21 פברואר 2007 | 20:10 ~ 32 תגובות | תגובות פייסבוק

רקוויאם לחלום

נושאים: ארכיון

32 תגובות ל - “רקוויאם לחלום”

  1. צפריר 21 פברואר 2007 ב - 20:43 קישור ישיר

    למישהו יש הסבר איך הסרט הזה לא קיבל אפילו מועמדות אחת לאוסקר, אבל דרימגירלז קיבל איזה 700?

  2. רואה שחורות 21 פברואר 2007 ב - 21:54 קישור ישיר

    זה מוזר. כל הביקורות שקראתי עד היום היו צוננות וגרוע מזה, במיוחד ב-‘וראייטי’ ובל.א. טיימס. כנראה שצריך לראות אותו למרות הכל…

  3. צפריר 21 פברואר 2007 ב - 21:59 קישור ישיר

    סרט מעולה

  4. אלון 21 פברואר 2007 ב - 22:23 קישור ישיר

    הסרט שהכי אהבתי השנה, ראיתי אותו בפסטיבל חיפה וזה היה מדהים לשמוע ולראות את התגובות של האנשים אחרי ההקרנה. מ”הסרט הכי מדהים שראיתי אי פעם” ל”מי נתן לו כסף לעשות את החרא הזה?” – לשמחתי אני בצד שחושב שזה אחד מהסרטים הכי טובים אי פעם. בלי קשר לסרט, הפסקול של הסרט שווה קניה

  5. shatzlan 21 פברואר 2007 ב - 22:26 קישור ישיר

    הסרט הזה, יחד עם “הילדים של מחר”, הוא הסרט האהוב עליי בשנת 2006 (אני יודע שבארץ הוא יצא רק ב-2007, אבל בארה”ב הוא יצא ב-2006 ולא יכולתי להתאפק עד שהוא יגיע לארץ [רקוויאם לחלום הוא הסרט ה”אהוב” עליי], אז פעם אחת “חטאתי”:)), וזה די מקומם אותי שאין לו אף מועמדות אחת לאוסקר; אתם יודעים מה- עזבו את הסרט, מחורבן או לא מחורבן עד כמה שאנשים יגידו שהוא- מוכרחים לתקן את העוול שנעשה בגלובוס הזהב ולתת את הפסלון לקלינט מאנסל על אחד מפסי הקול הטובים ביותר שנוצרו בעשורים האחרונים!

  6. james newton howard 21 פברואר 2007 ב - 23:53 קישור ישיר

    “אחד מפסי הקול הטובים ביותר שנוצרו בעשורים האחרונים!”, האמנם?!
    הקשבת למשהו חוץ מזה? או שהיית כ”כ מסונוור מהסרט ששכחת לשים לב שחוץ מנעימת נושא קליטה אין לפסקול הזה הרבה להציע?
    הקטעים הטובים בפסקול, אלו שמבוצעים ע”י “רביעיית קרונוס” ונשמעים כמו משהו שפיליפ גלאס או מייקל ניימן היו יכולים להלחין, אכן מוצלחים (ואפקטיביים מאוד בסרט). שאר הקטעים, לעומת זאת, הם מה שקרוי filler music, והם פשוט קקופוניה מסונתזת ומונוטונית להחריד.
    אין ספק שקלינט מנסל מלחין מוכשר, אבל מכאן ועד להצהרה הזאת שלך יש עוד מרחק רב.
    להלחין פסקול זה לא רק לכתוב קטע בודד ולחזור עליו אינספור פעמים (שזה בדיוק מה שמנסל עשה כאן). זו עבודה הרבה יותר מורכבת מזה.
    לך תקשיב, נניח, ל”First Knight” או ל”Total Recall” של ג’רי גולדסמית’, ותבין מה זאת עבודת הלחנה גאונית.

  7. Eran 22 פברואר 2007 ב - 1:25 קישור ישיר

    יאיר
    פעם פרסמת רשימה של כל החידונים שמצאת לאוסקר. נדמה לי שזה היה לקראת הטקס של שנה שעברה.
    והשנה?

