01 יולי 2007 | 16:49 ~ 0 תגובות | תגובות פייסבוק

ראיון עם אבי נשר. יוני 2007



התיקונים של אבי נשר. שיחה. יוני 2007



חלק א’: ובו מסופר על הפרויקטים האפשריים של אבי נשר עם אמיר גוטפרוינד וארי דה לוקה * אני קורא את התסריטים החדשים של נשר * נשר מתלבט אם לביים מותחן ריגול אמריקאי * ודוד גורפינקל אומר משפט יפה ומרגש



אבי נשר עובד כבר על סרט חדש. יקראו לו “החברים”. אולי זה יהיה הסרט הבא שלו, ואולי הוא יביים אותו רק בעוד שלושה סרטים, אבל העבודה עליו כבר התחילה. וכך, עם השם הפשוט והישיר, ממצה נשר את אחד המוטיבים העיקריים של סרטיו. החברים, החבורה, האחווה, הנאמנות. סרטו החדש “הסודות”, הראשון מאז ש”סוף העולם שמאלה” הביא כמות נדירה של 450 אלף צופים לפני שלוש שנים, ממשיך את הקו הנושאי הזה. התפאורה השתנתה, ואחרי להקה צבאית, דירה תל אביבית, תא מחתרת ועיירת פיתוח, עלילת הסרט החדש ממוקמת במדרשת בנות בצפת. וגם כאן, כמו בכל סרטיו, מתלכדת לה בחדר אחד חבורה. הם היו זרים זה לזה לפני רגע, ועכשיו נרקמת ביניהם מעין ברית סתרים, זה הם נגד העולם. במקרה של “הסודות”, סרטו הנשי והמסוגנן ביותר של נשר, החבורה היא של בנות שלא הכירו קודם, כל אחת מרקע שונה, וכולן מוצאות עצמן שותפות לתהליך שמובילה זו שהיא הכי עקשנית. אניה בוקשטיין, בתפקיד הנערה שבעקבות מות אמה לא מוכנה להתפשר על חיים אפרוריים של חתונה, ילדים ובישולים בתור אשת רב, היא הגידי גוב או הג’וליאנו מר של העלילה הזאת. כמותם גם היא רצה בכל כוחה עם הראש בקיר, מנסה לשבור את החוקים. כמותם, גם היא תגלה שהעוצמה בה נוגח הראש בקיר היא אותה עוצמה בה הקיר מחזיר.
את חיבתי לאבי נשר אני מתקשה להסתיר. גם אני, כמו כולם, לא מצליח לזפזפ כש”הלהקה” משודר בפעם האלף בטלוויזיה. אני חושב שחצי מ”דיזנגוף 99″ הוא סרט נפלא. אני משוכנע ש”זעם ותהילה”, הסרט שצילק אותו בגלל ביקורות קטלניות והתעלמות מוחלטת מצד הקהל, הוא אחד הסרטים הגדולים של הקולנוע הישראלי, ויש לי חיבה משונה ל”הפחדנים” ול”שוברים”, שני סרטיו הזניחים יותר, שיש בהם קסם מחתרתי. אבל בעיקר, אני חושב שמותחני הפעולה הזולים (יחסית) שביים בתחילת שנות התשעים בהוליווד הם בי-מוביז משובחים, והם הציבו את נשר על מסלול הוליוודי שאני משוכנע שהיה יכול להוביל אותו גבוה יותר מהיכן שהיה, אלא שהוא העדיף לוותר עליו. “הסודות” הוא סרט שריגש אותי, בעיקר בסופו היפה והסוחף, אבל ביני לבין עצמי, בסודי סודות, אני עדיין מייחל ליום בו נשר יחליט שהוא חוזר לביים מותחני פעולה. אבל נשר, כשאני מביע בפניו את משאלתי, לא בטוח שהיא תיענה. “החברים” האלה, מבחינתו, זה עניין ישראלי. זו לא רק אחווה, זה לקשור את גורלך לאנשים שאתה מגלה שאתה לא יכול להתנתק מהם. או לא רוצה. והוא, הוא גילה לפני כשבע שנים, לא מסוגל להתנתק מכאן.
אחת לתקופה יוצא לי לדבר עם נשר, להתעדכן, אוף דה רקורד, בפרויקטיו ולדבר על מה שקורה בקולנוע בארץ, בעולם. אני משתדל להתעדכן ככה עם כמה יוצרים שאני מאוד מעריך, אבל שיחות הקולנוע איתו מרתקות במיוחד. נשר, שהתחיל את דרכו כמבקר קולנוע, כתב רצנזיות קולנוע מבריקות ב”7 ימים” וב”מוסף הארץ” בשנות השבעים ותחילת שנות השמונים, בהן הילל, באופן בלתי טיפוסי לבון-טון הביקורתי של אז, את הקולנוע האמריקאי, והתייחס גם לבי-מוביז, הזוכים לרוב להתעלמות כאן, כסוגה בעלת תוקף אמנותי.
עכשיו נפגשנו בפעם הראשונה לשיחה שכולה לציטוט. אותי סיקרן לראות איך נראה יום עבודה שלו. כמה עבודה כבר אפשר לבצע כשמשרדך נמצא במתחם סי אנד סאן מטר מהבריכה – ועוד בשבוע בו כל המשפחה עברה לישון במשרד בשעה שהדירה בבניין הסמוך משתפצת (ומתעכבת). אבל רצף הטלפונים, שגרם לשיחתנו להימשך שעות על גבי שעות, הוכיח לי שבכל זאת נעשית שם עבודה. הנה נכנסת שיחה מדודי זילבר, המפיק של סרטיו האחרונים של נשר, שרוצה לדון בסוגיות ליהוק ל”הר אדוני”, העיבוד לספרו של ארי דה לוקה שנשר אמור לביים בקרוב. והנה מתקשר אמיר גוטפרוינד, שכותב את הספר “החברים” שעליו יהיה מבוסס סרטו העתידי של נשר. ואז מתקשר אבנר פיינגלרנט, מנהל פסטיבל קולנוע דרום ש”הסודות” היה סרט הפתיחה שלו, לעדכן שבמצוות פיקוד העורף הפסטיבל נאלץ לעבור משדרות לנתיבות. ואז מגיעה הבשורה שפאני ארדן, שהיתה אמורה להגיע לבכורה, לא מגיעה. ואז שוב פיינגלרנט: יש אוהל בו יתקיים הפסטיבל, יש מקרנה, אבל הסאונד רק במונו, מה עושים? ואז מתקשרת שרון הראל, שותפתו של נשר לכתיבה ולהפקה של “הלהקה” ו”דיזנגוף 99″, ש”הסודות” הוא סרט הקאמבק שלהם. היא קפצה ליומיים לישראל והם יוצאים לארוחת ערב. היא מנסה לשכנע אותו לביים מותחן ריגול, והיא די משוכנעת שהיא תצליח לסדר את מייקל דאגלס לתפקיד הראשי. גו, שרון, גו!
ובין צלצול לצלצול, אנחנו משוחחים.
בוא נעשה סדר בפרויקטים שלך. מה קורה עם “הר אדוני”? זה קורה? יש כבר ליהוק?
“‘הר אדוני’ קורה, אבל יש מלחמות גדולות בין כל השותפים סביב הליהוק. יש שתי קללות בעולם הקולנוע: האחת, שהתסריט שלך לא מוצא חן בעיני אף אחד.השנייה: שהתסריט שלך כן מוצא חן, אבל בעיני האנשים הלא נכונים. ובגלל שהסרט יצולם באיטליה יש לנו שותפים איטלקיים ושותפים צרפתיים. כשאתה עושה סרט ישראלי העונג הצרוף הוא שאתה יכול ללהק את מי שאתה רוצה. אין לך שום התערבות חיצונית בתהליך הליהוק. להבדיל מסרט אמריקאי בו הליהוק מוכתב לך וכמעט ואין לך שליטה עליו. בסרט אירופי מסוג זה אתה נמצא במעין מצב ביניים, כשלשותפיך יש איזשהו עניין להתערב בליהוק. והתסריט הגיע לידי סוכנים אמריקאים שמאוד התלהבו ממנו והם התחילו להציע לנו שמות של שחקנים אמריקאים מפורסמים לתפקיד הראשי. ומרגע שההצעה הזאת עלתה, השותפים האיטלקיים נורא נדלקו על הרעיון שיהיה לסרט כוכב אמריקאי. זה אבסורד שכוכב אמריקאי יגלם את ראפניילו. זו טעות איומה”.
גיבור “הר אדוני” הוא רפאניילו, גיבן נפוליטני קשיש, יהודי, ניצול שואה ודובר איטלקית. “ואם תלהק את ריצ’רד גיר לתפקיד הזה הרגת את הסרט”, אומר נשר. “אף אחד לא יאמין לו. אז אני עונה להם ‘על גופתי המתה’. המשפט הקבוע שלי מול האיטלקים הוא שאני מוכן להתפשר כל עוד עושים מה שאני רוצה”.
ואת מי אתה רוצה?
“אני רוצה את ברונו גנץ. הוא יהיה נהדר. אבל האיטלקים משום מה להוטים לראות שם שחקן אמריקאי, כדי שיהיה יותר קל למכור את הסרט לקהל בעולם. דבר אחד אני יודע: בעריכה אפשר לפתור הכל, חוץ מליהוק. אם ליהקת לא נכון, הלך הסרט. אבל מבחינתי אם העניין הזה לא ייפתר, שלא יהיה סרט. אבל אני מאמין שהעניין ייפתר. אחד הרעיונות שהיו לנו לאחרונה ושאותם אנחנו מנסים לקדם הוא ללהק לתפקיד המשני של הנגר שחקן צרפתי בעל שם ובעל גוף, וככה להגדיל את האחוזים של המפיקים הצרפתיים בסרט על חשבון המפיקים האיטלקיים ואז עניין הליהוק ייסגר בין המפיק הצרפתי למפיק הישראלי. אני מחכה בסבלנות. זו הסיבה שאני משתדל תמיד לעבוד על כמה פרויקטים במקביל, כדי שאני לא יותר מדי אקשר נפשית לפרויקט ומרוב נואשות לעשות אותו אני אתחיל להתפשר”.



