהב לתסריט, בבאפט"א לתסריט ובאחרונה הזוג גם זכה באוסקר לתסריט המקורי הטוב ביותר, אחרי שהסרט גם היה מועמד לאוסקר לסרט הטוב ביותר ודורג כאחד מסרטי השנה בסיכומים השנתיים של מבקרי הקולנוע. הכל מוצדק: "אנטומיה של נפילה" הוא אכן סרט מצוין המבוסס על תסריט מעולה שבעורקיו זורמים מים קפואים, זה סרט קליני, פורנזי ואנליטי שלוקח מערכת יחסים זוגית, מניח אותה על שולחן הניתוחים שאחרי המוות ומנסה להבין מה הרג אותה. מתי זוגיות הופכת לעוינות.
הסרט מתחיל עם ראיון שמעניקה גיבורת הסרט, סנדרה (סנדרה הולר), לסטודנטית צעירה. סנדרה היא סופרת גרמניה שחיה באלפים הצרפתיים עם בעלה, בבקתת עץ מבודדת, בפאתי גרנובל. הראיון מתקיים באנגלית, כי הצרפתית שבפיה לא מספיק טובה. השאלה הראשונה שהיא שואלת היא: "האופן שבו את מתארת את התאונה של בנך – זה מטריד את הקוראת כי יודעים שזה קרה באמת. האם את חושבת שסופרת יכולה לכתוב רק מתוך ניסיון אישי?". והמראיינת ממשיכה: "את אומרת שספריך מערבבים בין אמת ובין בדיון וזה גורם לנו לרצות לפענח מה אמיתי ומה מומצא". אל השיחה הזאת, המצולמת בתקריבים ואולי מכילה איזשהו פלרטוט בין המראיינת והמרואיינת, נדחפים בכוח אירועים שקורים בקומות שמעליהם. הילד, דניאל, שראייתו נפגעה בתאונה שהוזכרה בסצינה הקודמת, חופף את פרוות כלבו, סנופ, וכדור המשחק של הכלב נופל במורד המדרגות אל הסלון. ואז פורצת לפסקול מוזיקה מחרישת אזניים. בעלה של סנדרה, סמואל, מפעיל נגן מוזיקה מהמחשב שמחובר לרמקול ענקי, ובמקביל קודח ומנסר בעבודות נגרות בעליית הגג. השיר שהוא מנגן, וכדאי להתרגל אליו כי הוא נוכח לא מעט בסרט, הוא הקאבר הקאריבי של הלהקה הגרמנית Bacao Rhythm and Steel Band לשיר של 50 סנט, "PIMP", שיר מצ'ואיסטי ומיזוגני. הבעל מנצח במלחמת ההתשה שלו והראיון אכן מסתיים זמן קצר אחרי שהתחיל בגלל הרעש. האם השיר הזה יביא למותו של הבעל כמה דקות אחר כך?