  8. גארדנר 22 פברואר 2007 ב - 1:48 קישור ישיר

    עוד לא ראיתי את “המעיין”. אולי בסוה”ש הזה אתפנה לצפות בו. בכל זאת הערה לנימוקים למרות שיתכן שהפרוש ליצירה, כפי שאתה מציע, הוא נכון.
    אין למעיין דו משמעות ומכאן שאין צורך לחשוב על דו משמעות בהקשר עם האינטרפטציה שלך את הסרט. מעיין הוא מעיין הוא מעיין (FOUNTAIN) וקסת היא קסת היא קסת (INKSTAND)ואי אפשר לטעות ביניהם, אפילו לא באסטוציאה. אבל אם אם מסמיכים למילה “מעיין” מילה נוספת, אז באמת אפשר ליצור משמעות שונה אלא שאז “המעיין” הופך להיות רב משמעי ולא דו משמעי כי יש כאן אין סוף אפשרויות. אפשר לומר “מעיין החיים”, “מעיין המוות”, “מעיין הבריאות”, “מעיין קרת” וגם “מעיין דיו”. אז מבלי להתייחס לעיקר, הבסיס הזה הוא קלוש אם לא מקלושר.

  9. ברדוויל השוודי 22 פברואר 2007 ב - 9:22 קישור ישיר

    (גילקולים ל”מעייון”. לא ראיתם – לא לקרוא)

    יאיר, מעניין שאתה דווקא מצאת בסרט הזה אמירה כל כך ברורה. אני הבנתי את הסרט בצורה אחרת לגמרי. אני חושב ששלושת הזמנים המתרחשים בסרט, הם לא בדיוק זמנים, אלא יותר כמו שלושה מימדים מקבילים, הקורים באותו זמן וקשורים זה לזה בקשר קוסמי כלשהו אך ללא התערבויות פיזיות בין המימדים. בראשון, לוחם אמיץ יוצא למסע בשביל להגשים את אהבתו; בשני, החלק הנורמאלי המתרחש במימד שלנו על הרופא; והשלישי, הוא האחד מהעתיד הרחוק, שבמימד שלו היישות האגדית עליו דיברה וייז עם בעלה באחד הדיאלוגים (את שמו אני לא זוכר – ראיתי את הסרט בפסטיבל חיפה אז השמות לא כל כך זכורים לי), שגם בו הנזיר הבודד פועל על מנת לממש את האהבה שלו אל הנשמה שבעץ.
    אני מאמין שארונופסקי ניסה, כמו קישלובסקי בזמנו* בזמנו, להראות שלושה סיטואציות שונות, ממימדים שונים, שמתחילות אמנם אותו הדבר, אבל מסתיימות באופן שונה לחלוטין זו מזו. בסוף המימד הראשון הגיבור מת. פשוטו כמשמעו. הוא מת מאכילת עץ החיים – דבר שכנאה אומר שהוא יזכה לתהילה רבה בעולם הבא, אבל את אהבתו למלכת ספרד הוא כבר לעולם לא יוכל לממש. זה מבחינתי החלק הטראגי של הסרט, והחלק שללא ספק מסתיים הכי רע. בחלק השני, בהווה, וייס אמנם מתה מסרטן, אבל האהבה שלה ושל הגיבור מומשה בעולם הזה וכנראה מיצתה את עצמה במימד הנוכחי. גם במימד הזה הסוף, כמובן, טראגי, אבל יש בו איזו מידה מהאופטימיות. אאל”ט הקטע האחרון שרואים מתוך המימד הזה בסרט, זה הגיבור לוקח עט ומתחיל לכתוב על נייר דבר מה. לא ברור אם השוט הזה התרחש לפני או אחרי המוות של וייז, אבל בשוט הזה יש מידה רבה של אופטימיות, של יצירה, של התחלה מחדש. הסוף של החלק השני אולי עצוב, אבל הוא לא טראגי במידה חסרת תקנה כמו במימד הראשון.
    ובחלק השלישי? את האמת, כאן העניינים החלו להסתבך קצת מבחינתי. החלק היחיד בסרט שאני זוכר, ששני מימדים התערבו זה בזה, היה הקטע בו הלוחם במימד הראשון, הופך פתאום לנזיר מהמימד השלישי, ולמעשה משנה את כל מה שהיה אמור לקרות במימד אחר כך (הלוחם האצטקי היה הורג אותו אם זה לא היה קורה). אני מאמין שהמימד השלישי הוא המימד האוניברסלי, המימד ה’גדול מהחיים’, שבו למעשה אין שום דבר אמיתי מלבד הדת והאהבה. הכל בו מופשט, פרט לכמה דימויים של צבע וצורה. בסוף המימד הזה, כמו גם בסוף הסרט, האהבה ואמונה מביאים למיצוי גמור ואבסולוטי. בניגוד לשני המימדים האחרים, כאן האהבה והאמונה הם כל מה שיש. כך שבסוף הסרט, שהנשמתה של האהובה נעלמת מתוך העץ, הגיבור מקבל גאולה מופלאה. זה החלק האופטימי ביותר בסרט, כי בו זוכה הגיבור להגשים את אהבתו באופן מלא גם בעולם הבא. הנזיר קיבל גאולה בגלל שהאמונה היא כל מה שנותר לו אחרי שהעץ הפסיק לתקשר אתו, ובגלל זה הוא זכה במתנה כל כך יקרה, והוא היחיד שזכה במה שהוא חיפש לאורך כל הזמן.

