24 פברואר 2010 | 12:12 ~ 17 תגובות | תגובות פייסבוק

"הנסיכה והצפרדע", הביקורת

princess_and_the_frog07

צריך להגיד את האמת, היו צריכים לקרוא לסרט הזה “הצפרדע והצפרדע”.


אני אוטריסט. קרי, כשאני רואה שם של במאי שחתום על סרט שאני אוהב, אני מצפה לסרטו הבא. ואם הוא חתום על שני סרטים שאני אוהב, אני מחכה כפליים לסרטו הבא. נכון שקולנוע הוא אמנות שיתופית, שבה לכל אחד מהשותפים לדרך יש איזושהי השפעה על התוצאה הסופית, אבל עדיין יש קפטן לספינה הזאת. קפטן שבראש ובראשונה יש לו טעם – בבחירת החומרים ובבחירת הפרטנרים. ואם גיליתי שאני מחבב את טעמו של הקפטן הזה, אני משתדל לדבוק בו. לכן, כשמגיע למסכינו סרט חדש של ג’ון מאסקר ורון קלמנטס אני באופן אינסטינקטיבי שמח. למה? כי מאסקר וקלמנטס חתומים על שניים מסרטי האנימציה שאני הכי אוהב בעולם: “בת הים הקטנה” ו”אלאדין”. אבל רגע: הם גם חתומים על “הרקולס” ועל “כוכב המטמון”, שניים מסרטי האנימציה הכי מיותרים שראיתי. כלומר, קלמנטס ומאסקר היו אחראים בסוף שנות השמונים/תחילת התשעים, ללידה המחודשת של סרטי האנימציה של דיסני, וכמעט באותה נשימה הם היו אחראים – בסוף שנות התשעים/תחילת שנות האלפיים – לדעיכתה של האנימציה הקלאסית, והפיכתה לא רלוונטית אל מול פריחת האנימציה הדיגיטלית. ועכשיו, כשג’ון לאסיטר – האיש שהפך את פיקסאר למעצמה – עומד בראש כל הצד הקריאטיבי של אולפני דיסני, הוא מביא את מאסקר וקלמנטס כדי לנסות להקים שוב לתחייה את האנימציה הקלאסית. התוצאה “הנסיכה והצפרדע”, והיא, נו, בסדר כזה. כמעט. בקושי. כמו “הרקולס”.


אז האוטריסט שבי מבולבל. מה הסיפור של קלמנטס ומאסקר? האם הם במאים שעליי לחכות לסרטם הבא, או שאין קשר בין השם שלהם ובין התוצאה הסופית? חוששני שאופציה ב’ היא הנכונה. אני מבין – כנראה באיחור – שבסרטי האנימציה הבמאי אינו האוטר. הוא יותר מנהל העבודה. אני עדיין מאמין שלכל פרויקט יש בוס ראשי אחד, מוח עיקרי שרוב הקונספט וההחלטות באות ממנו. אבל כנראה שלפחות בעולם האנימציה של דיסני, זה לאו דווקא הבמאים. אז מי?


