31 מאי 2010 | 14:00 ~ 21 תגובות | תגובות פייסבוק

פסטיבל קולנוע דרום: "המדריך למהפכה"


קודם כל, כמה מילים על הפסטיבל הזה, שמשנה לשנה מרשים אותי יותר. אני זוכר את ההקרנה של “עג’מי” לפני שנה בפסטיבל קולנוע דרום השמיני בסינמטק שדרות. אחרי “שבעה”, בפסטיבל השביעי, פתאום התחוור שבקולנוע הישראלי, התחנה הבאה אחרי פסטיבל קאן היא סינמטק שדרות (וזה קורה השנה שוב, עם “המשוטט”). חתיכת הישג לפסטיבל. אבל גם די ברור למה: יש חשמל באוויר באולם בזמן ההקרנות. משהו באנרגיה באולם שהופכת את חוויית הצפייה בסרט למחשמלת. בהקרנות אקדמיה, למשל זה לא קורה. כולם מגיעים בגרוב אחר לגמרי. בגישה של “תוכיח לי” במקום ברצון לקבל את הסרט מראש, לתת לו הזדמנות. הרגשתי את זה שנית אמש בבכורה העולמית – כו, כן, העולמית – של “המדריך למהפכה” (לשעבר “הקרב על האגרה”) סרטם של דורון צברי (במאי) ואורי ענבר (מפיק). יש משהו בפסטיבל הזה, ואם עד עכשיו רק הוקסמתי מבחירת החומרים המאוד מדויקת ומאוד לא צפויה, כעת אני מתפעל מאלכימיה ממש – איך יוצרים אנרגיה טובה בהקרנה? מה הסוד? יש שם פלא.



כרגיל, לא פשוט לכתוב מילים אוהדות ומפרגנות על מישהו שאתה מכיר מחבב. כן, הרבה יותר קל לקטול, או אפילו להסתייג, מסרט של יוצר שאתה מכיר באופן אישי. שנותן תחושה (כלפי פנים וחוץ) שההיכרות האישית שלכם לא שיבשה את ערכיך. אבל לפרגן? נו, ברור. פירגון זה רק כי אתה משוחד מראש. והאמת, באתי מודאג ל”המדריך למהפכה”. באתי מודאג כי ביני לבין עצמי חשבתי כבר שזה פרויקט אבוד. אנחנו קוראים עליו און-אנד-אוף מאז 2004 (הנה דף הסרט באתר של קרן הקולנוע כשהחליטה להקיע בו, במסלול הניסיוני ב-2004). אבל מאחורי הקלעים, מישהו עשה שם עבודה די פנומנלית בשנים האלה, וקודם כל קיבץ צוות חלומות: צברי וענר בעמדת הבמאי-מפיק-כוכבי הסרט, יוסי מדמוני וארי פולמן שותפים לתסריט, דוד גורפינקל (דוד גורפינקל!) מצלם את קטעי השחזורים הדרמטיים, אבי בללי על הפסקול. ותוך כדי הסרט, כשאני מוצא את עצמי נמתח, כמו במותחן תאגידי מסחרר, ולרגעים אחרים צוחק כהוגן, כמו בקומדיה קפקאית הזויה, פתאום קלטתי שהייתי אידיוט לבוא מודאג: הרי זה הסרט החדש של האנשים שיחד או לחוד חתומים על “האח של דריקס”, סרט קצר שכל כך אהבתי; על “הבחור של שולי” (כנ”ל), “בית שאן סרט מלחמה” ו”בית”ר פרובאנס” – כולם סרטים מרגשים מאוד שאהבתי. אז למה שמשהו יתקלקל פתאום? והאופן שבו “המדריך למהפכה” מערבב עלילתי ותיעודי הופך אותו לחלוטין ל”האח של דריקס” פוגש את “בית שאן סרט מלחמה”. ואז גם היה ברור לי למה לזה לקח כל כך הרבה זמן: כי דורון צברי, שמציג את עצמו בסרט כמי שמאמין לחלוטין בדת הקולנוע וכאופטימיסט חסר תקנה, היה חייב לחכות להפי-אנד.


הנה מילים שדורון צברי ישמע הרבה מאוד בחודשים הקרובים: “שיטת השקשוקה”, “ואלס עם בשיר”, “מייקל מור”.