    ולסיכום, אני מאמין שהסרט טוב מאוד, אבל לא מושלם. הוא לא מושלם כי חלק מהדימויים שבו פשוט לא עוברים מסך (ובגללם כמה ימים אחרי שראיתי אותו, ממש לא הבנתי מה הסרט רוצה ממני), ולוקים בפשטנות קצת יותר מדי. אבל למרות זאת, הסאגה האפית שארונופסקי יצר, שהייתה יכולה להיות הרבה יותר קונוונציונאלית מאשר היא הייתה פה, היא שלעצמה עמוקה ונפלאה מאוד. הצילום הוא מהטובים שראיתי השנה (בוש והכלם לאקדמיה!) ומבחינה טכנית הוא פשוט ללא רבב. כיף לדעת סוף כל סוף, שכל התלאות שעבר ארונופסקי בגלל סרט זה, לא גזלו ממנו את השליטה האבסולוטית שלו במדיום. במאי נפלא, סרט נפלא. אני אהבתי.

    *-אם כי קישלובסקי עשה את זה באמצעים הרבה פחות פנטסטיים מארונופסקי, אבל הקונצפט דומה.

  10. shatzlan 22 פברואר 2007 ב - 13:52 קישור ישיר

    james newton howard- אני לא יודע איך אתה בוחן פסקול כשאתה שומע אותו, אבל הדיעה שלי בעניין הזה היא שאלבום (לא חייב רק פסקול)צריך להיות מכלול שכל רצועה בו היא חלק משלם, ולמרות שלא שמעתי את פסי הקול שהזכרת, אני חושב שפס הקול של המעיין עושה את זה בצורה מעולה, ובקטעים אשר בו המוזיקה משולבת בסרט (אם כי בטיימליין של ספרד פחות) המוזיקה דומיננטית, והיא בין הדברים הכי בולטים בסרט שהוציאו ממני רגשות.
    ובנוגע לשאר- בוא לא נכנס ל”מי יותר מבין במוזיקה”, כי זה יהיה ילדותי ודבילי*.

    *חוץ מזה, הייתי מנצח P: 😉

  11. אור 22 פברואר 2007 ב - 19:50 קישור ישיר

    סרט מצויין. אבל יש הרגשה שהוא קצת מסורס. אני בטוח שבחזון הראשוני של אונופסקי הוא לא היה 90 ד’. זה נראה כמו גרסת אולפנים של משהו הרבה יותר טוב.

  12. גיא אורבניאק 22 פברואר 2007 ב - 20:30 קישור ישיר

    אני חייב להתוודות ש”רקוויאם לחלום” הוא בערך הסרט האמריקני הכי גרוע שראיתי לפחות בעשור הזה.
    הוא נכשל בכל אספקט של עשיה קולנועית ומצטיין במניפולציה רגשית בלתי נסבלת
    אז אני לא מבין מה הרעש הגדול סביב “המעיין” , במיוחד לאחר שהוא נקטל בכל אמצעי התקשורת בארה”ב

  13. Shai 22 פברואר 2007 ב - 23:40 קישור ישיר

    I don’t think Requiem for a Dream was the worst film of this decades. There were worst films than him, but it was definetly overrated.At a certain point the film started to repeat itself again and again and again.

