נגן לי את מיסטיק
הנה הכותרת שלי: "גיבורי הדגל" טוב בעיניי מ"מכתבים מאיוו ג'ימה". ארחיב על כך בשבועיים הקרובים. ולבקשת כמה קוראים הנה הביקורת שלי על "מיסטיק ריבר" עם שורת הפאנץ': "איסטווד ביים סרט נפלא, ואני שונא אותו". הביקורת פורסמה ב-23.10.2003 בעיתון "העיר":
לפני הכל: לא ממש אהבתי את "מיסטיק ריבר". ההכרזה הזאת בעייתית מעט, כפי שתכף יתברר, אבל היא ממקמת אותי מיד במקום מסוים, מתגונן אפילו, אל מול מבול הביקורות המהללות שהסרט הזה זוכה לו. כמו רוב המבקרים אני חושב שזהו אחד הסרטים הבולטים והמרתקים של השנה; כמו רוב המבקרים אני חושב המשחק בסרט, בייחוד זה של שון פן, מרשים; כמו אצל רוב המבקרים, גם אצלי הסרט הזה ננעץ בראש וסרב לצאת משם למשך ימים ארוכים; וכמו רוב המבקרים אני מסכים שבגיל 73 איסטווד נמצא במין שיא מופלא ונדיר. מבחינת יכולת הבימוי שלו – האופן שבו הוא משתלט על מצלמה, שחקנים ועלילה ותופס את הצופים בגרונם ומטלטל אותם – נדמה שהוא רק הולך ומשתפר. אז אם גם אני מצטרף למקהלת ההשתפכויות ומודה שזה סרט כה יוצא דופן, מה כל כך לא טוב בו? מה שמציק בסרט, וממש מטריד אותי, היא התחושה שאיסטווד שב וחושף את אופיו הבעייתי, את האנושיות הפגומה שלו, את העמדה המוסרית הבעייתית שהוא דוגל בה – צדדים שתמיד ידענו שקיימים באיסטווד, אבל שבשנים האחרונות הייתה תחושה שהוא השתנה והתרכך לעת זקנה. הוא שוב השתנה לנו.
יש משהו נורא בעייתי, אפילו דוחה, באמירות האנושיות ש"מיסטיק ריבר" מנסח. בתחילת הסרט אנחנו פוגשים שלושה נערים משחקים ברחוב. מכונית עוצרת לידם וגבר המתחזה לשוטר מורה לאחד מהם להיכנס לרכב. הילד נכנס ורק מאחור מדי מגלים חבריו שהוא בעצם נחטף על ידי סוטי מין שככל הנראה אנסו אותו במשך ארבעה ימים, לפני שהצליח לברוח מהם. בשוט האחרון של הסיקוונס הזה אנחנו רואים את ביתו של הנער, אחרי שהוחזר למשפחתו, כשהאם מגיפה את הווילונות, מרחיקה אותו ממבטו של קהל הסקרנים שבחוץ. שני גברים עומדים ברחוב ומתלחשים ביניהם. "אין ספק", אומר אחד מהם, "מדובר בסחורה פגומה". מפליא אותי שאף אחד מהמבקרים האמריקאיים שכה היללו את הסרט הזה לא עצר שנייה להתעכב על המשפט הזה ועל השלכותיו על הסרט. מאותו רגע, עבור קהילת הצווארון הכחול בפרברי בוסטון – שנהר המיסטיק (על שמו קרוי הסרט) מפריד בין השכונה הזאת ובין מרכז העיר האמיד יותר – הנער הזה הוא סחורה פגומה בגלל שנאנס. ואכן, בערך 30 שנה אחר כך הוא יגדל להיות טים רובינס, המגלם גבר כבוי, מוטרד, שבור, שהצליח לשקם את חייו אמנם, אבל צלקות עברו בהחלט ניכרים בהתנהגותו. צריך רק לנחש מה צילק אותו יותר: ארבעה ימים של מעשי סדום, או שלושים שנה של שכונה שלמה המביטה בו ברחמים ומתייחסת אליו כאל סחורה פגומה. הצירוף הזה, "סחורה פגומה", כה מתסיס כי הוא מתווה איזו התייחסות שיפוטית לאורך הסרט כולו לפיה הקורבן למעשה אשם בפשעים שנעשו נגדו. מאותו רגע שנכנס לרכב הילד הזה הפך לקורבן. וכל חייו, אומר איסטווד, הוא ימשיך