“הר אדוני” יהיה הסרט הראשון שנשר יביים שלא יהיה מבוסס על תסריט מקורי פרי עטו אלא על עיבוד ממקור ספרותי. הפרויקט השני, “החברים”, מסקרן לא פחות. במה שנשמע כמו חיבור בין סופר לקולנוען, באופן המזכיר את העבודה של יוסף סידר ורון לשם על “בופור”, נשר עובד כעת עם אמיר גוטפרוינד על סיפור רחב יריעה שהם רוקמים במשותף, שגוטפרוינד יהפוך לספר ונשר יהפוך לתסריט.
איך נולד הפרויקט הזה?
“זה התחיל קודם כל מזה שהעבודה שלי מול ארי דה-לוקה היתה מאוד מהנה. תמיד נרתעתי מעיבודים לספרים, כי אין ברירה אלא לשנות דברים ותמיד הסופר יוצא לא מרוצה מהתהליך ומתלונן שזה לא היתה כוונתו. ולמה לי כתסריטאי להיכנס למקומות האלה? הרי גם אני שונא כשמשנים לי את התסריט. אבל דה-לוקה היה מאוד מעורב בעבודה, ושיתף פעולה והוא היה מרוצה ועבדנו על העיבוד יחד. זה היה כמו לנגן ג’ז עם מוזיקאי מאוד מוצלח. ואז לדודי זילבר (המפיק של “סוף העולם שמאלה” ו”הסודות”, כמו גם “אביבה אהובתי” ו”בופור”) היה רעיון: לעשות סרט שיתעד את סיפורו של הדור שלי. סרט שיתחיל ב-1968 ויגמר ברצח רבין ב-1995. הבנתי שזה יכול להיות סרט בו אני אברר עם עצמי מה זה הדבר הזה שמושך אותי למדינה הזאת”.
אז למה ספר ולא ישר לכתוב תסריט מקורי?
“כי אחרי שדודי זילבר הציע את הרעיון הבנתי שהסרט הזה חייב להתחיל מספר. זה רעיון כל כך רחב יריעה שמישהו צריך לכתוב אותו על גבי 500 עמודים לפני שמנסים לכווץ אותו לסרט. קראתי את ‘שואה שלנו’ ומאוד נהניתי ופנינו לאמיר. העבודה איתו מרתקת. עבדנו יחד על הסיפור והוא ישב לכתוב גרסה לספר שהוא כבר שלח לי. הוא ביקש שאכתוב לו כל הערה שיש לי. אמרתי לו ‘אוקיי, על אחריותך’ וישבתי וכתבתי 40 עמודים של הערות והצעות ושאלות. ובדיוק היום קיבלתי את הגרסה השנייה. כבר מעלעול ראיתי שחלק מהצעותיי הוא קיבל וחלק לא”.
ואיך זה הופך לתסריט?
“השלב הבא הוא שאני צריך לשבת ולכתוב מזה תסריט. אבל אני רוצה להכריח את אמיר שכל מה שחסר לי לתסריט, כל דבר שהוא חור עלילתי או חור של דמות, שנמציא יחד, שאני לא אמציא משהו לתסריט שלא נמצא בספר”.
למעשה, לכל סרט שביימת בארץ אפשר היה לקרוא “החברים”, זה נושא שאתה כמעט מכור לו.
“זה דבר שאני מכיר רק מישראל. זה נורא ישראלי. זה שאתה עם אותם חברים שלושים ומשהו שנה, אני לא מכיר את זה מאמריקה. את איציק צחייק ואת שרון הראל פגשתי בצבא בהפרש של חמישה ימים זה מזו. הוא היה באפסנאות היא היתה במחלקת מחקר. כמעט ארבעים שנה אחרי ואנחנו עדיין עושים סרטים יחד. זה משהו פלאי, חיבורי הנפש האלה עם אנשים שאתה אוסף במהלך החיים. הרעיון עם הספר של גוטפרוינד הוא לעקוב אחר קבוצת נערים משיכון בחיפה מ-1968 עד 1995 ודרכם לנסות להבין את סוד הקסם הנוראי של המקום הזה, של האהבה הזאת למדינה הזאת”.
נשמע קצת “קסם הנעורים”.
“לא ממש. זה מין פורמט ספרותי דיקנסי של עלילה שנמשכת שנים ומתפצלת לכל מיני כיוונים. אני מניח ש’קסם הנעורים’ זו ואריאציה אחת שלו. אני יותר חשבתי לכיוון של ‘ידע הבשרים’ של מייק ניקולס. כולם תמיד נורא מתלהבים מ’הבוגר’ של ניקולס, אבל אני אוהב יותר את ‘ידע הבשרים’, שגם עוקב אחר כמה חברים לאורך שנים. מה שמרתק אותי בדמויות של גוטפרוינד זה שהם כמו ננסים החיים בפאתי ההיסטוריה. דברים גדלים קורים לידם, אבל הם לא קשורים אליהם. קח למשל את מה שקורה עכשיו בשדרות. זה מין אירוע היסטורי כזה שנופל עלינו ואנחנו בתל אביב לא מרגישים אותו. אבל בתוך כל זה מתקשר אלי אבנר פיינגלרנט באומללות שהוא צריך להעביר את הפסטיבל שלו משדרות לנתיבות כי נופלים עליהם קסאמים ותוך ארבעה ימים הוא צריך לארגן אוהל ענקי כדי להכיל בו את הפסטיבל. והוא מצליח לארגן את הכל חוץ מדבר אחד. אז הוא מתקשר אלי ושואל אותי אם זה בסדר ש’הסודות’ יוקרן במונו. ואני אומר לו ‘לא, זה לא בסדר’. כי למרות הקונטקסט, והקאסמים שנופלים, עדיין ‘הסודות’ זה החיים שלי ומבחינתי זה לא בסדר שהוא יוקרן במונו. ואלה החיים כאן, קסאמים נופלים אבל אתה מודאג מהסאונד של הסרט שלך. זה מרתק אותי בחוויה הישראלית, כי אתה חי תחת מהלכים היסטוריים כל כך גדולים והרי גורל אבל לך מה שחשוב זה מונו או סטריאו. והכתיבה של גוטפרוינד עוסקת בדיוק בדברים האלה”.



אני לוקח לקרוא את שני התסריטים שנשר כתב ובהם הוא עסוק כיום. האחד, “הר אדוני” הוא סיפור אנושי, כפרי קטן, עם טוויסט אגדתי, ועם סוף מופלא ומרגש. מה שבעיקר בולט בתסריט זה המינוריות והליריות שלו. זה אחד התסריטים היפים שקראתי באחרונה. השני הוא “העכבר הטוב”, תסריט לסרט הוליוודי שנשר כתב בסוף שנות התשעים ושהוא כולו פיתולי עלילה מותחים וקומיים, עם סיפור ריגול גדוש בציטוטים ל”הקוסם מארץ עוץ” ובעלילת חתול ועכבר בה כולם בוגדים בכולם והטוויסטים מכים בצופה עד הפריים האחרון. סרט ז’אנרי שנון, מבדר, דחוס וקצבי. זה למעשה, התסריט שהחזיר את נשר ארצה. ב-2001 הוא כבר היה בתחילתה של העבודה לקראת צילומי הסרט, עם תחקיר וחיפושי לוקיישן בברלין ועם ג’ף ברידג’ס סגור לתפקיד הראשי. אירועי 9.11 מוטטו את ההפקה הזאת. ואז נפטר אביו של נשר והוא החליט שהוא רוצה לחזור ארצה, אחרי יותר מ-12 שנה בה חי בלוס אנג’לס, בה נולדו גם שני ילדיו. בזאת תמה האפיזודה ההוליוודית שלו, במהלכה ביים שני סרטי פעולה צנועים אך בעיני משובחים מאוד: “דופלגנגר” עם דרו בארימור ו”פצצת זמן” עם מייקל בין. “הפולחן”, סרט אימה נוסף שביים אמנם הפגיש אותו עם רוברט זמקיס וג’ואל סילבר שהפיקו, אבל כבר היה פחות מוצלח.