  14. חתום למחיקה 23 פברואר 2007 ב - 0:14 קישור ישיר

    “המעיין” הוא סרט פוזה נפוח מחשיבות עצמית שמתיימר לומר משהוא על משהו או על מישהו או בכלל. מי שעדיין לא ראה יכול בשקט לחסוך את הכסף.

  15. יובל 23 פברואר 2007 ב - 8:00 קישור ישיר

    גארדנר – כשתראה את “המעיין”, תבין שהקשר לעט נובע (Fountain Pen) הוא לא קלוש, אלא מתבקש.

  16. עידן 23 פברואר 2007 ב - 10:00 קישור ישיר

    מכתבים מאיוו ג’ימה מרגיז בהלקאה העצמית שלו. היפנים יש לזכור היו מכונות מלחמה אכזריות שהיה צורך בשתי פצצות אטום כדי למגר אותם, הצגתם בסרט היא לא רק שקרית, היא גם מתרפסת וחסרת עמוד שדרה. איסטווד בזקנתו מגלה סימני רפיון. אני יכול בשקט לומר שאם לא אראה עוד בחיי אפילו סרט נוסף חדש על מלחה”ע השנייה דייני. קן וואטנאבה הופך להיות מאקו של שנות האלפיים, פק”ל בכל סרט על יפנים. יש לציין את הופעתם המשובחת של סושי, סוני, הונדה, סשימי ומיצובישי.

  17. עדן 23 פברואר 2007 ב - 10:07 קישור ישיר

    לאורבניאק:
    אני חייב להתוודות ש”רקוויאם לחלום” הוא בערך הסרט האמריקני הכי טוב שראיתי לפחות בעשור הזה.
    הוא מצטיין בכל אספקט של עשיה קולנועית ומצטיין באפקט רגשי בלתי ייאמן.
    אז אני לא מבין איך לא נוצר רעש גדול סביב “המעיין” , ובמיוחד לא מבין איך הוא נקטל בכל אמצעי התקשורת בארה’’ב.

  18. ליאור 23 פברואר 2007 ב - 10:30 קישור ישיר

    עדן, אני חושב שרקוויאם לחלום נמצא איפשהו בין הדעה של גיא לדעה שלך. לא הסרט הכי גרוע בעשור הזה (הגזמה) אבל בטח לא הכי טוב (גם הגזמה). אני חושב שהרבה אנשים מבלבלים בין סגנון לתוכן. אין ספק שהסרט עשוי בסגנון מהפנט ויוצא דופן, אבל (כפי שכבר ציינתי פה פעם) הדמויות שלו שטחיות ולא מאפשרות להתחבר אליהן והמסר שלו, על זה שסמים והתמכרות בכלל הם קקה, נחבט בראשו של הצופה כמו פטיש, שוב ושוב ושוב. בסדר, הבנו.

    מבחינתי, הדבר הכי טוב בסרט הוא פס הקול, שאפילו קניתי לאחר הצפייה, אבל אני לא ממש מאזין לו כי הוא משורה עליי דיכאון…

  19. גיא אורבניאק 23 פברואר 2007 ב - 10:38 קישור ישיר

    שיהיה…
    אף אחד בחיים לא ישכנע אותי ש”רקוויאם לחלום” הוא סרט טוב.
    הדבר הראשון שלימדו אותי בשיעורי תסריטאות הוא שאי אפשר להרוגלסרסלפצוע וכ’ו את כל הגיבורים שלך
    —-ספויילר—–
    אז ניחא האמא מכורה לכדורים ,וניחא הבחורה מכורה לסמים ,אבל הבן שחותך לעצמו את היד עם מסור וכל שאר האסונות שקורים בסרט (אני כבר לא זוכר כל כך ) זה פשוט מגוחך ופטאתי
    מצטער….
    עלי זה לא עובד
    והכל כל כך בומבסטי ולא עדין :העריכה ההיסטרית,המשחק המוגזם של אלן בורסטין,הסאונד המציק -כל הנסיון המלאכותי הזה למשוך את תשומת לב הצופה ולכבוש את רגשותיו בדרכים נלוזות
    מייק לי עושה את זה פי אלף יותר טוב ובלי לגרום לכאב ראש, ממתי מינימליזם היא מילה גסה?