סרט האנימציה שאני הכי אוהב בכל הזמנים הוא “היפה והחיה”, שביימו גארי טרוסדייל וקירק ווייז, שהמשיכו משם לביים את – בעעע – “הגיבן מנוטרדם” ואת “אטלנטיס: היבשת האבודה”. אוי ואבוי, זה גרוע כמעט כמו “הרקולס” ו”כוב המטמון”. כתבתי על כך די הרבה, מאז תחילת שנות התשעים: השלישייה הזאת – ש”היפה והחיה” במרכזה, ו”בת הים הקטנה” ו”אלאדין” משני צדדיה – היא מבחינתי פסגת האנימציה הקלאסית של אולפני דיסני. תענוג של סרטים. גם מצחיקים, גם מרגשים, גם מכילים שירים נהדרים, וגם יש בהם רוח חצופה שלוקחת את סיפורי הילדים הקלאסיים ה”דיסניים”, ומעניקה להם טוויסט חתרני סמוי ושנון מאוד. אז מה קורה כאן? אם זה לא הבמאים אז מי? יש שני שמות עקביים שחזרו בשלושת הסרטים האלה: ג’פרי קצנברג, שהיה הבוס הגדול של אולפני דיסני ומי שיזם ודחף לרענן ולעדכן ולהחיות מחדש את סרטי האנימציה של החברה, אחרי שנות שפל בשנות השבעים והשמונים. אבל קצנברג היה גם אחראי על “מלך האריות”, שאמנם היה סרט האנימציה הכי קופתי לתקופתו, אבל היה – לטעמי – באופן משמעותי פחות מוצלח מבחינות רבות משלושת הסרטים שקדמו לו. וכעת, בתור בעל הבית בדרימוורקס אנימיישן, לקצנברג יש הברקות, אבל אין לו שיאים כמו “בת הים הקטנה”, “היפה והחיה” ו”אלאדין”. לכן, לא נותר לי אלא להכריע שהאוטר האמיתי מאחורי שלושת הסרטים האלה היה הווארד אשמן. הוא נפטר לפני בכורת “היפה והחיה”, ובאמצע העבודה על “אלאדין”, לכן אי אפשר לדעת האם בסרטיו הבאים היה ממשיך לייצר קלאסיקות נדירות ומבריקות, או מידרדר כמו כל שאר שותפיו לסרטים האלה. המוות הוא כלי מצוין להעצמת מיתולוגיות.


אשמן היה מחזאי ותמלילן (הוא כתב את המיוזיקל “חנות קטנה ומטריפה”), והוא (יחד עם שותפו להלחנה, אלן מנקן), המוח מאחורי ההמצאה מחדש של שלושת הסיפורים האלה כמיוזיקלס מודרניים. הוא זה שכתב את התמלילים לשירי הסרטים, והפך את השירי לא לאתנחתאות מוזיקליות, אלא לחלק אינטגרלי מהעלילה. למרות שאין לו קרדיט בתסריט של הסרטים, אשמן – כך הבנתי – היה המוח האמיתי מאחורי ההברקות של הסרטים האלה, האיש שבאמת היה הבוס הגדול של הפרויקטים. לכן “היפה והחיה” היא השיא שלו: אחרי ש”בת הים הקטנה” היתה טבילת האש הראשונה שלו בהוליווד, ולפני שהוא יפרוש מ”אלאדין” באמצע בגלל מותו (אבל הוא השאיר אחריו את הסרט במצב כזה, שבמידה מסוימת הוא עיצב אחריו את כל סרטי האנימציה של דרימוורקס, מבחינת סוג ההומור ונוכחות הכוכבים כמדבבים).


מרגע שאשמן מת, סרטי האנימציה הקלאסית איבדו את שנינותם. מרגע שקצנברג עזב את דיסני, סרטי האנימציה הקלאסית איבדו את הצלחתם המסחרית. המוח שידע לחבר בין הצד הקריטאיבי לצד המסחרי היה, מ-1995, ג’ון לאסיטר בפיקסאר. איש חדש, טכנולוגיה חדשה, הצלחות חדשות. לאסיטר הצליח גם לייצר במעבדות פיקסאר גם את הבמאי כאוטר האנימציה – בהשראת היאו מיאזאקי. וכך, כשאתם באים לסרט של בראד בירד או אנדרו סטנטון או פיט דוקטר, אתם יודעים שהסרט הזה בקע מראשם – תחילה בתסריט, ואז גם בבימוי, למרות שהיו מעליהם ומתחתם עוד מאות שותפים נוספים. אבל המיוזיקל המונפש מת.



ו”הנסיכה והצפרדע”, למרבה הצער, לא מקים אותו לתחייה. למרות – וזה חשוב – שהשירים של רנדי ניומן הם הדבר הכי טוב בו: גם מוזיקלית וגם מבחינת האנימציה.