אחרי שנים בהם התסריט של “העכבר הטוב” היה תקוע במיראמקס הצליחה שרון הראל לקנות אותו מהם. הראל הפכה מאז “דיזנגוף 99” וסרטי דולף לונדגרן שהפיקה בתחילת שנות התשעים לאחת הנשים החזקות בתעשיית הקולנוע הבריטית. עכשיו היא מנסה לשכנע את נשר לביים את “העכבר הטוב”, לאזן את הסרטים דוברי העברית באיזה מותחן דובר אנגלית שיהיה קל למכור בעולם. אבל נשר מהסס. “אני לא מצליח להבין את המשיכה שיש למדינה הזאת עלי”, הוא אומר לי כשאני מנסה להבין מה החזיר אותו ארצה. “אני מוצא עצמי במצב מטורף בו למשל, נורא חשוב לי שהבת שלי תגדל בארץ. אבל לא ברור לי למה. אני פתאום לא רוצה לביים פרויקטים שיחייבו אותי לא להיות כאן, או להיעדר מהארץ לתקופה ארוכה”.
למה? הרי כבר ניהלת קריירה בחו”ל, מה השתנה?
“זה מה שאני רוצה לבדוק. זה התחיל אצלי עוד לפני ‘סוף העולם שמאלה’. ולמה זה קרה לי פתאום, זו בדיוק השאלה שאני רוצה לשאול את עצמי בפרויקט הזה עם גוטפרוינד. אתה יודע, אני עושה סרטים על דברים שאני לא יודע, לא על דברים שאני כן יודע. אני עושה סרטים כשיש לי את השאלות ולא כי יש לי את התשובות. זו הסיבה שכל סרט לוקח לי המון זמן, כי במשך הזמן אני מברר עם עצמי מה העניין. ומרתק אותי סיפור האהבה הנואש שלי עם המקום הזה. אי אפשר להאשים אותי בפטריוטיות-יתר או בלאומנות, אבל חשובה לי ההמשכיות. אולי כי אני בן למהגרים אז באיזשהו מקום אני רוצה שההגירה הזאת תיעצר איפשהו. תמיד קינאתי במשפחות מטוסקנה שגרות 600 שנה על אותו צלע הר ומעבדים את אותה אדמה”.
היתה תקופה בה הייתי בטוח שאחרי שהצלם אדם גרינברג והעורך דב הניג כבשו את הוליווד ועבדו בהפקות האקשן הכי גדולות, שאתה תהיה הבא בתור. שאתה תהיה הבמאי הישראלי שיהיה חתום על “שליחות קטלנית 3” או 4.
“מיציתי את הסרטים האלה. באיזושהי נקודה, ואני ממש זוכר את הרגע, זה היה ממש לפני ‘חוקר המס’, שהרגשתי שמישהו כמו ג’יימס קמרון תמיד יעשה את הסרטים האלה טוב ממני. צריך באיזשהו מקום להיות עדיין בן 17 כדי ליהנות מהעשייה של הסרט הזה. צריך להתלהב יותר מטכנולוגיה מאשר מאנשים כדי לעשות את הסרטים האלה כמו שצריך. וגיליתי שאני מתלהב יותר מאנשים, אני מתגעגע לישראליות, אני רוצה לכתוב על אנשים שאני מכיר, כמו הלהקה, או דיזנגוף או הסודות.
“יש משפט שאני תמיד נזכר בו, שאמר לי דוד גורפינקל (שצילם לנשר את ‘זעם ותהילה’ ואת ‘סוף העולם שמאלה’). בתקופה שגרתי בלוס אנג’לס הייתי מגיע מדי פעם בסוף העבודה על סרט לביקורים בישראל והיינו אוכלים יחד ארוחות ערב. באחד המפגשים ראיתי שפניו נפולות. שאלתי אותו ‘מה קרה? אין עבודה?’ והוא ענה ‘אני דווקא עובד הרבה’. ‘אז למה אתה לא שמח?’. והוא ענה: ‘כי אורי (זהר) בירושלים, אתה בלוס אנג’לס ואין עם מי לצחוק’. ומאז הצירוף הזה, ‘אין עם מי לצחוק’, הפך נר לרגלי. כששרון ואני עובדים יחד אז יש עם מי לצחוק. ואני זוכר את החוויה הזאת מהימים האחרונים שלי באמריקה. מצד אחד אני עובד (ב”הפולחן”) עם דאג מילסאם, שצילם לקובריק את ‘מטאל ג’קאט’, מצד שני אני לא נהנה מהעבודה, ואני לא מבין למה. ועכשיו עם כל הקשיים שהיו בהפקת ‘הסודות’ לפחות היה עם מי לצחוק, היינו שוב השלושה, שרון, איציק (צחייק) ואני”.
נו, זו החבורה. אותה חבורה שעומדת בבסיס כל הסרטים שלך.
“בדיוק”.



חלק ב’: ובו יסופר על הקריירה ההוליוודית * הייטקיסטים וקבליסטים נפגשים בבכורת “הסודות” * הטראומה של “זעם ותהילה” * אבי נשר ודובר קוסאשווילי מציגים * המפגש המחודש עם שרון הראל, אחרי 20 שנות שברון לב * האם יש קארמה של סרטים? * המפיק של “הלהקה” מתפרק * האם אבי נשר הוא “בן זונה גדול”?



תמהיל משונה של אנשים הגיע לפרמיירה של “הסודות” בסינמה סיטי. מצד אחד, כוכבי הסרט, ובראשם מיכל שטמלר, התגלית המופלאה של הסרט הזה, ואדיר מילר וגורי אלפי, שגונבים את ההצגה בתפקידים מדויקים להפליא. מצד שני, אנשי תקשורת ותעשייה, החשודים הרגילים באירועים כאלה. אבל יש שתי קבוצות שבדרך כלל לא רואים בבכורות לסרטים. האחת היא חבורת המיליונרים. נחמיה למלבאום, ממקימי אמדוקס, ודורון סבג, אספו האמנות והבעלים של או.אר.אס, שמתוך אמונה בתסריט ובבמאי השקיעו מכספם הפרטי בסרט שתקציבו הסופי הגיע ל-2.4 מיליון דולר. השנייה היא החבורה החרדית, שעזרה להפקה באימון השחקנים ובכתיבת התסריט. למשל, הקבליסט מנחם שבתאי, שייעץ לנשר על מושגי הקבלה ותורת הסוד בעת העבודה על הסרט. בתום ההקרנה ניגש שבתאי לנשר והביע את התפעלותו מהתוצאה הסופית. נשר ניסה להבין ממנו האם יש סיכוי שקהל דתי יאהב את הסרט. הטיתי אוזן לשיחה כי התשובה סקרנה אותי: “בהחלט”, ענה הקבליסט, “קהל דתי יזהה הכל ויאמין שהכל אמיתי. תהיה לו אולי בעיה עם שתי הסצינות (הכוונה לשתי סצינות העירום של בוקשטיין ושטמלר), אבל הן קצרות”. נשר נראה נרגע למשמע הנבואה.
מה מידת החרדה אחרי “סוף העולם שמאלה”? אתה בלחץ מהסיכוי ש”הסודות” לא יצליח כמו “סוף העולם שמאלה”?
“ברור לי שזה לא יכול להצליח כמו ‘סוף העולם שמאלה'”.
למה זה ברור?
“אני נורא הופתעתי מההצלחה של ‘סוף העולם שמאלה’ ואני לא יכול להסביר או לנתח את זה. ולכן זה נראה לי דבר חריג. נראה לי שסרט ישראלי מאוד מצליח מגיע למספרים של ‘אביבה אהובתי’ ושל ‘בופור’, שזה בסביבות ה-300 אלף כרטיסים. סרט שמגיע ל-250 אלף צופים זה יוצא מן הכלל. אפילו 150 אלף זו הצלחה מכובדת. אנשים שוכחים כמה זה קשה לסרט ישראלי להצליח. לכן, כדי למדוד הצלחה צריך להסתכל על הציר שבין ‘אדמה משוגעת’ ל’אביבה אהובתי’. ‘סוף העולם שמאלה’ זה מחוץ לגרף, זה לא יכול לקרות שוב. אבל אני מודה, אהיה מאוד מאוכזב אם אנשים לא יבואו לראות את הסרט. אני עושה את הסרטים שלי כדי שהקהל יבוא. כדי שהוא יהיה חלק מהדיאלוג שאני מנהל”.
זה כבר קרה. אחרי ההצלחות הגדולות של “הלהקה” ו”דיזנגוף 99″ עשית את “זעם ותהילה” והסרט הזה נרצח. בביקורת, בתקשורת ובקופות. זו חוויה טראומטית?
“מאוד. ‘זעם ותהילה’ מאוד טילטל אותי. התגובה היתה כל כך אלימה, ובמידה מסוימת היא נראתה לי אלימה בצורה לא מוצדקת. לעומת זאת, התגובות בעולם היו כל כך טובות. ואני הייתי בהלם שהתרבות הישראלית סירבה לקיים דיאלוג עם הסרט הזה. ובעקבות ‘זעם ותהילה’, והתגובות שהוא קיבל בחו”ל יכולתי לנצל את הסרטים האמריקאיים כדי לקיים דיון שהוא לא לאומי, אלא אישי, עם עצמי: מי זה האיש הזה שכל כך קשור בנימיו לישראל, אבל כמבקר קולנוע הוא מכור לבי-מוביז אמריקאיים. ואפילו הבי-מוביז המסחריים האמריקאיים שיקפו משהו מהאישיות שלי. דרו ברימור ב’דופלגנגר’ נערה עם פיצול אישיות, ואני הרגשתי את הפיצול הזה אצלי, בין הישראליות לאמריקאיות. מייקל בין ב’פצצת זמן’ מתעורר בוקר אחד ומגלה שאין לו מושג מי הוא בעצם. ואני הייתי כזה. לא ידעתי מי אני ולאן אני שייך”.
אז הוליווד, שתמיד נראית מכאן כמו סוג של חלום לכל קולנוען, היא בעצם סיוט?
“בכלל לא. אני מהאנשים הבודדים שאין להם מילה רעה על הוליווד. עברתי שם חוויה נהדרת. המעניין הוא שאני מעולם לא הצלחתי להתרגל לכך שעשיית סרטים היא קריירה. כבר ב’הלהקה’ אני זוכר שאמרתי לכולם שיכול להיות שנגלה שאין לי מושג מה אני עושה ושלא ייצא כלום וזה יהיה סרטי הראשון והאחרון. מבחינת מקצוע, הצד שתמיד היה לי יותר קל איתו זה להיות מבקר הקולנוע. זה שאוהב קולנוע, ולא זה שמתפרנס מלעשות קולנוע. אני מקנא בעבודה שלך. ויש בי כנראה שני צדדים שונים לחלוטין כקולנוען. הקולנוע שאני עושה בישראל הוא לחלוטין אמוציונלי לעומת הקולנוע שעשיתי באמריקה שהיה מבחינתי לגמרי שכלתני. את הבי-מוביז עשיתי בתור מבקר הקולנוע שניהל דיאלוג עם סוג הקולנוע שאהבתי לראות כצופה, הסרטים של דון סיגל, למשל. זה היה המסע שלי בתוך הסרטים שאהבתי כמבקר. סוג של תרמילאות קולנועית”.
אולי זו הבעיה שלך עם הבימוי של “העכבר הטוב”, כי זה לחזור לאחור? לביים מהאינטלקט ולא מהרגש?
“אולי. אבל בעיקר כי עדיין לא מצאתי את עצמי בסרט הזה, אני עוד לא יודע מה אני רוצה לברר לעצמי איתו. לעשות סרט זה להיכנס למחויבות של שנתיים, וקשה לי להתחייב על סרט כמו ‘העכבר הטוב’ שצרך להיות מצולם בחו”ל בזמן שבארץ מתנהלת מעין מלחמת קסאמים. אני לא יכול להתנתק מזה. וחוץ מזה, אני מבין מה אני מחפש בסרטים כמו ‘הר אדוני’ ו’החברים’. אם ‘סוף העולם שמאלה’ היה סרט על אבא שלי ותחושת הזרות שלו, ‘הר אדוני’ מבחינתי זה סרט על אמא שלי. אמא שלי היא גיבורה. היא היתה בשואה ובאופן הכי איום שאפשר, אבל כיום השואה היא לא חלק מהחיים שלה בכלל. אחרי שאבא שלי נפטר הבנתי שהאנשים האלה לא יהיו איתנו תמיד וכדאי לברר איתם את העניינים לפני שיהיה מאוחר מדי. אז ‘הר אדוני’ זה הבירור שלי עם הדור של אמא שלי, של אנשים שיצאו מהשואה, העבירו את השואה אלינו בד.נ.א, אבל השואה כאילו כבר לא חלק מהחיים שלהם, החיים נמשכים. ‘החברים’ זה פרויקט בו אני מברר לעצמי את הדור שלי ואת החיבור שלי למקום הזה. ואת ‘העכבר הטוב’ אני כנראה עוד לא ממש מבין. זה פרויקט משעשע, ואולי אני לא מספיק משועשע כרגע כדי להתמסר לו. ואולי זה המהלך החכם ששרון עושה, היא מחכה בסבלנות עם הפרויקט הזה, מזכירה לי שהוא קיים, וממתינה שאהיה משועשע מספיק כדי להסכים לעשות אותו”.