“המדריך למהפכה” הוא סרט תיעודי באורך מלא. צריך להגיד את זה. נכון, יש בו שחקנים, וקטעי שיחזור דרמטיים, ומשחק עם הזמנים ועם המציאות. אבל על פי כל ההגדרות הכי סטנדרטיות ומיושנות של הקולנוע, זה סרט תיעודי. אבל כולנו יודעים, באותה נשימה ממש, שיש לא מעט סרטים תיעודיים שעושים בשנים האחרונות את מיזוגי הסגנונות הכי מרתקים ומרשימים, הם אלה שהכי מאתגרים את קונוונציות ייצוג המציאות ומעלים את השאלות הכי פילוסופיות על המהות של האמת ושל הייצוג. אחד השיאים העולמיים של המגמה הזאת היה “ואלס עם בשיר”. אבל ארול מוריס עשה מזה קריירה שלמה. נראה שדורון צברי עשה במהלך שנות העבודה על “המדריך למהפכה” טרנספורמציה קולנועית, ודי מאלף לראות אותה על המסך: הוא התחיל (כך נדמה לי) בלעשות סרט תיעודי אקטיביסטי, כפי דנהיה פופולרי מאוד בתחילת שנות ה-2000, בו הוא מגיע חמוש במצלמה לרשות השידור ומציק להם עד שהם מחליטים לעשות רפורמה. וההישגים של צברי ושות’ בחזית הזאת היו די מרשימים. אלא שיש כאן בעיה מסוימת: האחת, גם למהפכות לוקח זמן עד שאפשר לצלם משהו ולהראות אותו. ושתיים: לא בטוח שהציבור – אפילו ציבור יוצרי הקולנוע עצמו – ממש מתעניין ברשות השידור. למרות שהם מתוקצבים בכמעט מיליון שקל מכספי המיסים והאגרה, למרות שערוץ 1 טוב יכול היה לעשות כאן מהפכה טלוויזיונית של ממש, נראה שכולם הרימו ידיים והם מעדיפים להתעלם מקיומו של הגוף הסרט. לעשות סרט על ערוץ 1 זה כמעט כמו לעשות סרט על ההסתדרות. נשמע כמו המיטב של 1982.



אבל זה מה שמבריק ב”המדריך למהפכה”. כן, יש לסרט צד אקטיביסטי/תחקירני/בלשי, שחושף את שלל הקומבינות שפוליטיקאים עושים כדי שהם יזכו לזמן מסך (מול רייטינג אפסי, דבר שהם משום מה לא שמים לב אליו). אבל בסופו של דבר, זה למעשה סרט על קולנוע. על מהות הקולנוע. על קולנוע כדת, שמי שנכנס אליה חייב להאמין בכל לבבו ובכל מאודו שהכל לטובה, גם כשהמציאות בשטח נראית ההפך הגמור. דורון צברי ואורי ענבר הופכים לפיכך בסרט לצד דמויות, שכל אחת מייצגת גישה אחרת לקולנוע: האחד פנאט, השני פרגמטי. ההפי אנד הדול של הסרט, השיא הרגשי, אינו בנצחון המאבק של האזרח הקטן נגד מנגנון מסואב ומושחת, אלא השמחה בנצחון האמונה, נצחון הקולנוע, ובמידה רבה הנצחון של צברי, שאם נדמה היה לנו שקצת נעלם מהקולנוע לטובת כל מיני דברים אחרים, חוזר בסרט הזה בענק ומוכיח שבמפגש בין כשרון ומצפון, נולדות יצירות בעלות משמעות.



“המדריך למהפכה” – קצבי, מסוגנן, מלוטש, שנון, פוקח עיניים – יוקרן בהקרנת אקדמיה ביום רביעי. כל מי שהיה סקפטי גבי הסרט חייב לרוץ אליו. זה יהיה מרשים מאוד אם בפעם השנייה בתוך שלוש שנים סרט תיעודי באורך מלא – כן, סרט תיעודי – יתברג לחמישיית הסופית במועמדים לפרסי אופיר. הרי ישראל היא בחוד החנית של הקולנוע העולמי. וזה מה שעושים היום. שקשוקה של ז’אנרים.



נושאים: בשוטף

21 תגובות ל - “פסטיבל קולנוע דרום: "המדריך למהפכה"”

  1. דוקטור קולנוע 31 מאי 2010 ב - 14:49 קישור ישיר

    מרגש. איפה אפשר לראות?