ובעיקר, במקום להיות מקוריים, זה הפך לסלט האנימציה הגדול. גיבורת הסרט היא בחורה דעתנית ועצמאית, כמו אריאל או בל. ויש לה חלום: לפתוח מסעדה! פששש… חתיכת חלום. למעשה, לאורך הסרט היא מתייחסת לרעיון פתיחת המסעדה במעט כפייתיות. והיא לא מאמינה בסיפורי אגדות. אה, סיפור אגדה מודע לעצמו. אבל כשמזדמן לה לפגוש צפרדע, כלומר נסיך שכושף להיות צפרדע, היא מנשקת אותה. וראו זה פלא: במקום שהוא יחזור להיות נסיך, היא הופכת להיות צפרדע גם. חמוד. שנון. קצת “שרק” אמנם, אבל נקודת מוצא נחמדה להעמיד את האגדה המוכרת על הראש. אלא שמכאן, אין לאף אחד ממש מושג איך להחיות את הסיפור ולהמשיך את הקו המקורי, או להפוך אותו למלהיב ומקורי. יש איזושהי עלילה עם מין מכשף וודו שכישף את הנסיך ורודף אחר הבחורה שהפכה לצפרדע, שוב מין מישמש של אנטגוניסטים – קצת ג’פאר, קצת אורסולה. ובסופו של דבר היא נקלעת לדילמה, שעשויה לגרום גם לבני השבע קצת לגחך, שבה היא צריכה לבחור האם לחזור להיות בן אדם, אבל תוך ויתור על עקרונותיה ועצמאותה, או להישאר נאמנה לעצמה, אבל להישאר צפרדע. להישאר צפרדע?! רציניים? זאת באמת אופציה בסרט?



וכך, למרות שלרגעים הסרט נאה לעין, ובקטעים המוזיקליים יש כמה רעיונות עיצוב לא רעים, הוא נותר לא רק לא שנון, אלא בעיקר לא מלהיב, לא בהרפתקאות, לא במתח ולא בפוטנציאל הרומנטי/אגדתי של הסרט. אם “הנסיכה והצפרדע” היה אמור להקים לתחייה את האנימציה הקלאסית, הוא נכשל – אבל לא בגלל האנימציה, אלא בגלל שיש אולי על מה להסתכל אבל אין למה להקשיב.



“הנסיכה והצפרדע”: בתי קולנוע ושעות הקרנה

נושאים: ביקורת

17 תגובות ל - “"הנסיכה והצפרדע", הביקורת”

  1. אביגיל 24 פברואר 2010 ב - 12:27 קישור ישיר

    מה רע בלפתוח מסעדה?

  2. אורי 24 פברואר 2010 ב - 13:31 קישור ישיר

    שאלה טובה. אבל אהבתי את המבט שלך על כל העולם הזה, ואני רוצה להציע לך כלל חדש:
    תאוריית האוטר עובדת רק עם מי שהוא אוטר. ז”א יש הרבה במאים טובים, אבל אם הם לא מתייחסים לעצמם כאוטר – אז זה לא יעזור.
    חוץ מזה עליות ונפילות הן לחם חוקם של כולנו, לא?

    (וגם – ראיתי את סרט לבן. ממש לא נפלתי. הוא ללא ספק רב אומן אבל המסר היה בעיני בעייתי ושטחי. עם זאת, דמויות חזקות, סצנות מדהימות וצילום שלא רואים יותר.. אבל בשביל זה לא לתת אוסקר לסרט יהודי-ערבי?)

  3. אורן סופר 24 פברואר 2010 ב - 14:33 קישור ישיר

    מכסים עם כל מילה – חוץ מהעובדה שלפי דעתי, שלושת הסרטים שציינת בתור “פסגת האנימציה הקלאסית של דיסני” הם עליות מדרגה לקראת הפסגה האמיתית של היצירה של דיסני, “מלך האריות”, שהוא לדעתי סרט האנימציה הטוב ביותר של כל הזמנים.

  4. מגיב 24 פברואר 2010 ב - 16:46 קישור ישיר

    סליחה אבל, מה רע ב”גיבן מנוטרדם”?

    דיסני סוף סוף הלכו על משהו בוגר ואפל (בלי “יותר”. פשוט אפל ובוגר) ויצא אחד מסרטי האנימציה האהובים עלי. סרט חכם מאוד עם אנימציה מדהימה, פסקול מצוין (כמו תמיד) של אלן מנקן ואחד הנבלים המורכבים והגדולים (אם לא הגדול ביותר) של דיסני. גם העובדה שהפעם הגיבור מכוער ואינו זוכה בבחורה בסופו של דבר מוסיף לו נקודות.