להיות קורבן. זהו גורלו. ועל זה, בעצם, "מיסטיק ריבר": על חלוקת העולם לציידים ולניצודים, הטורפים והנטרפים. שני חבריו האחרים של הנער מגולמים בבגרותם על ידי שון פן וקווין בייקון – הראשון הוא פושע לשעבר המנסה להשתקם, אך עדיין מתפקד כמין בוס של השכונה, השני הוא בלש במשטרה. כשבתו של שון פן נרצחת וטים רובינס הופך חשוד מרכזי בחקירתו של קווין בייקון נדמה כאילו התפקידים התהפכו: הצייד נהיה קורבן, הנטרף הפך טורף. אך זו וריאציה קתולית לטרגדיה יוונית, בה הגורלות נקבעו מראש. בשפה המוכרת של איסטווד הישן, זהו סרט על נקמה עיוורת. אז למה יש לי כל הזמן תחושה שאיסטווד מצדד בבריון ומגנה את החלש, למה נדמה ש"מיסטיק ריבר" הוא סרט המהלל את הכוחני, המצייר את מחזור החיים כרצף בלתי נמנע של מעשים בהם הקורבן תמיד יישאר קורבן, בלי לזכות לחסד? גם אם הדמות של שון פן, הנושאת צלב (מקועקע) על גבה, מוצגת כמיוסרת ומלאת חיבוטים שייקספיריים, עדיין זו נותרת דרמה בעייתית, נטולת חמלה, בה חושף איסטווד את ליבו בשיא צינתו ואכזריותו.
והאמת, אין לנו סיבה להיות מופתעים. עד 1992 סרטיו של איסטווד, כבמאי וכשחקן, אכן היו אגרסיביים וכוחניים מאוד. איסטווד, המזוהה פוליטית עם הימין השמרני באמריקה, מצליח לסנכרן את סרטיו למצב הרוח הלאומי, נדמה שסרטיו מיישרים קו עם השלטון בבית הלבן. בשנות השבעים של ניקסון ופורד הוא היה הארי המזוהם, שיוצא לעשות סדר ברחובות שיצאו משליטה. בשנות השמונים של רייגן הוא הלך ונהיה אפל ואגרסיבי עוד יותר, לא רק בסרטי "הארי המזוהם" הנוספים שעשה, אלא גם בפנייתו לסרטי מלחמה ומערבונים, שהציגו אותו כגיבור מחרחר מלחמה.
המהפך הגיע ב-1992 עם "בלתי נסלח", הסרט שהביא לו אוסקר מוצדק. 1992, צריך לזכור, היתה גם השנה בה עלה לשלטון ביל קלינטון הדמוקרטי. ופתאום מצאנו איסטווד רומנטי, פגיע ובעיקר מהורהר. זו היתה תקופתו היפה ביותר: ב"בלתי נסלח" הוא כאילו נוטל אחריות על דמויותיו הקודמות ומכה על חטא על המוסר הבעייתי שהפעיל אותן. "עולם מושלם", אחד הסרטים שאני הכי אוהב שלו, היה סרט חכם להפליא, וגדוש חסד וחמלה, על אמריקה שלפני ואחרי רצח קנדי. "הגשרים של מחוז מדיסון" הציג את איסטווד בשיא השרמנטיות (הקלינטונית?) שלו. נדמה היה שבכל הסרטים האלה, כולל "כוח להשחית" ו"בקו האש" (בו רק שיחק), איסטווד בא חשבון עם הדימוי של עצמו, ואף עם האידיאולוגיה של סרטיו המוקדמים. איסטווד הציג בכל סרטיו האחרונים גבר מחוספס, שכאילו נתלש מתוך אחד ממערבוניו המוקדמים והקשוחים, ובמהלך הסרט הוא ריכך אותו, עד כדי פירוק, ניטרול, ואפילו חיסול.
ועכשיו יש שוב בוש בבית הלבן, ואיסטווד הרפובליקני שוב הרים את ראשו. זה התחיל, במרומז, בסרטו הקודם והכושל "רצח מתקתק", שבוים באגרסיביות שלא היתה אופיינית לסרטי שנות התשעים שלו והזכירה יותר את הקולנוע של דון סיגל בשנות הששים והשבעים. ועכשיו, "מיסטיק ריבר", שגם במראה וגם באמירה, הוא הסרט של איסטווד שהכי נראה כאילו נתלש מהסבנטיז.