  2. דן 31 מאי 2010 ב - 15:36 קישור ישיר

    ביקורת נהדרת לסרט נהדר.

  3. איתן 31 מאי 2010 ב - 15:38 קישור ישיר

    נקודה למחשבה:

    ראשית, שנאמר שוב שכדאי להפריד את הבחירה ב”סרט הטוב ביותר” מהבחירה בסרט שיוגש לאוסקר? (על אף 3 המועמדויות האחרונות, אני עדיין חושב שזה נכון. ותמחוק את המועמדות של “בופור” מהסיפור – הסרט הנבחר ע”י האקדמיה באותה שנה היה “ביקור התזמורת).

    שנית – לפני כמה שנים, כשהסרט של צברי היה עדיין בצילומים, הוא הופיע בפני פאנל הפיצ’ינג של פורום הקו-פרודוקציות הדוקומנטרי בנסיון לגייס תמיכה כספית. הקטע הקצר שהוצג הראה על פוטנציאל כבר אז, אבל הפאנל הבינלאומי עיקם את האף. “Too domestic” – הם אמרו לו.

    עדיין לא ראיתי את “המדריך למהפכה” (אני אשתדל לראות אותו ביום רביעי), ובדרך לפרסי האופיר יש עוד כמה סרטים מסקרנים (ניר ברגמן, ערן ריקליס)- כך שהמשפט המתייחס לאוסקר האמריקאי הוא מאוד מרחיק לכת (למרות שמאז נבואת הנקניקייה שלך…לך תדע).

    ================

    רוה לאיתן: לאט לאט. התכוונתי לחמישיה בפרסי האקדמיה בארץ, לא באוסקרים (שיניתי עכשיו לפרסי אופיר, כדי שיהיה ברור). אני ממש לא יודע אם “המדריך למהפכה” יכול להתברג לחמישייה באוסקרים באמריקה, לא חושב שהסרט אפילו מכוון לשם. וגם נורא מוקדם להמר: יש עוד לפנינו את ניר ברגמן, דובר קוסאשווילי, ערן ריקליס ואבי נשר. זו שנה עם אפיל בינלאומי מאוד-מאוד חזק. התחרות מרתקת.

  4. האחד 31 מאי 2010 ב - 17:05 קישור ישיר

    הלוואי ו”המדריך למהפכה” יזכה באופיר.

    הלוואי, הלוואי, הלוואי!

    סרט מצוין! מצוין! מצוין!

    זו אומנם לא יצירת מופת ברמה של “ואלס עם באשיר”, אבל זה קרוב מספיק.
    אולי העובדה שהוא גם הרבה יותר שמח והוליוודי בסופו של דבר מ”ואלס” תביא לו אהדה רבה יותר בקרב חברי האקדמיה האמריקאית (למרות שהז’אנר היחסית חדשני שלו זו עדיין בעיה. חברי האקדמיה אוהבים סרטים פשוטים). לא שצריך לחשוב על האוסקר האמריקאי או משהו בזמן הבחירה, רק מציין..

  5. גיל 31 מאי 2010 ב - 17:34 קישור ישיר

    המדריך למהפכה הוא סרט ממש לא טוב.. סרט טלוויזיה ותו לא.
    להשוות לואלס עם באשיר? היה רוצה להיות מחצית איכותי מואלס עם באשיר…
    סוללת היחצנים של הסרט לא תעזור לו כאשר הוא ייחשף לציבור הרחב. קצתי פתטי.

  6. באגס באני 31 מאי 2010 ב - 18:13 קישור ישיר

    לא הגיע הזמן שאבי נשר כבר יזכה בפרס אופיר? כמה אפשר לחכות?

  7. Eran 31 מאי 2010 ב - 20:50 קישור ישיר

    לא קשור, סתם נראה לי מעניין:
    הראפר Fifty Cent הוריד 50 פאונד א-לה כריסטיאן בייל בשביל תפקיד חולה סרטן בסרט:

    http://www.huffingtonpost.com/2010/05/28/50-cents-weight-loss-deta_n_593953.html

  8. גל ינאי 1 יוני 2010 ב - 1:43 קישור ישיר

    הסיבה שבגללה פסטיבל קולנוע דרום כל-כך מוצלח טמונה בכל מה שנמצא מסביב לקולנוע עצמו. זה שאתה נכנס למתחם ויש שם מוזיקה, זולה, בירה והמון המון סטודנטים. מה גם שבגלל שהכול מרוכז במקום אחד יוצר וויב מאוד חזק מסביב לאולמות קולנוע. כולם פשוט נכנסים להקרנות כשהם זחוחים מעונג. דווקא בשדרות, זה המקום הכי שמח היום בישראל.