כשנשר התחיל את הקריירה שלו כבמאי, ב-1978, התזמון שלו היה מושלם. האבות המייסדים של הדור הקודם בדיוק פינו לו את הזירה. כשהוא צילם באולפני הרצליה את “הלהקה”, רוב שטח האולפן ומשאביו הופנו להפקה שהיתה אז היקרה בתולדות הקולנוע הישראלי: “השועל בלול התרנגולות” של אפרים קישון (גורפינקל, במסגרת פינתנו “איזה עולם קטן”, צילם לקישון). “השועל” היה הסרט שריסק את קישון וגרם לו לנטוש את הקולנוע. אורי זהר היה כבר אחרי “הצילו את המציל” ובעיצומו של תהליך החזרה בתשובה. ב”הלהקה” הוא מופיע בתור עצמו לרגע קטן, במחווה סמלית שנראית כמו העברת הלפיד לדור הבא. נשר רוצה עכשיו לעשות דבר דומה לדור הבא של הקולנוענים בארץ. “מאוד מרגש אותי מה שקורה עכשיו לקולנוע הישראלי. דיברו רבות על תור הזהב של הקולנוע הישראלי בשנות השבעים, אבל מה שקורה עכשיו הוא בעיני הרבה יותר נפלא. תראה איזה יופי של במאים יש עכשיו. דובר קוסאשווילי, יוסף סידר, ניר ברגמן, שמי זרחין, יובל שפרמן, שבי גביזון. המפגש המחודש שלי עם שרון גרם לכך שאנחנו מדברים על אולי להקים איזו חברת הפקה שתוכל לעזור לעודד את הבמאים כאן. לי, למשל, נורא חשוב עכשיו לעזור לדובר לחזור לביים. הוא במאי נהדר”.
הוא חטף את הבלוז אחרי “מתנה משמיים”?
“כן. ויש לו סרט שהוא כתב בשם ‘קישתא’ שלדעתי יקח לו עוד זמן עד שהוא יגייס לו את הכסף, אבל אני מקווה שעד אז הוא יביים סרט נוסף. אז יש לו את ‘התגנבות יחידים’ של יהושע קנז ויש לו תסריט שלי שנתתי לו, רק שיביים. זה תסריט שנקרא ‘חטאים’, שאני כתבתי אבל אני לא רוצה לביים, ואני חושב שקוסאשווילי יכול לעשות איתו דברים נהדרים. לא משנה לי במה הוא יבחר, אבל הוא מישהו שחייב מהר לעשות עוד סרט, ואם אני יכול לעזור בזה, מה טוב”.