יש להודות שאיסטווד הוא יוצר מרתק, גם אם עמדותיו המוסריות לא מוצאות חן בעיני. הוא מרתק כי מן הסתם אפשר לקרוא את סרטיו ביותר מאופן אחד. אחרי הטוויסט שחל באישיות הקולנועית שלו ב"בלתי נסלח" ו"עולם מושלם" פתאום גם את סרטיו המוקדמים אפשר היה לראות באור שונה: פתאום נחשפה איזו ציניות כמעט סאטירית מתחת לכוחנות של "הארי המזוהם", ונמצאה איזו מלנכוליה קיומית מודעת לעצמה מתחת לברוטליות הנקמנית קרת הלב של "על חבל מתוח". אז בהחלט ייתכן שבעוד כמה שנים אראה דברים אחרים ב"מיסטיק ריבר", שירככו לי את הסרט ויהפכו אותו ליותר אנושי, ופחות לבן זונה חסר הלב שהוא כרגע. עד שזה יקרה אהיה חייב להודות: איסטווד ביים סרט נפלא, ואני שונא אותו.
כעבור חודש, בגיליון ה-13.11.2003, כתבתי עוד קצת על הסרט:
לעומת "האסונות של נינה", שהיו לי השגות עליו למרות שאהבתי את הסרט, עם "מיסטיק ריבר" קרה לי ההפך: אהבתי את הבימוי, אבל לא אהבתי את הסרט, ובעיקר את המקומות שאליהם הוא הלך והדברים שנדמה לי שהוא ניסה להגיד. גם את "מיסטיק ריבר", אגב, ראיתי פעמיים. למעשה, ככל שמתאפשר לי, אני משתדל ומנסה לראות סרט יותר מפעם אחת, בייחוד אם אני מתכוון להקדיש לו חלק נכבד מהמדור. הכישוף של "מיסטיק ריבר" עבד בדיוק הפוך מזה של "נינה": כאן הלכתי בפעם השנייה כדי לנסות להבין איך סרט שהתפעלתי ממנו בכל כך הרבה תחומים, השאיר אותי כה קר ומנוכר. אפילו כועס.
מה שמביא אותנו למכתב נוסף שהגיע למדור, הפעם בנושא "מיסטיק ריבר":"קראתי את הביקורת שכתבת על 'מיסטיק ריבר'. כעסת על קלינט איסטווד על ההתייחסות הבעייתית שלו לקורבן. לידיעתך, איסטווד לא הביע כאן את דעתו האישית, שכן הסרט מבוסס על ספר באותו השם מאת הסופר דניס ליהן, וזאת למרות שלא ראיתי את הסרט – אך מקריאת הביקורת זיהיתי את התוכן והספר.
אכן הספר מספר סיפור קשה שמעלה טענות מוסריות קשות, במיוחד כלפי התושבים בשכונה של הקורבן אשר במקום לתמוך בו המשיכו לבקר אותו ולהאשים אותו למשך שארית חייו. אולם נראה שאיסטווד פשוט הציג את הסיפור כפי שהוא, ולכן לדעתי אין לייחס לו נטיות מוסריות כלשהן למעט אולי העובדה שבחר לביים סרט שמבוסס על סיפור קשה (אך מרתק) כזה".
טניה בקנשטיין, באי-מיילהשאלה "של מי הסרט הזה?" היא אחת הסוגיות המרכזיות בכתיבה ביקורתית על סרטים. המדור הזה די נחרץ, גם אם עמדתו נתפסת כמיושנת בעולם הביקורת: הסרט שייך לבמאי. נכון, צריך לבדוק כל סרט לגופו, כי במערכות כלכליות סבוכות קשה לעיתים להבדיל בין בעל המאה ובעל הדעה, ובסרטים הוליוודיים קורה לפעמים שהבמאי הוא עושה דברו של המפיק, או האולפן או לפעמים הכוכב. אני נוטה להאמין ולקוות שמדור זה מיומן מספיק בסיקור מערכות הכוח הקולנועיות כדי לזהות מי האיש בעל ההשפעה הגדולה ביותר על התוצאה הסופית.
כשזה מגיע לקלינט איסטווד, יש רק אדם אחד בשליטה: קלינט איסטווד. למרות שהוא עובד בתוך אולפן (האחים וורנר) האוטונומיה שלו מוחלטת, איש לא אומר לו מה לעשות ואיך. כל עוד הוא עומד במסגרת התקציב שלו, הוא אדון לעצמו. עד כדי כך שליטתו עצומה, שגם כשהוא משחק בסרטים של אחרים, עצם נוכחותו שם (ובוודאי השפעתו על שכתוב התסריט מרגע שהוא מעורב ככוכב) הופכת את הסרט לשלו. מרתקת במיוחד הדוגמה של "בקו האש": ביים אותו וולפגנג פיטרסן, במאי בעל נוכחות, אישיות ואמירה. אבל הנוכחות של איסטווד כשחקן הפכה את הסרט ליותר איסטוודי מפיטרסני.
