17 ינואר 2007 | 16:08 ~ 20 תגובות | תגובות פייסבוק

מרק עוף לנשימה

אוקיי, הדיאגנוזה המקלה (או הפרוגנוזה, אני לא מצליח להבדיל ביניהן) מאתמול התחלפה הבוקר אחרי צילום רנטגן. מדובר בברונכיטיס קשה, הנושק לדלקת ריאות קלה. אנטיביוטיקה אהובתי. ולמה אני טורח לעדכן אתכם במצב הבלתי יציב של הכספית במד החום שלי? רק שתדעו איפה אני כשאני נעלם. רועד מקור וסמוק מחום, בה בעת. הייתי רוצה להגיד לכם שאני נעדר כי אני ברגעים אלה נוחת בשדה התעופה של סולט לייק סיטי להשתתף בפסטיבל סאנדאנס שמתחיל מחר. אבל אני לא. אני אפילו לא אשתתף בפתיחת הפסטיבל הבריטי מחר (פרט מעניין: סרט הפתיחה “קאשבק”, יוקרן מחר בסינמטקים לפני בכורתו הבריטית).
אז עד שאצליח למצוא כוחות להעלות פוסט נוסף, אתם יכולים לגשת לקרוא את ביקורתי האוהדת ל“המרדף לאושר”, כולל ניתוח די פרטני של התסריט של סטיב קונרד, תסריטאי שמסתמן כהברקה. מין סטיב טסיץ’ של ימינו (ואני מת על סטיב טסיץ’ ז”ל, שהתסריט זוכה האוסקר שלו על “Breaking Away”, והבימוי הקצבי של פיטר ייטס, מזכירים את מה שקורה ב”המרדף לאושר”).
אם אתם מגיעים ל”פנאי פלוס” המודפס תמצאו שם גם ביקורת אוהדת מאוד ל”מארי אנטואנט” של סופיה קופולה, סרט חובה לעכברי סינמטקים (וסרט שמי שמחפש מלודרמות תקופתיות בנוסח מרצ’נט/אייבורי עשוי לערוף לעצמו את הראש מתסכול). אנסה להעלות גם את הביקורת הזאת לכאן בקרוב. בכל מקרה, שוב שאפו לא.ד מטלון ולסינמטק תל אביב שהצליחו להציל סרט נוסף ממועדון הגנוזים.
ואם כבר סיימתם את כל מטלותיכם האחרות, לכו לאתר המעריצים הישראלי של דפש מוד ותבחרו את עשרת השירים שאתם הכי אוהבים של הלהקה, למצעד שיפורסם במסיבת דפש מוד שתתקיים מחר איפשהו. אתגר לא פשוט בכלל. אתם מוזמנים לפרסם את בחירותיכם גם כאן.

20 תגובות ל - “מרק עוף לנשימה”

  1. שי 17 ינואר 2007 ב - 16:22 קישור ישיר

    הי יאיר,
    אתה משתתף בפסטיבל סאנדאנס כצופה או כיוצר בסדנאות שלהם?

    רוה לשי: אני לא.

  2. צפריר 17 ינואר 2007 ב - 16:38 קישור ישיר

    תהיה בריא!

  3. הפינגווין 17 ינואר 2007 ב - 17:40 קישור ישיר

    תרגיש טוב.

  4. מיילו טינדל 17 ינואר 2007 ב - 18:10 קישור ישיר

    ואם כבר Breaking Away, כמה מרגש היה לראות את ג’ימס ארל היילי ב”ילדים קטנים”? תשובה: מאוד

  5. היפנית 17 ינואר 2007 ב - 18:20 קישור ישיר

    שי, יאיר חו-לה!
    ברונכיטיס.
    אנטיביוטיקה.
    חום גבוה.
    קרא הכל שוב (את כל הבלוג מהתחלה), תתנצל ואחל לו החלמה מהירה.

  6. ליהיא 17 ינואר 2007 ב - 18:55 קישור ישיר

    תרגיש טוב. 🙂 מכירה את ההרגשה של להיות חולה ככה, וזה בהחלט לא סימפטי.

  7. שחר 17 ינואר 2007 ב - 19:15 קישור ישיר

    החלמה מהירה!

  8. הוד 17 ינואר 2007 ב - 20:55 קישור ישיר

    גיליתי קשר נחמד (מעניין אם עלית עליו…:))

    הצלם של מרי אנטואנט צילם את “להיות ג’ון מלקוביץ'” ו “אדפטיישן”- שני סרטים שביים ספייק ג’ונס בעלה של קופולה.

    רוה להוד: א) בעלה לשעבר. ב) הוא מצלם גם את הבא של ג’ונז. ג) הוא צילם לסופיה כבר את “אבודים בטוקיו”. ד) יש חבורת במאים שמקורם בקליפים ובפרסומות שכולם עבדו עד לא מזמן האחד עם השני: ג’ונז, קופולה, גונדרי, פיטר קר. לאנס אקורד צילם כמעט לכולם.