  20. עידן 23 פברואר 2007 ב - 10:54 קישור ישיר

    ומי שלא אוהב את המעיין, לפי ההגיון שלך יאיר, הוא לא סינפייל אמיתי. כלומר רוב המבקרים האמריקניים ששנאו את הסרט לא מבינים מהחיים שלהם ורק מר רוה(שגם אהב את אני לב האקביז הנורא והאיום), רק אצלו החוכמה והבינה.

  21. אור 23 פברואר 2007 ב - 12:10 קישור ישיר

    everybody is a critic

  22. מיקי לוי 23 פברואר 2007 ב - 15:01 קישור ישיר

    אני חושב שרקוואים לחלום אומר יותר מ”הסמים הם קקה”, ודרכי הביטוי שלו מהפנטים ומהממים. הוא ממש הפיל אותי לריצפה אחרי שראיתי אותו.
    אני דווקא מעריך אנשים ששוברים קונבנציות באומץ ולא מסתתרים מאחורי תבניות ברורות. אפילו אם אלו תבניות שחתום עליהם קוברט מקיי.

  23. דואל 23 פברואר 2007 ב - 18:03 קישור ישיר

    יאיר, אני מסכים איתך באופן כללי. וגם במהלך הסרט חשבתי שהתרגום “המעיין” עושה עוול מסוים לסרט, אם כי האופציה השנייה היא כנראה לקרוא לו “הנביעה”, וגם זה לא לגמרי עובד.
    חוצמזה, קטנוניות היא שמי האמצעי – בהנחה ש”גילו” את אמריקה ב-1492, הרי שהחלק המוקדם יותר של הסרט מתרחש ב-1500 ומשהו ולא ב1400 ומשהו. אבל זה סתם, כי בא לי להתקטנן.

    רוה לאיתן: אין לי שום בעיה עם השם העברי “המעיין”. הוא שם מוצלח מאוד בעיני. אבל כתמיד בתרגום הוא מחמיץ משהו מהעיסוק של הסרט במילים עצמם ובחלק של המילה Fountain באידיום האמריקאי.

  24. איתן 23 פברואר 2007 ב - 19:46 קישור ישיר

    כתבתי כאן פעם שפסטיבלי קולנוע בשבילי הם כיף, אבל לפעמים המעבר מסרט לסרט קשה רגשית. אז עכשיו חזרתי מ”המעיין”, ואני אמור לעשות סוויץ’, כי בעוד שעתיים אני רואה את “איוו ג’ימה”, אבל איך, לעזאזל, עושים את זה ? איך מנקים את הראש מסרט כל כך מדהים, פילוסופי, מרגש, שמגרה את הראש לאין ספור מחשבות על החיים, על האהבה שמניעה את העולם, על האהבה שמניעה אותנו, בני האנוש, לעשות, לחפש, ואולי אפילו לדרוש בנשגב ובנסתר מאיתנו, על העונש שבחטא ההיבריס ועל הקבלה של החיים כמו שהם, עם המגבלות שלנו כבני אנוש ? ואלו הן רק מחשבות ראשוניות שהקלדתי באופן מפוזר. אני רק אוסיף שיו ג’קמן מופלא בעיניי ו…זהו, בינתיים. אני צריך כוס קפה…

  25. גארדנר 24 פברואר 2007 ב - 2:42 קישור ישיר

    ליובל.

    ראיתי.