מה שאני מנסה להגיד הוא שאני לא מסכים עם קביעתה של הכותבת. ברגע שאיסטווד בחר לביים את העיבוד הקולנועי לספר הספציפי הזה, הרי שכל המשמעויות והמסרים של הסופר ושל התסריטאי חלים על הבמאי. האם יכול להיות שבמאי הדוגל בשוויוניות והומניזם יביים סרט המטיף לדיכוי וכוחנות? ודאי שלא, אלא רק אם הבמאי לחלוטין לא מודע למעשיו (או במילים אחרות: רק אם הוא טיפש). לא קראתי את ספרו של דניס ליהן, לכן אני לא יכול להשוות בין המסרים שלו לאלה של הסרט, אין לי מושג מה בריאן הלגלנד, התסריטאי, שינה בסיפור, בדמויות ובמסרים (ואגב, תסריטאי לא עובד לבד. תסריט הצילומים תמיד נכתב בשיתוף עם הבמאי. זו הסיבה שתסריטאים, כמו הלגלנד, הופכים לבמאים, כדי שיפסיקו להגיד להם מה לעשות ולקחת להם את התסריטים לכיוונים שהם לא התכוונו ללכת אליהם), אבל ברור לי לחלוטין שהסרט בגרסתו הסופית מייצג אך ורק את עמדותיו האנושיות והמוסריות של איסטווד, ושהוא לקח מהספר רק את האלמנטים שהוא כאמן הזדהה איתם.
וב-11.12.2003 הוספתי פסקה לגבי המיזוגניות של "מיסטיק ריבר":
"מיסטיק ריבר" זוכה לביקורות מופלאות, המתעלמות (וכבר נדרשתי לכך כאן בעבר) מהמסרים הבעייתיים מבחינה מוסרית שהסרט מעלה. אבל עזבו רגע את שלושת הגיבורים הגבריים, והתמקדו בדמויות הנשיות. הדמויות שמגלמות לורה ליני (בתור אשתו של שון פן) ומרשה גיי הרדן (בתור אשתו של טים רובינס) הן שתיים מהנשים המצמררות ביותר שנראו על המסך. הראשונה היא מין ג'אנקי של כוח, ליידי מקבת מטורפת, המתפקדת כדלק המזין את מנוע ההרג והנקמה של בעלה. שיקולים של מוסר, חרטה, אנושיות וחמלה לא נרשמים בכלל על לב האבן שלה. והשנייה היא ההפך המוחלט – אשה חלשה ומיוסרת, שלמעשה גורמת לכך שבעלה יירצח. איסטווד, שנראה לרגע כרומנטיקן רך לב בשנות התשעים, חוזר לשורשיו המיזוגניים, בסרטים כמו "מיסטי", "מלכודת לבלש", "איש ההפקר" ו"על חבל מתוח", בהם הציג את הנשים או כמטורפות רצחניות, או כקורבנות.
שאלת תם: (בהמשך לשאלה עליה ענית בפוסט)
אני מבין את האמירה שלך ש"הסרט שייך לבמאי" והוא זה שקובע ואחראי למסרים שיוצאים מהסרט.
אבל בביקורת שלך (וזה דבר שהפריע לי גם כשקראתי את זה בעיתון, כשזה פורסם) אתה מתייחס בהרחבה למשפט שנאמר ע"י אחת הדמויות. פה לא מדובר במסר הכולל, אלא בשורה אחת מני-רבות בתסריט שכתב מישהו אחר. במקרה הספציפי הזה – אתה לא חושב שזה מוגזם לייחס כל-כך הרבה חשיבות לבמאי לעומת התסריטאי, שהרי בסוף הוא זה שכתב את אותו משפט?
ובהמשך לאודי, נראה שבנית תילי תילים של ניתוחים ופרשנויות הן ל"מיסטיק ריבר" והן לאישיותו של קלינט איסטווד בהתבסס על שורת תסריט אחת. כמי שעל פי רוב מעריך את דיעותיך, זה גורם לי להרים גבה או שתיים.