איריס נשר, אשתו של אבי, היא צלמת ואמנית שתערוכת היחיד הנפלאה שלה ננעלה בגלריה רוזנפלד לפני כשבועיים. סר רונלד כהן, בעלה של שרון הראל, הוא אחד האנשים העשירים באנגליה, יו”ר קרן אייפקס ובאחרונה אחד הבעלים של בזק ותנובה. כשנשר היה עסוק בכתיבת תסריטים בהוליווד, הראל הקימה את חברת ההפקה הבריטית קפיטול, שמימנה והפיצה סרטים כמו “ספיידר” של דיוויד קרוננברג ו”גוספורד פארק” של רוברט אלטמן. באחרונה מכרה הראל את קפיטול. “הסודות” הוא פרויקט הבכורה של מיזם הקולנוע הטרי שלי “נוטינג היל פילמס” (על שם השכונה הלונדונית בה היא גרה). אבל למרות שנראה שאין דבר טבעי יותר מאשר שיתוף הפעולה בין בני הזוג לשעבר, שהפיקו במשותף את “הלהקה” ואת “דיזנגוף”, מתברר שמתחת לפני השטח היה אוקיינוס של מערבולות רגשיות. “הסודות” הוא למעשה הפעם הראשונה שנשר והראל עובדים יחד – והפעם הם רק עובדים יחד – אחרי יותר מעשרים שנה של ניתוק.
איך נוצר החיבור המחודש עם שרון הראל?
“‘סוף העולם שמאלה’ נורא הצליח והייתי אמור ליהנות מזה, אבל פתאום בתוך כל זה נורא היתה חסרה לי שרון. פתאום נראה היה לי מאוד עצוב שאנחנו לא בקשר. וכמובן שלא היינו בקשר בגללי. עבדנו יחד וחיינו יחד והיתה לנו זוגיות מאוד אינטנסיבית וב-1984, בגלל שהייתי בחור צעיר ונמהר, זה נגמר בינינו, ונגמר לא יפה. בגללי”.
ומאז 84′ ועד היום לא הייתם בקשר?
“מעט מאוד. דווקא ברגע בו הרגשתי מאוד מרוצה, אחרי ההצלחה של ‘סוף העולם’, ניסיתי לעשות חשבון נפש ולהבין עם מה בחיים שלי אני לא מרוצה. והבנתי שזה האופן שבו נגמר הקשר עם שרון. הבנתי שזה דבר שמצריך תיקון, אבל לא ידעתי איך עושים זה”.
“הסודות” הוא סרט שעוסק בתיקון, במובן הרוחני, הקבלי. זה בא משם?
“בהחלט. המצחיק הוא שהתסריט הראשון שכתבתי בימיי, עוד לפני ‘הלהקה’, היה סרט שכתבתי כששרון ואני עוד גרנו בניו יורק ב-1977. הוא נקרא ‘תיקון חצות’. זה היה מותחן קבליסטי הזוי לחלוטין העוסק בשבתי צבי וביעקב פרנק ומתרחש על רקע בוא המשיח. אני כתבתי את התסריט בעפרון על בלוק נייר צהוב ובלילות אחרי הלימודים שרון היתה מדפיסה אותו על מכונת כתיבה ישנה של רמינגטון. ואז אולפני פוקס קנו אופציה להפיק אותו. סרט לא יצא מזה. והנה כיום שוב המושג הזה ‘תיקון’ חזר לעניין אותי. וכמו שאמרתי, אני עושה סרטים על דברים שאני לא מבין. ואז אני מתחיל לעשות תחקיר. וככה הגעתי להדר גלרון שכתבה את ההצגה ‘מקווה’ שמאוד אהבתי, והיא הצטרפה אלי לכתיבת התסריט, והיא גילתה לי את כל העניין של המרד הפמיניסטי בעולם האורתודוקסי, ואז גיליתי שיש משהו כמו 18 מדרשות של בנות בצפת וזו מהפכה שקטה שמתחוללת ממש עכשיו ויש באמת כאלה שמאמינות שבסופו של תהליך תהיה אישה רבה אורתודוקסית. כי הרי המלחמה שלהם אינה ביהדות או באמונה. הסרט לא מטיל ספק לרגע באמונה או באלוהים. המרד שלהם הוא נגד דיכוי האשה על ידי הגבר, על ידי ההלכה שנכתבה על ידי ממסד דתי גברי ועתיק”.
ואיך שרון הראל נכנסה לתמונה?
“זה סיפור פלאי. הוא התחיל כשהבימה החליטו שהם רוצים להעלות את ‘הלהקה’ כמחזמר. אחרי תקופה ארוכה בה התנגדתי, התקשר אלי משה אדרי ואמר ששרון הסכימה להעלות את ‘הלהקה’ בהבימה ונותרתי האחרון שעוצר אותם. אמרתי לו שיסדר בינינו פגישה ושתסביר לי למה היא הסכימה, ואם היא באמת רוצה בזה אז אני אסיר את התנגדותי. וככה נפגשנו לראשונה אחרי תקופה ארוכה וזה היה מפגש מאוד מרגש והתחלתי לעבור תיקון פרטי משל עצמי, שהיה בו הדהוד מהתיקון שנעשה בסרט. בכלל, אני נוטה להאמין שבעשיית סרטים יש משהו מהמיסטי. שאם עושים משהו טוב ונכון, מתחילים לקרות מיני צירופי מקרים שאי אפשר שלא לחשוב שהם מיסטיים או רוחניים”.
זה המקום בו הייתם מצפים לראות קריאת ביניים שלי, הלועג לבמאי שחושב שיש משהו מיסטי בעשיית סרטים. אלא שאני מסכים איתו לחלוטין. לפחות כך זה נראה מהצד של הצופה, של המבקר. צירופי מקרים, סגירת מעגלים, השקות מצמררות בין הבדיון לחיים, בלא מעט סרטים תמצאו את זה. זו אחת הסיבות שקולנוע היא אמנות עם כזאת עוצמה, עבורי לפחות. חלקיקים מתוכה, אני חייב להודות, בלתי מפוענחים.
סליחה, עצרתי אותך עם הערת ביניים עבור הקוראים. תמשיך.
“היא שאלה אותי על מה אני עובד עכשיו, סיפרתי לה על ‘הסודות’. בסוף הפגישה היא ביקשה לקרוא את התסריט. נתתי לה. בעולם שלי כולם מבקשים לקרוא, מתוך נימוס. אז נתתי לה את התסריט, מתוך נימוס. לא האמנתי שהיא באמת תקרא. כעבור כמה ימים היא שלחה לי מייל בו היא מספרת שקראה בטיסה ובכתה ואהבה. בשלב הזה רציתי לשאול אותה אם היא רוצה להיות שותפה לסרט, אבל לא היה לי נעים שייראה כאילו כל המפגש הזה היה הדרך שלי לגרור אותה להפקה. כמה חודשים אחר כך, כשהיא כבר הצטרפה להפקה, היא אמרה לי שהיא מאוד נעלבה מזה שהיא סיפרה לי כמה היא התרגשה מהתסריט ואני לא מציע לה להצטרף לסרט. בכל מקרה, בכל השבועות שאחרי הפגישה הזאת יצא לנו להיפגש לא מעט ב’הבימה’ סביב ענייני ‘הלהקה’. היינו כמו שני קיפודים. היא היתה מאוד פגועה ואני הרגשתי מאוד אשם. אני לא התעניינתי בכלל בכל מה שקשור ל’הלהקה’, זה לא עניין אותי, לא הבנתי למה צריך את זה. אבל ניצלתי את הפגישות סביב ההצגה כדי ששרון ואני נוכל ללכת לאכול יחד ארוחות בוקר ולדבר. וזה היה תהליך שלא היה שונה ממה שעוברת אנוק, הדמות של פאני ארדן, בסרט. מצד אחד הרצון לתקן, מצד שני הסירוב להתנצל על מה שהיה”.