  9. שי 17 ינואר 2007 ב - 21:59 קישור ישיר

    ספר שחור הוא סרט מאוד רע. ולא בגלל הפרובוקציה של שואה וסקס. זה פשוט סרט עם משחק לא טוב ותסריט מביך. האמת לא סבלתי אבל הסרט לא אמין בגרוש לכל אורכו. צחקתי בקול רם בסצנות הדרמתיות.

    מסרטיו האחרים של וורהובן אהבתי את – אינסטינק בסיסי (אומנם בעיתי ושובניסטי) רובוקופ היה אחלה, גברים בחלל היה מבריק.

  10. אלפקה 17 ינואר 2007 ב - 22:54 קישור ישיר

    יאיר,

    היה קשה בלי השיעור שלך היום… אני חושבת שהתמכרתי

  11. ערס פואטי 18 ינואר 2007 ב - 1:13 קישור ישיר

    תהיה בריא. אמר כבר מי שאמר (יאיר לפיד? או שהוא רק ציטט?) שגבר יכול להיות או בריא, או כמעט מת. לא לשכוח תה עם לימון.

  12. גנן 18 ינואר 2007 ב - 2:36 קישור ישיר

    קראתי את הביקורת שלך על “המרדף אחר האושר” והסכמתי עם כל מילה שכתבת בקטע הראשון. אם זה היה תלוי בי ולו אני במקומך, אזי אחרי הקטע הראשון הייתי סוגר תלפטופ, שותה תה חם ונכנס למיטה בתקווה שעד הבוקר השפעת תעבור. כי כל מה שנכתב לאחר הקטע הראשון, נותן תחושה שהוא נכתב תחת השפעת של אקמול חזק במיוחד. כל ה”הרהורים” ו”התובנות” שלאחר הקטע הראשון, מזכירים כתיבה סטודנטיאלית של מי שפעם ראשונה בחיו שומע הרצאה על סרטים ומייד “מיישם” את ה”ידע” הזה בסרט הראשון שהוא רואה. בגלל שאני יודע שאתה לא כזה, אז אני מייחס את ה”הגיגים” למחלה שפקדה אותך ולא לך. לא חושב שיאיר בריא (שתופס את כל העולם בשגיאות כתיב) היה יכול לכתוב שמשמעות האושר היא “להתעשר ולהעיף את אשתך” ביחס לסרט שבו (עובדתית) האשה עפה/מועפת בלי קשר והרבה לפני שהעושר מגיע. בכל מקרה, הסרט לא אומר ולא מנסה להגיד שהעושר הוא האושר (חום גבוה?)ואין שום טעם להכביר על כך פילצוף. הסרט מצביע ומתייחס רק לרגע קטן אחד (קצר לטמעו של הגיבור) של אושר ובזו גדולתו שהוא מצליח לרגש ברגע אחד של אמת ברורה ומוחלטת שאין שום טעם להתפלצף עליה אלא רק להתמכר לתחושה מבלי לנסות אפילו לנתח את משמעותה. ומיכוון שהמדובר הוא בסיפור אמיתי, אני, וברוח האורי גלר של הימים האלה, הייתי מוסיף כותרת בסוף הסרט שאומרת: היוצרים לא ממליצים לצופים לנסות את הדרך הזו בעצמם מיכוון שהיא מאוד מסוכנת.

    רוה לגנן: יש לי תחושה שלא קראת עד הסוף. ואת הקטע שקראת, לא קראת בתשומת לב. התיקון שלך בקשר לאשתו ולעובדות מעיד שפספסת משפט. ואגב, זה בסדר לרפרף על טקסט ולנטוש אותו באמצע. זה פחות בסדר לנתח את הטקסט הזה בלי לדעת מה כתוב בו.

  13. גנן 18 ינואר 2007 ב - 2:49 קישור ישיר

    אה שכחתי.
    כל הקטע הכושי (לא PC) בסרט שאתה מרמז אליו, כדברי אולמרט, לא היה ולא נברא ואפילו משל לא היה..

  14. הוד 18 ינואר 2007 ב - 10:26 קישור ישיר

    מי זה פיטר קר? מה הוא ביים? (הכוונה לסרטים באורך מלא)

  15. איתן 18 ינואר 2007 ב - 10:55 קישור ישיר

    1. תהיה בריא, יאיר. גם אני (קצת) מצונן. זה יעבור.
    2. אוף טופיק (והאמת, לא ממש קשור לקולנוע, אלא יותר לדיון שהתנהל פה לפני כמה ימים בנושא מבקרים: כן או לא יוצרים מתוסכלים) : מצורף לינק למוסף הספרים של אתמול של “הארץ”, בו המאיירת דניאלה לונדון-דקל (יוצרת “חמודי”) איירה ביקורת לספר הקומיקס של מרים אנגלברג “הכל שטוח”, בו היא מתארת את גסיסתה מסרטן.
    http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/813676.html

  16. יניב אידלשטיין 18 ינואר 2007 ב - 13:32 קישור ישיר

    יאיר, תרגיש טוב.
    טוב לראות שהמוח שלך עדיין מתפקד. ו…
    Where there’s a head there’s hope
    ציפור לחשה לי ש”קאשבק” נרכש להפצה בארץ.