אני, בכל אופן, לא פירשתי את השורה הזו כ"קלינט אומר שהקורבן הוא סחורה פגומה", אלא "קלינט מציג בפנינו עולם בעייתי בו הקורבן נחשב לסחורה פגומה". הפרשנות שלנו לשאר הסרט משתנה בהתאם: בעוד שאתה ראית אותו כשיר הלל לכוחניות, אני ראיתי אותו כקינה על עולם שאף פעם לא יוכל להתנהל על פי אמות מידה של צדק ומוסר, ו*יאלץ*, בצער רב, להתנהל על פי אמות מידה של כוח.
איסטווד, גם בסרטיו האחרים בעשור האחרון (למעט "רצח מתקתק", שהוא אחד הדברים ההזויים והאיומים ביותר שראיתי), לא עושה רושם של בעל עמדה כוחנית כזו או אחרת. רוב הזמן הוא מהורהר, מקפיד לבחון ברגישות את שני צידי המתרס (מוטיב שמגיע לשיאו עכשיו עם שני סרטים על אותו אירוע), ואם הוא נוקט עמדה לצד כזה או אחר, הוא ממש לא מטיף לה. הוא מציג אותה באופן שקול ורגיש. זו הגדולה שלו, לדעתי. כבר כתבתי זאת בעבר – חלק מהיופי שאני מוצא בסרטים האחרונים של איסטווד הוא שהוא מאפשר לי כשמאלן להזדהות ולהבין תפיסת עולם ימנית. אך זה כמובן לא העיקר. האלמנט המרשים ביותר הוא שאיסטווד שם את הדמויות שלו לפני הפוליטיקה שלו. הסרטים שלו הם קודם כל הומניים, ורק אח"כ פוליטיים.
אני מסכים אם דן, אני חושב שמיסטיק ריבר הוא סרט שבו איסטווד חזר לשורשים שלו של הארי המזוהם, אבל בהפוך, במיסטיק הוא לא מהלל כוחניות בכלל אלא ההפך הוא מציג אותה כעובדה קיימת שכרגע מנהלת את העולם. אם להתיחס לדוגמא שאתה הבאת אם המשטר בארצות הברית ברגע שבוש עלה לשלטון, לפי סרט זה, הכוחניות שבה לשלוט. אם כל החמלה לדמותו של שון פן לבסוף אי אפר שלא לסלוד ממנה, כל הסרט הייתי בטווח שאולי הוא ישתנה משם באה החמלה הזאת, אך הוא לא. ואולי זה בדיוק התחושה של איסטווד, הוא חש שהעולם הולך להשתנות אך לצערו הוא שב למקומו. אני חושב שזאת טעות גדולה לטעון שמיסטיק ריבר הוא סט בעל מוסריות בעייתית, הוא סרט שמציג שיש מוסריות בעייתית בעולם, אך הוא אינו כזה.
(ספוילרים למיסטיק ריבר)
מסתבר שהביקורת שלך היא קיצונית עוד יותר ממה שזכרתי. "מיסטיק ריבר" מציג עולם שבו קיימים קורבנות ובריונים, אבל הוא גם דואג להדגיש ולהציג את השרירותיות וחוסר הצדק בחלוקה הזאת.
המשפט ההוא, שבו נתלתה, על הסחורה הפגומה מציג זאת על ההתחלה. אנחנו רואים את הקרבן חוזר לחברה לאחר ההתעללות ואילו היא מקיאה אותו מתוכה. ולא, ההזדהות של איסטווד לא נתונה לשני הגברים כהי החושים, אלא לחלש ולמסכן שמנודה ומתויג כפסול בגלל מה שנעשה לו.
אבל נניח לסצנה הזאת – בוא נגיד שאנחנו חלוקים על הפרשנות שלה ונעבור לסיקוונס השיא, שבו חוסר הצדק הזה מתפרץ במלוא כוחו.
הדמות של שון פן תופסת את דמותו של רובינס כדי לסגור חשבון ליד הנהר. צריך לזכור – עד לגילוי נראה היה שאכן רובינס הוא הרוצח ולכן הצופים כמעט ומזדהים עם סגירת החשבונות של פן. איסטווד עושה כאן מעשה היצ'קוקי ומניח לצופים להזדהות עם הרוצח, אבל אז הוא משנה כיוון. בתוך הסיקוונס נכנס קו עלילה נוסף – שני שני הבלשים עולים זהותם של הרוצחים האמיתיים, תופסים אותם וסוחטים מהם וידוי. שני קווי העלילה מוצגים בכוונה בעריכה צולבת, כך שמעשה השיפוט הפרטי של פן, שבתחילה עוד סחט גלי הזדהות מהקהל, מתברר והולך כרצח אכזרי ומיותר ככל שהסיקוונס מתקדם. כאשר רובינס נעלם לתוך הנהר מבינים כל הצופים מיהו הבריון ומיהו הקרבן החף מפשע – והם כבר לא מזדהים עם הבריון.