אם מדברים על חיבורים מיסטיים, על קארמה של הפקה, הרי שגם הגעתו של הצלם הצרפתי מישל אברמוביץ מוסיפה הרהור כמעט על טבעי. אברמוביץ’, שצילם בצרפת סרטים בהפקת לוק בסון ונבחר על פי תיק העבודות שלו, הגיע לישראל, פגש את אבי נשר, השניים צמצמו את עיניהם מניסיון להיזכר מאיפה השני מוכר לו, עד שהם קלטו: זה היה על הסט של “דיזנגוף 99”. לעוזר של ז’אן בופטי, צלם הסרט, קראו חנן והוא היה מתנדב צרפתי בקיבוץ שעבד קצת בסרטים, ובעיקר ידע גם צרפתית וגם קצת עברית וכך היה יכול לשמש מתורגמן בין ההפקה לבין הצלם. חנן אברמוביץ האסיסטנט מ-1979 הוא כעת מישל אברמוביץ’, הצלם של “הסודות”.
“אבל הקארמה הכי מופלאה היתה ב’הלהקה'”, מלבה נשר את האש המיסטית. “את התסריט המקורי כתבנו שרון ואני בארבעה-חמישה ימים בניו יורק. וכבר היה לנו מפיק ישראלי. הרעיון היה לבוא ארצה לשלושה-ארבעה חודשים, לצלם את הסרט מהר ולחזור לאמריקה, כי הרי פוקס בדיוק קנו תסריט שלי ואני האמנתי שייצא מזה סרט. המפיק הזה הפיק לפני כן סרט בשם ‘הגן’ (עם שייקה אופיר ומלאני גריפית) והסרט מאוד נכשל. וכששרון ואני נחתנו בארץ אסף אותנו איציק צחייק בשדה התעופה ופניו נפולות. שאלתי אותו ‘מה קרה’ והוא ענה ‘המפיק התפרק’. מתברר שבעקבות הכישלון של ‘הגן’ נשאר לו כסף להשקיע בסרט אחד בלבד, והוא החליט לוותר על ‘הלהקה’ ולהפיק את ‘חצי מיליון שחור’ של שייקה אופיר”.
קארמה? נשמע סיפור בלהות.
“או, אז למה זה קארמה? כי אם המפיק לא היה מתפרק יכול להיות שהיינו מצלמים את ‘הלהקה’ מהר-מהר עם התסריט ההוא והיה יוצא מזה איזה קשקושון קטן. אבל עכשיו היינו תקועים בארץ, בלי מפיק והחלטנו שאנחנו לא חוזרים עד שלא עושים את הסרט וככה היו לנו חודשים לחזור אל התסריט, לעשות תחקיר, ללהק כמו שצריך ויצא מה שיצא. אז אני מאמין גדול בזה שלסרט יש איזושהי קארמה משלו, שצריך לחכות ולראות האם הסרט נועד להיות או לא”.
“אולי”, מוסיף נשר הרהור, “זאת הבעיה שלי עם ‘הר אדוני’ כרגע. עדיין לא הבנתי את המיסטיקה של הסרט. כשסרט נעשה מתוך אמת וכוונה גדולה כל החלקים בפאזל שלו נופלים במקום. ב’הר אדוני’ זה עוד לא קרה. אבל ב’הסודות’ היה רגע בו התחיל להרגיש שהכל נופל למקומו בצורה מופלאה. ואז הבנתי שאנחנו עושים משהו נכון”.
אחרי ש”זעם ותהילה” הותיר טראומה מצלקת, בא “סוף העולם שמאלה” והוסיף תחושה כבדה בפני עצמו. מצד אחד, ההצלחה העצומה אצל הקהל. אבל מנגד, הסרט זכה להתעלמות מעליבה מצד עמיתיו הקולנוענים של נשר. הסרט לא זכה למועמדויות בכירות בפרסי אופיר ב-2004. קשה היה להתעלם מהתחושה שיש כאן איזשהו עניין של חיסול חשבונות, שמשהו בנשר מצליח להרגיז את עמיתיו למקצוע.
שמע, אני שומע סיפורים עליך כבר שנים, והם לאו דווקא מחמיאים. יש אנשים עם בטן מלאה עליך, ואני לא מדבר על רובי פורת שובל. אנשים שעבדו איתך בעבר וחשבו שאתה יהיר, מתנשא, לא מתייחס לצוות. ואחרים, שלא עבדו איתך, שמסתמכים על הדימוי המשתקף, הראיונות, השמועות, וחושבים עליך כמי שרואה עצמו סופרסטאר, כוכב רוק, שכל העסק הישראלי קטן עליו.
“באמת?”.
רגע משונה. אני הייתי בטוח שאני מדווח על תחושה שקיימת בקרב כמה מעמיתיו, לאו דווקא הקרובים, אבל מעין רינונים ודימויים שבטח מתישהו כבר הגיעו לאוזניו של נשר.
“תראה, צריך להבין שכשעשיתי את ‘הלהקה’ ואת ‘דיזגוף 99’ הייתי במאי נורא צעיר ומאוד מבוהל. הייתי בן 24 כשביימתי את ‘הלהקה’. אז חוץ מהתיקון שלי כלפי שרון יכול להיות שאני צריך לעשות תיקון כלפי עוד אנשים שעבדו איתי בתחילת הדרך. מרוב שהייתי חסר ניסיון הייתי במאי מאוד קשה, מאוד קשוח ומאוד שקוע בעצמי. כשאתה בחור צעיר בן 24 והסרט הראשון שלך הופך למשהו ענק, והסרט השני שאתה מביים גם מצליח, זה פשוט מטיס אותך לרכבת שדים וגורם לך לעשות דברים שנראים כאילו אתה לא בנאדם. בצילומים של ‘הלהקה’ שרון היתה מעירה לי שאני לא אומר בוקר טוב לצוות. והיא צדקה וזה היה לא בסדר מצידי. אבל אני לא אמרתי בוקר טוב לא מתוך התנשאות אלא מתוך פאניקה, כי הייתי בטוח שברגע שנעשה את השוט הראשון שתכננתי כולם יבינו שזה שוט מאוד מטופש ולא מוצלח”.
וכיום?
“כיום אני אוהב באופן אישי ואמיתי כל מי ששותף לתהליך הזה. אני רואה את התרומה של כל אחד ואחד בסרט, את המקומות שבהם הם מביאים את עצמם. הדבר הכי מרכזי בחוויה הקולנועית שלי זו הסולידריות. אני לא יודע אם הייתי מצליח לעשות את הסרטים הראשונים שלי בלי שרון ואיציק. בוא ניקח את סצינת הלבן המפורסמת ב’הלהקה’. ביום בו היא היתה אמורה להצטלם שרון ואני קמים בבוקר, נכנסים למכונית ואני יודע שבאופן שבו היא כתובה כרגע היא לא תעבוד. הסצינה שאמורה לסגור את הסרט לא הולכת לעבוד. ויש לנו 30 קילומטרים לנסוע עד צריפין שם צילמנו ואני צריך למצוא דרך לשכתב את הסצינה. עד שהגענו כבר מצאנו פתרון וזה מה שצולם. מאז אני כבר יותר יודע מה אני עושה, כבר יש פחות בהלה, ואני יודע איך לשתף פעולה עם שאר השותפים לעשייה. אז אני רוצה לנצל את הפורום הזה כדי להתנצל בפני כל מי שלא אמרתי לו בוקר טוב. זה לא היה מרוע לב אלא מתוך חרדה קיומית אמיתית. אבל זה נכון, הייתי פעם במאי מאוד קוצני. היה רגע בצילומים של ‘הסודות’ שאדיר מילר בא למישל אברמוביץ ואמר לו ‘איזה מקסים האבי נשר הזה’, ומישל עונה לו במבטא הצרפתי שלו, ‘נכון, וזה משונה כי ב’דיזנגוף 99’ הוא היה בן זונה'”.