  17. אורון 18 ינואר 2007 ב - 15:01 קישור ישיר

    יניב, הציפור שלך אכן צודקת:
    “קאשבק” יעלה לאקרנים ב-1 לפברואר.
    http://www.mouse.co.il/CM.movies_lobby_soon,516,,,.aspx
    ואני מוכרח להוסיף כי מדובר בסרט בריטי חמוד להפליא.
    הבמאי שון אליס והשחקן הראשי שון ביגרסטף (“הארי פוטר 1 ו-2”) אפילו הגיעו לשיראל כדי לקדם אותו, והיו פשוט חמודים ומשעשעים עד מאוד!

  18. אודי 19 ינואר 2007 ב - 0:11 קישור ישיר

    תהיה בריא יאיר.
    וברור ש- shake the disease יקח את המקום הראשון במצעד של דפש מוד.
    אודי.

    עדיין לא התייאשנו שיגיעו…

  19. גרדנר 19 ינואר 2007 ב - 0:56 קישור ישיר

    בהתחלה חשבתי שמיותר להגיב אבל בגלל ש-התחלתי ולכן אסיים. קצת מביך לקרוא את התגובה שלך ששב מוכיחה שמי שכל הזמן מטיף לאחרים לדעת לקבל ביקורת בעצם לא יודע איך ליטול את הקורה הזו מבין עיניו שלו עצמו. אבל כדי לא להיות סתם אנטי, אני ממשיך לייחס את התגובה הזו לשאריות האקומול שמן הסתם עדיין ממשיכות להשפיע.

    אני לא קראתי את הטקסט שלך בתשומת לב?

    אז לתזכורת שלך ולכאלה שלא קראו אותך, הנה הטקסט כפי שהוא מופיע במקור: “ובסופו של דבר, אם יורשה לי ספוילר המסגיר את סוף הסרט (שכאמור, הוא צפוי למדי), איך משיג גרדנר (בגילומו של וויל סמית) את האושר שלו? הוא נהיה עשיר ונפטר מאשתו. בעצם, הפוך.”

    בקריאה הכי פשוטה והכי סבירה של טקסט ביקורת (שלא אמורים להבחן עליו או לעשות עלי עבודת דוקוטורט) הכוונה היא שבסופו של דבר (היינו, במהלך אחרון) להשיג את האושר עליך להיפטר מאשתך או (הפוך) להיות במצב שהיא תפטר ממך. מה לעשות ובסרט תהליך ההיפטרות מתרחש דווקא בתחילתו של דבר ומכאן שהוא חסר משמעות ביחס לסופו?
    ואם תאמר ש”ההפוך” מתייחס ל”סופו של דבר” והכוונה שלך היתה לומר שבסופו של דבר או (הפוך) בתחילתו, כדי להיות עשיר אתה צריך להיפטר מאשתך הרי שבסרט האשה היא זו שנפטרת מהגיבור ולא להפך.

    אפשר להמשיך לבדוק ולשלול את יתר האפשרויות הטקסטואליות שיכולות לנבוע מהטקסט הפרוץ הזה אבל זה מיותר ומנג’ז.

    שורה תחתונה. למרות תגובתך המתיימרת להתנשא (מה שתמיד מצחיק אותי) הטקסט נכתב תחת השפעת אקומול.

    אבל זה לא ממש חשוב. מה שיותר חשוב זה שאתה מגדיר אותו כניתוח פרטני של תסריט. אם זה ניתוח פרטני של תסריט אזי (בצער) אבוי לך ואבוי לתלמידים שלך.

    יש הרבה מה ללמוד מהתסריט (במובן של אייך כותבים תסריט נכון להבדיל אלף מ”אביבה אהובתי”) אבל אין אף אחד בארץ (חוץ ממני כמובן) שיודע לשים עליהם דגש. ואתה ושאר ה”מבינים הגדולים” עסוקים רוב הזמן בבילבול הביצים של מסר ומציאות, עניינים שהם חסרי כל משמעות בכתיבת תסריט נכונה.

  20. RoachMadeline34 29 אוגוסט 2010 ב - 4:43 קישור ישיר

    It is known that cash makes people independent. But what to do if somebody doesn’t have money? The one way only is to receive the home loans and just financial loan.


השאירו תגובה ל - מיילו טינדל