ואם זה לא מספיק, אז מגיע הסיקוונס האחרון. לורה לייני, שהיא כפי שאמרת בת דמותה של ליידי מקבת, מפייסת את דעתו של פן ומניחה לו לחיות עם המעשה הנורא שעשה בשלום. ואז יוצאים לרחוב ורואים את העיר כולה שמחה וצוהלת. כולם חוגגים מלבד אחת שעומדת וצופה בשיירה שעוברת. זוהי מרשה גיי הרדן והיא שבורה, אבודה, מבולבלת ובעיקר מבודדת. העיירה האמריקאית השלווה שוב הצליחה להדחיק את המעשים הנוראיים שנעשו בתחומה מתחת לשטיח ובתוך מימיו הכהים של הנהר העובר בתוכה, ושוב היא השאירה את הקורבן לגמרי לבדו.
ואתה חושב שאיסטווד מצדד בבריון ומגנה את הקורבן?
באופן מעניין עולה הפוסט הזה בסמוך לדברים שכותבת יהודית אורייאן בYNET (http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3358261,00.html) ובאופן מפתיע שני המבקרים הנכבדים "חוטאים" באותה טעות: במקום להבין את השקפת העולם של היוצר (היצירה) בדרך של הבנת המכלול וזיהויי נקודת המבט שלו, הם "נטפלים" לפרטים ומבלבלים בין תאור מצב להשקפת עולם. אורייאן טוענת שטרנטינו איננו מוסרי בגלל שהוא מתאר מצב לא מוסרי ומתעלמת מהעובדה שהוא (טרנטינו) מעניש את גיבוריו ואותו הדבר עושה רווה כשהוא טוען שאיסטווד הוא בעל עמדה מוסרית בעייתית בגלל שהוא מתאר מצב כזה ולמרות שהוא (איסטווד) מבקר אותו. .
זה ואף זו בונים תילי פרשנות על הבסיס הרעוע הזה.
ובאשר לפרשנות.
יאיר מצביע על הקשר שבין תפיסת העולם של איסטווד כפי שהיא באה לכדי ביטויי בסרטי "הרי המזוהם" (כוחני, אגרסיבי, בעל עמדות מוסריות בעיתיות) לבין זו שהוא מציג ב"מיסטיק ריוור". לדעתו זו אותה תפיסת עולם (בעייתית מבחינה מוסרית) ומכאן הטענה (בעיה) שלו כלפי הסרט.
האמת. ביחס לקשר שבין הסרטים ולדעתי, יאיר צודק. "הרי המזוהם" ו"מיסטיק ריוור", עוסקים באותה תפיסת עולם מוסרית אבל, ויש כאן אבל גדול מאוד, נקודת המבט היא שונה, מאוד מאוד שונה.
במקום אחד ("הרי המזוהם") איסטווד הצעיר (יחסית) הבטוח בעצמו, זה שמאמין שהוא יודע את האמת (מבקר) מביע דעה נחרצת, בוטחת ואילו במקום אחר ("מיסטיק ריוור") איסטווד המבוגר, החכם, הספקן, זה שיודע שאין לו תשובות, וודאי לא כאלה שהן נחרצות (יוצר), מביע דעה פילוסופית, ספקנית.
כותבת אוראיין (מניח שהיא בגיל של איסטווד כשעשה את "הרי המזוהם"):
" החוקים טיבעם שהם מעוגנים בסביבה, בתקופה ובנורמות משפטיות כמו למשל מהירות הנסיעה המותרת באיטליה, בגרמניה ובישראל: הנהג הגרמני יהיה עבריין תנועה אצלנו. בעוד שתורת המידות היא אבסולוטית."
זו בדיוק ה"תורה המוסרית הבטוחה" שאיסטווד מתייחס אליה בשני המקומות.
ב "הרי המזוהם" הוא בטוח (צעיר) – החוק הוא יחסי והמוסר הוא אבסולוטי, ואילו ב"מיסטיק ריוור" הוא ספקן (זקן/מבוגר) שתוהה האם לא להפך.