חלק ג’: סוף יוני 2007. “הסודות” כבר בקולנוע. הביקורות, כרגיל שסועות. מתסכל? * ומה הקטע עם הבחורות הערומות? * ועל הרצון הילדותי להכרה גורפת



אבי נשר מתחיל להרגיש את הדז’ה וו. סרט חדש שלו יוצא לבתי הקולנוע, הברנז’ה מתנפלת עליו בגילויי איבה, והקהל מתנפל על הקופות. בסוף השבוע הראשון לצאת סרטו החדש “הסודות” צפו בסרט כמעט 21 אלף איש, בתום עשרה ימים המספר הוא כבר 57 אלף. יותר מ”סוף העולם שמאלה” באותו פרק זמן. לא ברור מה זה אומר לגבי מספר הכרטיסים הסופי, אבל לפחות בשבוע הבכורה נרשם קרע בין חלק גדול מהמבקרים הבכירים בכלי התקשורת המרכזיים, שלא אהדו את הסרט, ובין הקהל שבא להציץ לבנות המדרשה מתחת לחצאית. וזה משונה, כי בשנים האחרונות נרשם איחוד היסטורי בין הקהל והביקורת בכל הקשור לקולנוע הישראלי. הסרטים שהפכו שוברי קופות – “אביבה אהובתי”, “בופור”, “חתונה מאוחרת” – גם זכו לשבחים מצד הביקורת והעמיתים בתעשייה. ואז בא נשר ומחזיר את העסק לשנות השבעים, אז המבקרים נחרו בבוז כלפי הסרטים שזכו להצלחה קופתית. בין השאר ל”הלהקה”, סרט הבכורה של נשר. “יש כאן משהו שמאוד מזכיר את התהליך שהיה עם ‘סוף העולם שמאלה’, וגם את התהליך שקרה עם ‘הלהקה’, ‘דיזנגוף 99′ ו’זעם ותהילה’)”, אומר נשר כמה ימים אחרי בכורת סרטו, כשהמתח והחרדה אל מול קבלת הפנים הצוננת של התעשייה התחלף באנחת רווחה אל מול תגובות הקהל. “אז מה זה אומר? שגם הסרט הזה נועד להצלחה וזכות בדיעבד בסטטוס של ‘נכס צאן ברזל’ אבל בזמן אמת צפוי לזכות לגילוי איבה מצד האקדמיה? התשובה כבר ידועה. איך יכול להיות שחלק מהמבקרים ומחברי האקדמיה ראו סרט אחד והקהל ראה סרט אחר? וב’קהל’ אנחנו מדברים על פרופסורים לפיזיקה, נהגי מוניות, מורים לספרות, רס”רים בקבע, סופרים נחשבים וכו’. וזה הוא בדיוק אותו קהל של ‘בופור’, ‘אביבה אהובתי’, ‘הכלה הסורית’, ‘כנפים שבורות’ ו’חתונה מאוחרת’. אני מרגיש שיש כאן משהו מגמתי”.
זה מתסכל? או שאהדת הקהל מספיקה לך?
“התשובה המיידית, הילדותית, העצובה, היא: כן, זה קצת מתסכל. אבל אז אני נזכר בדרכה של נעמי ב’הסודות’ ואדי הקצב ב’זעם ותהילה’, ואל בנג’מין ב’חוקר המס’ וניקול ושרה ב’סוף העולם שמאלה’ ואני מזהה שגם אני, כמו הדמויות שלי, מתנגח עם ראשי, וזה מכאיב, בסוג של קיר, ושבעצם ההתנהלות הפנימית של הסרט חוזה את ההתנהלות החיצונית של הסרט”.
אז מה יש באבי נשר וסרטיו שכל כך מכעיס את האקדמיה וחלק מהמבקרים? הרי בואו נודה עם יד הלב: “הסודות” אינו פחות טוב מ”דיזנגוף 99″. אז איך האחד הפך לסרט פולחן שכיף לראות שוב ושוב בטלוויזיה, ואילו האחר, החדש, זוכה בקרב כמה ממכריי הטובים לנחירות בוז מתנשאות. האם זה רק התרפקות רטרואקטיבית, הגעגוע לנוסטלגיה? ואולי יש משהו בנשר עצמו שפשוט מעצבן את עמיתיו. גם את זה שמעתי לא מעט בשבועות האחרונים. התחושה היא שהוא לא “אחד משלנו”. וכך, כשהוא היה קולנוען צעיר הוא זכה לבוז מצד מבקרים קשישים שלא הבינו מה הוא רוצה, ואחרי שחזר מגלותו בלוס אנג’לס הוא כבר הבמאי המבוגר, הוותיק, המנוסה, המקצוען שנחשב מיושן מדי בקרב עמיתיו הצעירים יותר. “אני בפירוש מרגיש שיש אנשים שמנסים לחבל בסרט”, אומר נשר. “אבל כך גם היה בסרטים הקודמים. אפרים קישון עבר חוויה דומה. גם אורי זהר. כשאני עובר את המתח הזה בשבועות שלפני יציאת הסרט, אני לפעמים מבין למה זהר ברח מהכל וחזר בתשובה”.
הרשו לי להרים את המסך ולאפשר לכם הצצה מאחורי הקלעים של כתבה זו. כבר שנים שחיפשתי תירוץ ובמה לראיין את נשר באריכות וביסודיות על סרטיו. יש לו גוף עבודות מרשים ומפואר ועקבי להפליא. הוא בעיני אחד הבמאים המשמעותיים בתולדות הקולנוע הישראלי. אבל במערכת “7 לילות” ניטש ויכוח ער, סוער, יצרי, סביב הסרט ויוצרו. היו חסרות רק שתי משכתבות מעורטלות ואפשר היה להפוך את זה לסרט של אבי נשר. במאי משמעותי? היו כאלה שלא היו מוכנים לשמוע על כך. “במאי בינוני”, “אשמאי זקן”, “שבע רצון מעצמו”, “מתחנף”, “יחצ”ן מעולה ולא במאי”. משפט ששמעתי כמה פעמים בשבועות האחרונים היה “מה הפטיש של האיש הזה עם עירום”, לו עניתי “אותו פטיש שהיה לסם פקינפה עם קליעים. אני דווקא מעריך את זה”. אבל אני לא המרואיין כאן.
נדמה לי שרוב הביקורות השליליות או המזלזלות התמקדו בקשר הלסבי בין שתי הגיבורות ובעירום. זו פעם שלישית שאתה מציג בחורות מעורטלות ובחורות מתגפפות, אחרי “דיזנגוף 99″ ו”סוף העולם שמאלה”. מה אתה עונה לאלה שמאשימים אותך בניצול ציני של העירום או בנטייה לאירוטיקה זולה?
“זה אירוני בעיניי שמתעסקים דווקא עם הלסביוּת ועם הצדדים המיניים של הסרטים שלי. בחיים שלי תשוקה, ולעיתים אובססיה, שיחקו תפקיד מרכזי, לטובה ולרעה, ותהליך הנגיסה בפרי עץ הדעת ריתק אותי. ובקשר ליחסים שבין שתי הבנות בסרט: בכל סרט שביימתי בישראל היתה מערכת יחסים של חברוּת בין שניים הנפגשים בתחילת הסרט. בסרטים המוקדמים שלי הם שני בנים: גידי וסוויסה ב’הלהקה’ ו’דיזנגוף 99′, ג’וליאנו מר ורוני פינקוביץ’ ב’זעם ותהילה’. בסרטים המאוחרים אלו שתי בנות. בכל הסרטים האלה יש תהליך חקירה של גבולות מיניים. ב’הלהקה’ מנחם עיני מספר שהיה לו ניסיון הומוסקסואלי וכי הוא ‘אוהב כל דבר יפה, לא חשוב אם זה גבר או אישה’. ב’דיזנגוף’ כולם בודקים כל גבול אפשרי, ב’זעם ותהילה’ יש התנזרות מוחלטת, גם סוג של בדיקת גבול, מכל קשר אמוציונלי או מיני. ב’סוף העולם שמאלה’ יש נשיקה בין שתי הבנות שבאה במפתיע וגם נעלמת במפתיע, שהיא פועל יוצא של חיפוש זהות והגדרת זהות כשהאקט הרומנטי והמיני המשמעותי הוא של נטע גרטי עם המורה הצבר איתו היא בודקת את הגבולות שלה. במובן זה בדיקת הגבולות של נעמי ומישל מצטרפת ללייט-מוטיב שקיים אצלי כבר קודם. כל מבקר רשאי כמובן להתחבר או לא להתחבר ללייט-מוטיב של יוצר אבל לפקפק בלגיטימיות האמנותית של המוטיב – זו כבר אמירה בעייתית של אנשים המבקשים שליטה בלעדית על סדר היום התרבותי.
“אלונה קמחי, שמאוד אהבה את הסרט, וחשה שדווקא יש בו תום, אמרה לי שהיא בכלל לא ראתה בסצנות האינטימיות פטיש או מניפולציה מסחרית, אלא איתור הרגע שבו אתה נעשה מודע לכוח המשכר, ההרסני, והממכר של תשוקה. היא אמרה שבחייה זה היה רגע מכונן. גם בחיי”.
אז אחרי שכבר את התהליך הזה כמה פעמים, למה אתה עדיין נסער ממנו? אתה לא צופה מראש שמה שקרה הוא שיקרה?
“לפעמים יש הרגשה שזה באמת אידיוטי. שאני נלחם מלחמה גדולה שעניינה לא הצלת חיי אדם או תיקון עוול חברתי אלא התעסקות במשהו שבעצם, כדברי היצ’קוק, הוא “רק סרט”. אולי באמת כדאי שכבר אתבגר. אבל למרות שיש משהו נלעג וביצתי בהתכתשות הזו עם חלק מהברנז’ה, אני מוצא עצמי נגרר למלחמה הזו כי סרט הוא כמו ילד, ואתה חייב לעשות הכל כדי להגן עליו מפני רוחשי הרע. ואז אתה מרגיש קצת פחות אידיוט כי להילחם על האגו שלך זה קצת פתטי אבל המלחמה כאן היא על הילד המשותף לך ולחבריך ושותפיך ליצירה. ומכיוון שקולנוע היא אמנות יצירה משותפת, אתה מופקד על הגנת ‘הילד שלנו'”.
וזה לא בכלל קשור לאגו?
“זו מלחמת תרבות. והיא לגיטימית. המבקרים שקוטלים את סרטיי הם אותם מבקרים שקטלו גם את ‘חייל הלילה’ ואת ‘ליקוויד סקיי’, סרטים בהם אני תמכתי כשהייתי מבקר. וזה יהיה נאיבי מצידי לחשוב שזה אי פעם ישתנה. אז כן, יש לאמנים צורך מטופש מגוחך שכולם יאהבו אותם. לצערי זהו צורך אבסורדי שיש גם לי, ואני עושה כל מאמץ להיפטר ממנו. אני חייב להודות שעוד לא לגמרי הצלחתי. אין לי עור עבה במיוחד ואני פגיע כמו כל אחד אחר, אבל יש רגעי חסד מופלאים. יום אחרי שהסרט יצא לבתי הקולנוע ניגשו אלי לפחות חמישה אנשים, כל אחד בנפרד, להודות לי עבור הסרט ולומר לי איזה חוויה מפעימה זו היתה עבורם. זהו רגע שבו אתה חושב שאולי תעשה עוד סרט, ושבו אתה מבין שקולנוע נעשה כדי לגעת באנשים ולגרום להם לחשוב ולהרגיש, וגם לצחוק ולהסתחרר. ברגע כזה אני מבין שאולי יש משהו מוטעה בצורך להכרה גורפת”.


אחרית דבר: ועכשיו, מה עושים עם 6,500 מילה של שיחה על קולנוע?


מכירים את הסיפורים על הבמאי שהובא לביים מותחן והביא לאולפן סרט איטי באורך שלוש שעות, בשחור לבן, עם המון דיבורים, והאולפן ביקש שהוא יצלם קצת השלמות כדי שהסרט יהיה קצר יותר, צבעוני עם יותר דם וסקס? זה פחות או יותר הסיפור שלי עם כתבת אבי נשר, שפורסמה השבוע ב”7 לילות”.


למען הסר ספק, אני חתום על הכתבה, כתבתי אותה ועומד מאחוריה לחלוטין, אני רק טוען – בסוג של הלקאה עצמית, וגם אכזבה קולקטיבית – שהגרסה הזאת מציגה רק חלק אחד קטן בסיפור המלא שנקרא “אבי נשר”.


1.
במהלך חודש מאי התחלתי לחפש משכן דפוס לפרסום הראיון שלי עם נשר. אני הצהרתי מבעוד מועד שאני רוצה לעשות איתו ראיון שונה ממה שנעשה עד עכשיו. כל הראיונות שאני קראתי עם נשר בשנים האחרונות היו מאוד אפולוגטיים. כולם היו סביב הנושא “הביקורת השמיצה, הקהל אהב” וגם “אתה הביג שוט שהיה באמריקה וחזר ארצה והברנז’ה לא מוכן לקבל אותו לחיקה”. האג’נדה שלי היתה אחרת לגמרי: אני חושב שאבי נשר הוא אחד הבמאים החשובים ביותר של ישראל, ואחרון היוצרים הישראליים שהתחילו לפעול בשנות הששים והשבעים שיש להם עדיין רלוונטיות לימינו (להבדיל מדן וולמן, צפל, מנחם גולן ואורי ברבש). רציתי לראיין אותו ביושבי כמבקר קולנוע, כמי שבקיא בסרטיו, בתבניות הנשנות ביצירותיו, בתימות שהוא חוזר עליהן, רציתי לראיין אותו כבמאי בעל חשיבות, כבמאי שמקומו בקאנון מובטח. רציתי לראיין אותו כמי שיצא לו לשוחח איתו המון פעמים בעבר, בדפוס, על במות בפאנלים, ובאופן אישי, ויודע שהבקיאות של נשר בקולנוע עוצרת נשימה, שהוא חוקר סרטים כהכנה לסרטיו, שהוא עוקב אחר כל מה שקורה בארץ ובעולם בקולנוע. כמה מביקורות ומאמרי הקולנוע הטובים ביותר שקראתי בעברית נכתבו על ידי נשר בשנות השבעים והשמונים. ובעיקר, רציתי לראיין אותו באופן שעניין אותי. לא עוד פעם ההתנצחות עם הביקורת, לא עוד פעם “האקדמיה התנכלה ל’סוף העולם שמאלה'”. פשוט כי כל אלה כבר נכתבו עשרות פעמים קודם. רציתי ראיון שיתייחס לחשיבותו של אבי נשר בנוף הקולנועי בארץ כמובנת מאליה.