    אני לא יודע מה זה אומר “מתבקש” אבל אם לך יש מושג תפנה את הטענה לבמאי כי הסרט לא מתחיל כמו שנאמר כאן ב”עט נובע” שכותב/ת משהו אלא בציפורן. עט נובע (שמגיע/ה הרבה שנים אחר הציפורן) היא/הוא המתנה שהאשה נותנת לבעל בסרט.
    אין לי בעיה עם פרשנויות לסרטים (תמיד יש אינסוף) אני סתם משתעשע לי בלבדוק את “בסיסי הנתונים” של הפרשנויות האלה כי זה המקום היחיד שבו אפשר באמת להנות מהתקפה בלי להראות/להשמע טמבל שהולך להיות מובס במילים “גדולות”. תנסה לסגל את ההרגל הזה, תרגיש יותר בטוח.

  26. איתן 24 פברואר 2007 ב - 8:53 קישור ישיר

    חזרתי קצת לארכיון, כדי לקרוא מה נכתב כאן על “המעיין” לאחר הקרנתו בפסטיבל חיפה. מצאתי שם גם את הנחתו של יאיר ש”לחזור” יזכה באוסקר הסרט הזר (“זה סגור, לא?”, כתבת…), ואת ניחושו של יניב אידלשטיין לגבי “בוראט” – הוא יעשה יותר משישים מיליון דולר, “אתם תראו…” (הוא עשה יותר מכפול). אבל לגבי הסרט: הסרט הזה באמת מעורר תגובות קיצוניות, מכיוון שהוא מאוד גדול בהיקף שלו, ולא כל אחד מתחבר לזה. לאלו שלא מתחברים, זה נתפס כמגלומניה, ואלו שכן (ואני בתוכם) זה נתפס, כמעט, כיצירת מופת. מישהו כתב שם שנוצר בו חשק לצפייה שניה, ופתאום גם בי נוצר אותו חשק.

    “מכתבים מאיוו ג’ימה”- אולי כדאי שהצמד איסטווד-האגיס ייפרד. אני חושב, יאיר, שסונוורת מהמסר ההומני של הסרט, ולא ראית שמדובר לא בסרט רע, אבל סתמי. “איוו ג’ימה” מנסה לנפץ את הנחת היסוד שהיפנים במלחמה היו חסרי רחמים, קמיקזות קיצוניים. יש גם כאלו בסרט, אבל יש גם בני אדם. הבעיה שאין להם כמעט סיפור, ולכן אנו רואים את האנשים, אבל לא מרגישים אותם. האגיס מגיש לנו טעימות, התחלות של דברים, אבל ללא המשך. כמה פעמים במהלך הסרט ישנם פלאשים קצרים לחיים שמחוץ לצבא, דבר שאמור להביא את הרגש אל תוך חיי הדמויות בהווה, אבל הכל כל כך מתוכנן מדי, אולי מניפולטיבי מדי ואפילו מעצבן לפרקים. איזה הבדל יש בין זה לבין “בופור” המשובח.

    רוה לאיתן: את “מכתבים מאיוו ג’ימה” כתבה איריס ימשיטה ולא פול האגיס, ואני ממש לא התפעלתי יותר מדי מהסרט (אעלה את הביקורת שלי עליו לכאן כשתרגע קדחת האוסקרים מחר בלילה). לעומת זאת, הערכתי הרבה יותר את “גיבורי הדגל”, שפול האגיס ו-וויליאם ברוילס חתומים על התסריט שלו. האגיס, לדעתי, הוא תסריטאי מצוין.

  27. איתן 24 פברואר 2007 ב - 11:08 קישור ישיר

    איתן לרווה: הקרדיט לכתיבת “מכתבים מאיוו ג’ימה” משותף לימשיטה (תסריט) ולהאגיס (שכתב כנראה את הסינופסיס ביחד עם ימשיטה).

    http://www.imdb.com/title/tt0498380/fullcredits#writers

  28. יובל 26 פברואר 2007 ב - 2:34 קישור ישיר

    ספוילרים ל”המעיין”