צריך להדגיש כי ב"הרי המזוהם", מי שמחזיק בתורת המוסר הוא איש חוק ואילו ב"מיסטיק ריוור" מי שמחזיק בה הוא דווקא פושע. ללמדך את הדרך שעשה איסטווד מן הביטחון אל הספק
אפשר היה עוד להרחיב ולפתח תעניין אבל, ולמען הגילוי הנאות, אומר שעד שלא קראתי את הפוסט בכלל (אבל ממש בכלל) לא זכרתי שראיתי את "מיסטיק ריוור" וזה אומר שבקנה מידה שלי ובהנחה/תקווה שאני עדיין לא סניל, המדובר בסופו של יום בסרט לא ממש טוב.
נדמה לי שהביקורת הזאת מתבססת על הנחת היסוד שיש שני קלינט איסטוודים, אחד לפני 1992 ואחד אחרי, והם שני אנשים שונים והפוכים אחד מהשני. לדעתי יש קלינט איסטווד אחד ו"הבלתי נסלח" לא היה הפתעה גמורה שהופיעה אאוט אוף דה בלו. אני רואה בסרטים ביקורת כלפי עצמו, המיתוס שלו, ואותה תפיסת העולם הימנית כבר משנות השבעים, לפחות מאז "מלכודת לבלש" (1977) אותו הזכרת מפורשות. לאחרונה ראיתי את "מכת פתע" (1983) וגם שם זה די בולט.
ולהאשים את איסטווד בתפיסת העולם הימנית של סרטים בהם הופיע כשחקן נשמע לי כמו רעיון מעניין. השחקנים שמופיעים ב"מיסטיק ריבר" הם שון פן וטים רובינס, שניים מהשמאלנים הקיצוניים והקולניים ביותר בהוליווד. למה לא להאשים אותם במסרים של "מיסטיק"?
גם אני מיושן. גם לדעתי "הסרט שייך לבמאי" – גם אם היה שם תסריטאי, ו-10 "רופאי-תסריט", והכל בכלל מתבסס על ספר…
אני קצת חולק עליך בנוגע לסרטי שנות השבעים של קלינט איסטווד. ראשית, הוא לוהק לתפקיד הראשי של הארי המזוהם, אבל לא ביים את הסרט הראשון והמכונן – אלא דון (דונלד) סיגל.
שנית, הראיה המקובלת של הארי קלאהאן כ"פאשיסט" אינה עומדת בשיפוט מאוחר יותר. אני לא אכנס כאן לניתוח הדמות, המניעים והאווירה בסדרת סרטי הארי המזוהם, אבל בסך הכל סיגל (ואיסטווד בעקבותיו) העבירו את האדם הבודד מהמערבון והמערב הפרוע, אל הרחובות המודרנים של העיר הגדולה – וגם במערבונים היו קודים מוסריים, עוד לפני שנוסח המושג "פאשיזם".
לגבי "מיסטיק ריבר": איסטווד יודע לביים באופן מהפנט את הסרטים שלו, ולטלטל רגשית את הצופים שלו. הוא במאי גאון, ואפילו דתי ("עיר ושמה גיהנום"), והוא היה כזה כבר באחד הסרטים הכי יפים בעולם, לטעמי, "מיסטי" – שעוסק ב….שדרן רדיו, ובמעריצה פנאטית.
אני מסכים עם הביקורת של יאיר על מיסטיק ריבר. חלוקת העולם של איסטווד בסרט לטורפים ונטרפים היא בוטה וגסה, וגרמה גם לי לאותה תחושה שמדובר בסרט טוב שאני לא אוהב.
התגובות למעלה לא נותנות מספיק משקל לשורה התחתונה של הסרט. טים רובינס היה חלש כילד ונאנס. חלש כמבוגר ונרצח. אשתו חלשה ולא הגנה על בעלה (שלא לומר גרמה למותו). שניהם חלשים ונענשים על כך. שון פן לעומתם, הצליח לבצע נקמה ולא נענש על כך בשום צורה. אשתו תומכת בו בצורה מוחלטת.
אם איסטווד באמת רצה לתאר טרגדיה בלי טורפים ונטרפים הוא היה צריך לגרום לשון פן לשאת באיזו אחריות בסוף הסרט. מכיוון שזה לא קורה, הטרגדיה נופלת כולה על טים רובינס ואשתו. שון פן למעשה "זוכה", לפי איסטווד. העובדה שהוא רוצח את האדם הלא נכון לא משנה.
"דן ברזל" "ברבז גומי" ועוד כמה שפירסמו פה תגובה צודקים בהחלט פשוט אין לי מה להוסיף.
AP
אז אני מניח שלפי גישתך, פולנסקי בעצם מעניש את ג'ק ב"צ'יינטאון" ומזכה את הסבא?