  5. JNH 24 פברואר 2010 ב - 16:55 קישור ישיר

    אני חושב שהנסיון לתלות באשמן את כל הקרדיט על “בת הים”, “היפה והחיה” ו”אלאדין” הוא קצת קלוש. לא צריך לנסות למצוא חוקיות מאחורי כל דבר. ייתכן מאוד שמה שהפך את שלושת הסרטים ההם לכ”כ מוצלחים ויוצאי דופן היה פשוט צירוף הנסיבות הנכונות. יש סרטים כאלה, שכל האלמנטים בהם משתלבים בצורה מושלמת, שהאנשים מאחוריהם מקבלים השראה זה מזה ויוצרים משהו חד פעמי שגדול מסך חלקיו. וזה בולט במיוחד בסרטי אנימציה, שהם פחות חזון של איש אחד (אלא אם קוראים לו מיאזאקי) ויותר עבודת צוות.

  6. בינימין 24 פברואר 2010 ב - 17:12 קישור ישיר

    היי בדקתי כרגע את השעות באתרים מסויימים ,והם מראים רק את השעות של הגרסה המדובבת לעברית ,יש גרסה מדובבת לאנגלית ,כי הגרסאות לעברית לא משנה כמה הן טובות פשוט לא עומדות מול המקור

  7. הטרול המרושע 24 פברואר 2010 ב - 17:20 קישור ישיר

    יאיר, לא עברת את גיל 3? היפה והחיה סרט האנימציה האהוב עליך? לא פריץ החתול? נינג’ה סקרול? אקירה? מקס פליישר? רוברט קלמפט? סרטי מיאזיקי? סאות’ פארק הסרט? אין מספיק סרטי אנימציה לקהל בוגר?

  8. רז-ש 24 פברואר 2010 ב - 17:37 קישור ישיר

    אני מניח שיאיר דיבר על סרטי אנימציה קאלסיים שהוא אמר שהיפה והחיה זה האהוב עליו. או ליתר דיוק סרטי דיסני קלאסיים. להוציא נגיד סרטים של מיאזקי. ועדיין, הזוי משהו שהוא התיחס רק לסרטים משנות ה-90.
    101 כלבים דלמתיים, היפיפיה והיחפן, וספר הג’ונגל גם חתרניים יותר וגם טובים בהרבה מבת הים, אלדין והיפה והחיה שעמוסים מידי בשירים ובנויים באופן כללי יותר מידי כמחזמר קיצ’י.

  9. רז 24 פברואר 2010 ב - 17:38 קישור ישיר

    ולכבוד יציאת הסרט – כתבה שלי ב-YNET על האפיזודה השחורה הקודמת של אולפני דיסני, “שירת הדרום” (בניק-לינק).
    אגב מאסקר וקלמנטס, עם כל אהבתי ל-“אלדין”, יצירת המופת הגדולה באמת שלהם היא דווקא “Great Mouse Detective” (לא זוכר איך קראו לו כשהוא יצא פה בארץ) – סרט הבכורה שלהם באורך מלא כבמאים שהוא סיפור הרפתקאות מסחרר עם אנימציה מרהיבה, והוא היה גם הסרט שבו הלפיד עבר רשמית מזקני האנימטורים בדיסני אל הדור הצעיר (ובתור בונוס: גם הפעם הראשונה שסרט של דיסני – או יצירת אנימציה מערבית כלשהי, למיטב ידיעתי – הכילה רפרנס לסרט של מיאזאקי).

  10. נתם 24 פברואר 2010 ב - 21:18 קישור ישיר

    http://www.youtube.com/watch?v=EyeoyRjEiUU

  11. גיל 24 פברואר 2010 ב - 21:37 קישור ישיר

    בעע על הגיבן מנוטרדם? באמת?
    אחד הסרטים הטובים ביותר של דיסני, עם פסקול מעולה, דמויות מדהימות וסיפור אהבה לא פשוט שמעלה הרבה נושאים חשובים… בתור אנימטור ופריק של סרטי אנימציה, זה אחד מהסרטים האהובים עליי.
    אני מסכים שאטלנטיס, כוכב המטמון ובמידה מסוימת גם הרקולס סתמיים ופשוטים הרבה יותר משאר הסרטים שלהם, אבל לכלול את הגיבן באותה רשימה?