    גארדנר – “מתבקש” אומר שאני חושב שהסרט עשוי בצורה כזאת שהוא “מבקש” את הפרשנות המקשרת בין העט הנובע והמעיין-עץ. נכון, בתחילת הסרט מופיעה נוצה, ולא עט נובע. העט הנובע שניתן במתנה משמש לקעקוע, כפי שבאפיזודה בחלל משמש החומר המופק מהעץ. הקעקועים הולכים ומכסים את גופו של טום הנוסע בכלל, כפי שהעץ משתלט על גופו של תומאס הלוחם. החומר המופק מהעץ מגוואטמלה מציל את חייו של הקוף. “המעיין” הוא שם הספר שאיזי כתבה בעט, שיצר את חייו של תומאס הלוחם הספרדי, שעורר את טום הרופא לסיים את הספר, להפוך את תומאס לעץ נוסף, לגרום לטום הנוסע בחלל להשלים עם המוות, ולשתול עץ על הקבר של איזי.
    כל הדוגמאות הנ”ל מצביעות על הקשר שהסרט עושה בין חיים, כתיבה ומוות. הכתיבה יוצרת חיי נצח, איזי וטום יחיו ביחד לנצח, אבל על הספר, רק באמצעות יצירת דברים שיחיו אחרי מותם (כמו העץ). זאת ההשלמה שדמות הרופאה (אלן בורסטיין) רואה ומעריכה באיזי.
    עוד דוגמה – איזי מראה לטום טקסט עתיק שמספר את המיתולוגיה של שבט המאייה, שמספרת על גלגול נשמות, על כך שאנחנו לא מתים לעולם. הוא מנסה לקחת אותה לרופא שיאריך את חייה ולא מבין מה היא מנסה לומר לו. ברגע זה, עוברים לידם במוזיאון מספר ילדים קטנים.

    יש אינסוף פרשנויות, אבל אני מאמין שסרטים מסוימים מכוונים אותך לפרשנויות מסוימות. אני מוכן להודות בטעות בפרשנות, אם השתכנעתי שטעיתי. “בסיס הנתונים” המשכנע ביותר לדעתי הוא הסרט עצמו. אם אחרי שראית את הסרט אתה מסתכל על ההודעה המקורית שלך ומייעץ לי “איך לא להרגיש טמבל מובס” אני מרגיש שהבסיסים שלנו נמצאים במקומות קצת אחרים.
    אני מקווה שנהנית מהסרט, ובהצלחה בהמשך הדרך עם התקפות מהנות ובטוחות.

  29. ליאור 26 מרץ 2007 ב - 3:58 קישור ישיר

    יאיר, די התאכזבתי לקרוא את השבחים שאתה מרעיף על הסרט הזה. זה די מדאיג. (ואני מניח שאני לא סינפיל אמיתי, לפי הגדרתך). אני מצטער, אבל לעניות דעתי, יצירתו האחרונה של ארונופסקי היא סרט נפוח, יומרני, מלאכותי וריקני שטובע בתוך ים של דימויים יהירים. אין דמויות שאפשר להתחבר אליהן. הסרט לא מרגש. הוא מתנהל ברמה שטחית של סמליות מרגיזה. הוא יפה מאוד ויזואלית והוא בהחלט שאפתני, אבל בסופו של דבר לדעתי הוא כישלון מפואר. על זה הוא עבד שבע שנים??? מאכזב ביותר.

  30. א"ש 9 אפריל 2007 ב - 21:47 קישור ישיר

    המעיין יהפוך לקלאסיקה

  31. עודד 3 יוני 2007 ב - 11:32 קישור ישיר

    הסרט הוא אחד הסרטים המקוריים ביותר, אם לא המקורי ביותר, שנוצר בעשורים האחרונים.
    בעוד עשרים שנה מעכשיו ילמדו את הסרט הזה בבתי ספר לקולנוע, וכל המבינים הגדולים פה יאכלו את הכובעים שלהם.
    סרט אישי, אמיץ, וחזק של ארונובסקי שמוכיח שיש לו את הביצים הכי גדולות בהוליווד.
    אחרי שבראד פיט וקייט ווינסלט ברחו לו שבועיים לפני תחילת הצילומים, האולפנים חתכו לו את התקציב בחצי, וארונובסקי בכל זאת הלך על כל הקופה, כי היה לו חזון, והוא לא נכנע.
    שבע פאקינג שנים.

    מי שמוכן פה להשקיע שבע שנים בפרוייקט שאף אחד אחר לא חושב ששווה אגורה שחוקה, שילכלך כמה שירצה.

    מי שלא ראה, שירוץ, מי שראה, שיקנה את הדיוידי.


השאירו תגובה