לא ראיתי את צ'יינטאון.
לAP
אתה קצת לא ברור. כאילו מה? אם נניח שאכן איסטווד רוצה לומר שהעולם מורכב מטורפים ונטרפים איך אתה היית מקיים את החלוקה הזו באופן לא בוטה? כמעט טורפים.. כמעטט כמעט טורפים, כמעט נטרפים.. כמעט נטרפים????
אם הוא רוצה לומר שיש טורפים ויש נטרפים אז למה לדעתך הוא צריך לרצות לומר משהו אחר?
ואם הוא היה "מעניש" את הפושע אז הנטרף לא היה מוגדר על-ידך כנטרף והטורף לא היה מוגדר כטורף?
אני מניח שאתה (בנסוח לא ממש קולע) מנסה להגיד שלא מוצא חן לך שהוא מציג תפיסה מייאשת שאין בה תפיסה של שכר ועונש במובן שאתה רוצה (יענו אפילו לא רמז קל להפי אנד) וזה לא מוצא חן לך.
ובכלל מה לך לאהוב לא לאהוב תפיסה שמוצגת בסרט, ס"ה מישהו (אולי) מנסה לגרום לך לחשוב על משהו. תרצה תחשוב לא תרצה, לך פצח גרעינים, מה כאן אהבה??
כן, אם שון פן היה נושא באחריות על הרצח אז החלוקה הזו היתה מתעמעמת. אבל הוא לא נושא בשום אחריות, הוא בקושי מביע חרטה. אפילו אישתו לא זורקת איזו מילה בעניין אלא להפך -היא מגבה אותו לחלוטין.
אני חושב שאיסטווד כן מציג כאן תפיסה של טורף/נטרף. האם זה מקרין או אומר משהו על האישיות שלו? אין לי מושג. האם זה משהו שקיים בשאר הסרטים שלו? לא בצורה כל כך בוטה, ממה שאני זוכר.
אני לא מנסה להגיד לאיסטווד איך לביים או שופט אותו. אני מדבר על התחושה שהיתה לי כשראיתי את הסרט- שיש בו אכזריות רבה.
AP, אני זוכר את התחושה שהייתה לי כשקראתי הבוקר את העיתון – שיש בו אכזריות רבה. זה עדיין לא אומר שהעיתון מקדם תפיסת עולם לא מוסרית (וזה עוד מבלי לדבר על התחושות שלי כשאני סתם יוצא לרחוב).
השאלה כאן היא האם הצגה של סיטואציה בקולנוע היא בהכרח גלוריפיקציה שלה או בהכרח ביקורת כנגדה. לדעתי, ולדעת אחרים כאן, ישנם מספיק אלמנטים בסרט שמעידים כי איסטווד כן התכוון שהסיטואציה הלא מוסרית תוצג באור בעייתי. ובסופו של יום, אני מניח שבאופן בלתי נמנע כל אחד מאיתנו משליך מעצמו על האופן בו הוא קורא את הסרט.
…ואולי בעצם ריצ'רד לינקלייטר ב"פאסט פוד" עושה גלוריפוקציה של אכילת בשר.
ליאיר בקשה-בבקשה
אם אפשר, אנא מחוק תגובתיי הנוגעות ל"מיסטיק רייבר".
מודה מראש.
אכן, זו בדיוק השאלה- האם איסטווד רק מציג את הרעיון או מקדם אותו. אני הרגשתי שבסרט הזה הוא קצת נוטה מדי להזדהות עם הרעיון, ולא רק להצגה שלו. אבל זה כמובן סובייקטיבי.
אני בניגוד אלייך חושב שקלינט איסטווד יצר את אחד הסטים החזקים והאמיצים של העשור האחרון שבוימו במיקצוענות ומיומנות ורגישות ותביעת אצבע של יוצר ענק שמישתבח עם הזמן אני בניגוד אלייך חושב שזה סירטו הטוב והחזק ביותר של קלינט מאז הבילתי ניסלח המופתי אני בניגוד אלייך חושב שקלינט הוא היום יוצר הקולנוע הכי טוב שיש אלווי ירבו סרטים שלו כמו מיסטיק ריבר בים הזבל שהוליווד מייצרת פנינים כאלה הםלחם בעבור אנשים שאוהבים קולנוע איכותי.. לסיום מיסטיק הוא סרט בוטה אמיץ ובעיקר חזק מאוד עם שלישית ליהוק אדירה הקרם של הקרם של השחקנים