2.
יש לי חלום – כן, עוד אחד – לכתוב את הגרסה ישראלית ל”הקולנוע האמריקאי” של אנדרו סאריס, ולקטלג שם את הבמאים הישראלים הגדולים ביותר. זה יהיה, אם יהיה, ספר סובייקטיבי מאוד ומן הסתם קונטרוברסלי כי הוא ישים בצד את אלה שהביקורת הוותיקה בארץ מיתגה בתור “האוטרים” של הקולנוע הישראלי, אלה שהושפעו מהגל החדש הצרפתי, וינסה להשיב את הכבוד לשלושת הבמאים הכי חשובים שפעלו בארץ, הרחק מאהדת הביקורת: אפרים קישון, אורי זהר ובועז דוידזון. אבי נשר, לדעתי, הוא הבא בתור אחריהם. ואת כל היוצרים האלה (חוץ מקישון, אותו החמצתי, דבר שאני לא סולח לעצמי) אני רוצה לראיין באריכות, מאוד מאוד באריכות, על קולנוע, על השפעות, על השראה, על בחירות אמנותיות, על התהליכים היצירתיים. ורק בסוף קצת על המצוקות שנובעות מהפער העצום לרוב שבין הביקורת והקהל. זה לא מקרי כלל שארבעת היוצרים האלה ברחו מכאן: קישון פרש מקולנוע ועבר לשוויץ, דוידזון עבר לאמריקה, זהר עבר לירושלים ולקב”ה ונשר גם פנה הוליוודה, אבל לפני שבע שנים חזר. והוא לא רק חזר כמנצח, הוא אכן ניצח. עם שני סרטים מרשימים מאוד, שכנראה – כמו עם כל סרטיו – בעוד 20 שנה יזכו להתרפקות פולחנית גם מצד מבקרי העתיד.


כמובן שלא הספקתי לגעת בשמינית מהחומרים האלה ביושבי עם נשר, והשיחה לא פעם זלגה למקומות לא מתוכננים. קבענו שני מועדים להיפגש. אך כשנפגשנו בפעם הראשונה, במשרדו, שרצתי שם כך כך הרבה שעות שהספקתי לשאול אותו את רוב השאלות שתכננתי. קראתי גם את שני התסריטים העתידיים שלו. התלוויתי אליו לפרמיירה של “הסודות”, והשלמתי פרטים שהיו לי חסרים ושאלות שלא נשאלו במייל ובטלפון.


3.
אלא שעורכיי חשבו שהתוצאה הסופית איומה. בשלב הזה הסרט עוד לא יצא למסכים, והתגובות הראשונות מהקרנות האקדמיה היו די שליליות. התחושה בברנז’ה היתה “אבי נשר הולך לחטוף” (בטון של שמחה לאיד): גם ביקורות רעות וגם כשלון ודאי בקופות. אני טענתי שאבי נשר לרוב עקבי – חלק מהביקורות ישנאו, חלק יאהבו והקהל יבוא, לפחות בשבועות הראשונים. אבל הדרישה היתה ברורה: איפה היחס למבקרים, לאקדמיה, איפה ההתייחסות לעירום, לליהוק של שחקניות צעירות? ידיד אפילו התעצבן באוזניי על זה שנינט וביבי נתניהו הגיעו לפרמיירה של “הסודות” (למה נינט? כי היא עבדה עם נשר כששרה את שיר הנושא של “סוף העולם שמאלה”. ולמה ביבי? אולי כי הוא רוצה להיות קרוב לווינרים, בתקווה שמשהו מזה ידבק בו). ואני נאנח ורוטן: אבל זו בדיוק הכתבה שכבר פורסמה על נשר לפני שלוש שנים. למה שידור חוזר, למה לא להמשיך הלאה, לטעון משהו חדש. מצד שני, מה אני מבין ברייטינג. אני הרי כבד כזה. כותב המון מילים.


אני חשבתי שהשיחה שלי עם נשר הניבה כמה רגעים מאוד מרגשים. אהבתי את הקטע בו הוא מדבר על הפגישה המחודשת שלו עם שרון הראל, 20 שנה אחרי שהוא פגע בה ושבר את ליבה. אהבתי את האופן בו הוא מדבר בחיבה על דובר קוסאשווילי, לו נתן תסריט שלו בהצעה שיביים. בראיונות כאלה, לפני בכורת סרט חדש, שואלים בדרך כלל “איך נולד הרעיון לסרט”, “מה היו הקשיים בהפקה”, “איך ליהקת” וכו’ וכו’ שאלות של making-of. במקרה הזה, בגלל שהנחתי ש”הסודות” יקבל את מכסת הפרסום והיחצנות שלו, עניין אותי דווקא לשמוע מה קורה עם כמה מהפרויקטים העתידיים של נשר, והאם הם עדיין קורים או נגנזו. דיברנו על העבר, דיברנו על העתיד, כל מה שנראה לי כמו ראיון שלא מיחצן את הסרט ישירות, אלא מנצל את העובדה שהבמאי מתראיין כדי לדבר על עבודת הבימוי.


4.
בניסיון להציל את הכתבה הזאת הצעתי לחזור לנשר בסוף השבוע הראשון ליציאה עם שלל הביקורות, ולראות מה הוא עונה להן. בשלב הזה, בשיחותי עם אנשים שונים בתקשורת ובקולנוע, ליקטתי את טרוניותיהם עליו, אותן אני מצטט בכתבה. פניתי גם לכמה אנשים ששמעתי מהם בעבר שיש להם בטן מלאה על נשר, שהשתמע משיחות מסדרון ישנות שהוא עשה להם משהו שפגע בהם, כדי שיגידו משהו, אפילו שלא לייחוס, שהוא יגיב ואולי תתברר אחת ולתמיד הסיבה ליחס הכה עוין שהוא זוכה לו מנתח לא מבוטל של עמיתיו. האם זו באמת סתם צרות עין, או שנשר אכן רמס, הרס ועשק אנשים שעבדו לצידו? אבל איש לא היה מוכן לספר כלום. הקונפליקט גבר: מצד אחד רצוני כמבקר להצהיר שמדובר בבמאי מהותי וחשוב, ומצד שני המטלה העיתונאית שהוטלה עלי לנסות לחשוף איזושהי פרוורסיה איומה או חטא בעברו של נשר. מישהו אפילו השמיע באוזני את הטענה הבאה: “הרי לא יכול להיות שכל הבחורות האלה בסרטים שלו רוצות להתפשט, זה חייב להיות בכפייה או בלחץ או באמצעים לא הגונים”.


אני צריך להודות שגם לבטחון העצמי שלי יש גבולות. האם אני מנסה להגן על השטן? מצד אחד איש לא הסכים לספר לי על משהו איום ונורא שנשר עשה, מצד שני כמות הספקולציות, הקונספירציות והרמיזות רק הלך וגבר. אני מנסה להתייחס רק לסרטים, אבל אולי אני מחמיץ משהו אחר?


האם יש לי הסבר? למעשה כן. כשביקרתי על הסט של “סוף העולם שמאלה” גם ראיתי את זה קורה. נשר, כמו המון במאים אחרים, יכול להיות מאוד עוקצני ולא תמיד הכי עדין ומנומס כשדברים לא נעשים כפי שביקש. זה מה שראיתי. מעדותו בכתבה, כשהוא היה צעיר זה היה כנראה בוטה יותר. ואני מניח שבתום הצילומים, לא כל אנשי הצוות שעבדו איתו הרגישו שהם זכו להערכה שהם הרגישו שמגיעה להם. יכול להיות שאנשים מרגישים – דבר שגבר אחרי הסכסוך המתוקשר שלו עם רובי פורת שובל – שנשר לקח לעצמו קרדיט על דברים שאחרים עשו בשבילו. אבל ככל שאני מחפש אנשים שיספרו לי מה הוא עשה ככה אני מבין שהכל בסופו של דבר מבוסס על תחושות ולא על אירועים, וכשאני שומע סיפורים אני גם מבין שרובם מגיעים מהקולנוענים הוותיקים יותר, אלה שעבדו עם נשר בשנות השמונים, תקופה שהוא עצמו מודה שהוא היה בה קוצני יותר.


ולכן זו לא כתבת תחקיר על אבי נשר, כתבה שבכל מקרה לא אני האיש לעשותה. במאים גוערים ועוזרי הפקה נעלבים, ככה זה תמיד. כל עוד אין אלימות פיזית – כמו הבמאי הישראלי ההוא שבעט בעוזר צלם – זה לא ממש שונה מהתנהלות בכל מקום עבודה הייררכי. אבל נדמה לי שזיהיתי דפוס: כל במאי שמצליח קצת יותר מדי מתחיל לחטוף, והוא יחטוף קודם כל מעמיתיו הקרובים ביותר מאחורי גבו, הרבה לפני הביקורת. ראיתי את זה קורה לדובר קוסאשווילי ב”מתנה משמיים”. וזה קורה בשניות אלה ממש ל”בופור” באקדמיה. וזה ימשיך לקרות ליוסף סידר, האיש הכי אהוד כרגע בתעשייה, אם חס וחלילה ימשיך להצליח, או רחמנא ליצלן, ייצא לביים כמה סרטים באמריקה. ואז זה יקרה לערן קולירין. וכן הלאה. וחוששני שזה כנראה חלק מהעסק, בוודאי בתעשייה שמונה פחות מאלף איש.

נושאים: בשוטף

השאירו תגובה