  12. סבסטיאן 25 פברואר 2010 ב - 8:20 קישור ישיר

    בינתיים יש שערוריית קמפיין שמאלצת את מפיקי “מטען הכאב” להתנצל. משהו משמעותי או סתם ספין? עדיין לא לגמרי הבנתי
    http://goldderby.latimes.com/awards_goldderby/2010/02/the-hurt-locker-producer-apology-oscars-academy-awards-news.html

  13. לבנימין 25 פברואר 2010 ב - 15:23 קישור ישיר

    מועדי ההקרנות של הגרסה באנגלית בניק-לינק.

  14. אודי 25 פברואר 2010 ב - 21:31 קישור ישיר

    זה לא היה אמור להחיות את האנימציה הקלאסית. זה פשוט מותג.

  15. דויד 28 פברואר 2010 ב - 17:53 קישור ישיר

    עלילות שנצמדות לסיפור המקורי אף פעם לא עניינו את דיסני. גם אלאדין של דיסני הוא לא אחד לאחד כמו בסיפורהמקורי…בכל מקרה, אני מעניין להגן על כבודו של הרקולס! אוקיי, אז הדימיון בין העלילה של הסרט לסיפור מהמיתולוגיה היוונית הוא בערך כמו הדימיון לסיפור באישה בורחת מבשורה, והאנימציה פחות “דיסנית” מה שמקנה לה לוק כאילו-יעני פחות מושקע. אבל הסרט הזה ממש פאן: הוא מצחיק, עם שירים מעולים וכיפיים (שדומים לאלה מחנות קטנה ומטריפה), הדמויות המשניות מוצלחות: האדס (הרע) המצחיק, הבחורה הנכספת שנונה ולא פראירת (פמניסטית קולית, לא ניג’סית שמדקלמת נאומי גירל פאוור), וגם דני דה ויטו נמצא בו! מי שרוצה לראות את במבי ובת הים הקטנה- יתאכזב, אבל מי שרוצה להנות -יהנה

  16. ליש 7 אפריל 2010 ב - 1:58 קישור ישיר

    סליחה? בתור חובבת דיסני מושבעת ומבקרת קולנוע הרשה לי לחלוק עליך לחלוטין: הרקולס? מיותר? מה אתה סח! רק כדי להכיל את האכזבה מפלקט הקרטון הדהוי והמשמים של דיסני, הנסיכה והצפרדע, אצתי לביתי וצפיתי ביצירת המופת הרקולס. הגאונות שבפורמט! הניואנסים הקטנים! ענק! יצירת מופת עילאית. אישית, הגעתי לבלוג שלך אחרי שחיפשתי ביקורת קולנוע כלשהי על הנסיכה והצפרדע, כדי לראות אם יש הסכמה על כך שזה סרט שראוי לעגבניות רקובות. אבל הפסקתי לקרוא מיד אחרי שקראת להרקולס מיותר. אחד ה-סרטים.

  17. ליש 7 אפריל 2010 ב - 2:05 קישור ישיר

    ורק כדי לתבוע את עלבונם: סרטי דיסני הגאוניים, אלו שמכילים כל כך הרבה עושר שניתן לחזור ולצפות בהם גם ממרחק דור ועדיין להתמוגג מנחת, אלו שהתסריט שלהם מהודק, מהפנט ומלא מחשבה והומור ורגש, סרטי מלאכת המחשבת, חברי היכל התהילה הנצחית, חסרי הזמן, הם:
    בת-הים הקטנה, הרקולס, מלך האריות ומולאן. צעצוע של סיפור גם נגע ללב. וזהו. אלאדין והשאר רק גירדו, אבל לפחות היו שייכים לאותו פנתיאון. מינימום למעגל שני. אבל שאר הסרטים? דינוזאור? וול אי? טרזן? התדרדרות לשמה. משם כבר אבד הקסם.


השאירו תגובה