בליבו, "אנטומיה של נפילה" הוא דרמה משפטית, שפורטת את תהליך החקירה לשלבים הכי קטנים שלה. המפיצים האמריקאים הפכו את הסרט למותחן משפטי ושיווקו אותו עם טריילר בומבסטי ששואל באותיות ענק את השאלה "האם היא עשתה את זה?". זו שאלה שאולי מעוררת דיונים בין בני זוג ביציאה מאולם הקולנוע, אבל היא לא רק מיותרת (בסרט יש לכך תשובה), היא בעיקר מפספסת את לב הסרט. כי הסרט שואל שאלה היפותטית יותר אוניברסלית מאשר "מי אשם?", הוא שואל האם יש מערכת יחסים שתצליח לשרוד חיטוט כה פולשני לא רק למעשים ולמילים של בני הזוג, אלא גם למחשבות ולפנטזיות שלהם. "אנטומיה של נפילה" מעמיד את מערכת היחסים עצמה למשפט, כבני זוג וכהורים, ומעלה כעדים, לא את המעשים אלא את המילים – אלה שנאמרו בעת ויכוח, אלה שנאמרו בראיונות ואלה שנכתבו על הנייר. האם מערכת יחסים כלשהי תוכל לצאת זכאית אם מיטב השופטים והחוקרים יחטטו בה וישאלו עליה שאלות וינסו למצוא כוונה פלילית בכל מילה שבני זוג אומרים זה לזו וזה על זו? בתוך הסיטואציה הזאת מופיעה סצינה, שהיא השיא התסריטאי של הסרט, בו נחשפת הקלטה של ריב בין בני הזוג. בסרט שחלקו נראה קצת כמו הצגת תיאטרון בתוך בית משפט, הסצינה הארוכה והמצמררת הזאת היא כמה הצגה בתוך הצגה, כשריב בין זוג נשוי – ריב אינטנסיבי מאוד, אבל כזה שיכול לקרות לפעמים כשבני זוג מוציאים את כל הטינה והרעל שהם צברו בבטנם זה על זו – פתאום הופך לראייה שיכולה להפליל*.
אבל יש לסרט הנהדר הזה רובד נוסף, והוא זה שמסגיר את עצמו בסצינת הפתיחה, שצוטטה לעיל. זה סרט עסוק בלנתח את עצמו, לא רק כמו כמנתח גופות אחרי המוות, אלא גם כמנתח ספרותי. מה שמונחת על שולחן הניתוחים היא לא רק גופת הבעל, אלא גם הקריירה הספרותית של האשה, זו שבסצינה הראשונה הודתה בקלילות שספריה מכילים ערבוב בין מציאות ובדיון. האם ניתן לקרוא לספריה של סנדרה אל דוכן העדים? זה בדיוק מה שקורה (וקורא) ברגע שבו מתבהר ש"אנטומיה של נפילה" הוא בעצם סרט על המעשה האמנותי עצמו. הוא לא באמת מותחן משפטי בסגנון "עד התביעה", ואתפלא לגלות אם משפטים בצרפת אכן מתנהלים ככה, כמו סלון ספרותי שעוסק בחקר החורים בעלילה והפערים הספרותיים שאותם נדרשים הקוראים (והצופים ועורכי הדין) להשלים בעצמם. ואולי לכן זה אכן שיעורים במשפטים, ובמילים ובפסקאות ובסימני פיסוק. לא הצד הפלילי מעסיק את הסרט אלא הצד הטקסטואלי. האם האשה השתמשה בספריה רבי המכר כדי לסגור חשבון עם בעלה, שהיה אחראי לתאונה שגרמה לבנם לאבד את ראייתו? האם ספריה יכולים להיות עדים מטעם התביעה ולהראות שטקסט שנכתב בספר יכול להוות מניע לרצח? ובהזדמנות זו, האם הזוג הררי–טרייה מבקש מאיתנו לתהות האם הם כתבו כאן על עצמם, ביצירה ששואלת מה הרשיון שיש ליוצרים לנצל את חייהם לטובת האמנות שלהם, ומתי זו גניבה ספרותית, כשלוקחים אירועים מתוך חייו של אדם קרוב? "אנטומיה של נפילה" מתחיל עם חקר הזוגיות והופך למועדון קריאה וניתוח של טקסטים בשאלה האם יצירה יכולה להפליל את היוצרת שלה. זו התעלומה האמיתית בסרט.
—————————
*) אגב, הסדרה "תפוחים לעולם אינם נופלים" שמוצגת כעת בטלוויזיה שלכם, מכילה רעיון עלילתי דומה, של הקלטה של ריב שהופכת לראייה פלילית נגד גבר במקרה היעלמות של אשתו, והיא רק מוכיחה עד כמה התסריט של "אנטומיה" הוא יצירת מופת מבריקה, לעומת הכתיבה הטלוויזיונית המעט בנאלית בסדרה האמריקאית.