    ותיקון טעות: דורון צברי מדבר על מיליארד שקל מתקציב משלם המיסים, לא מיליון.

  9. שמואל 1 יוני 2010 ב - 1:56 קישור ישיר

    התחושה בקולנוע דרום היא שבאים להנות, לחוות את הקולנוע. מפרגנים לכולם, גם לגרועים, ואם זה חינם אז גם לא כואב לראות סרט בינוני.
    לא יודע אם “המדריך להמפכה” הוא יצירת מופת בקליבר של וולאס עם באשיר, אבל לא כל סרט צריך להיות יצירת מופת. זה סרט מצוין, מלא בכל טוב ועשוי עם טונות של כשרון. תענוג של צפיה. דורון צברי לא עשה סרט רע מימיו.

    נ.ב.
    מנדוזה היה זוועה.

  10. yanek 1 יוני 2010 ב - 2:10 קישור ישיר

    ביתר פרובנאס סרט מרגש?

  11. פידלר 1 יוני 2010 ב - 9:46 קישור ישיר

    הקרנת אקדמיה – פעם הייתי
    נחמד מאד. משעשע, מצחיק לפעמים ואפילו מרגש לפעמים. אבל לא מדהים וכנראה לא ייכנס לחמישיית המועמדים.
    מצד שני – הסרט כנראה יהיה הצלחה די גדולה,לא כמו “סוף העולם שמאלה” אבל יותר מ”הסודות”.

  12. באגס באני 1 יוני 2010 ב - 12:21 קישור ישיר

    חבל כל כך פידלר. המוסיקה כל כך יפה.

  13. אורי 1 1 יוני 2010 ב - 19:44 קישור ישיר

    “המדריך למהפכה” ערוך טוב, אין בו רגעים משעממים ושילוב הז’אנרים נפלא. אבל עדיין טמונה בו בעייה מרכזית – הסרט למעשה עוסק בדורון צברי ולא ברשות השידור. בניגוד למיקי רוזנטל, ארי פולמן ומייקל מור שתמיד תיארו בפירוט את הרקע לנושא סרטם פלוס עדויות או מקרים ספציפיים – צברי כמעט לא מביא נתונים, עובדות או פירוק של תקציב רשות השידור. במקום זה הוא בוחר בדרך הקלה ולועג למיכל זוארץ או מדבר על משפחתו. לדעתי היה עדיף שצברי היה עושה סרט אחד על עצמו ומשפחתו וסרט נפרד על המאבק ברשות השידור, כי כאן התוצאה היא חוסר מיקוד וזיגזוג אינסופי בין שני סיפורים שונים. ולטעמי גם הסוף [אמנע מספויילר] חוטא למציאות. לסיכום, הסרט מעלה נושא חשוב והוא מהנה לצפייה, אבל הוא רק פותח פתח לדיון רציני ומעמיק יותר במה שמתרחש מאחורי הקלעים ברשות השידור.
    [אני צופה לו מספר מועמדויות מרכזיות בפרסי אופיר – עריכה, צילום, בימוי, סרט – מה גם שעשרות יוצרי קולנוע היו שותפים בסרט זה בדרך זו או אחרת]

  14. איתוש 2 יוני 2010 ב - 17:48 קישור ישיר

    אחלה סרט. נהנתי מכל רגע, ולא נעים להודות בזיקפה שצצה לרגעים

  15. איתן 3 יוני 2010 ב - 13:36 קישור ישיר

    אז אתמול גם אני ראיתי את “המדריך למהפכה”. אני חושב שזה סרט חמוד, משעשע, ומאוד נעים – וזו גם הבעיה שלו.
    צברי עצמו אומר בסרט ש”מהפכות לא עושים בנחמדות”. אבל הסרט הזה הוא מה-זה-נחמד. הרגשתי חוסר התאמה בין נושא הסרט וסגנונו.
    אז נכון, אמא של צברי היא חתיכת טיפוס, ויש כמה בדיחות משעשעות, אבל להרגשתי, הכל היה על מי מנוחות. לא סוער. וקטעי האנימציה – נחמדים. בהבדל מ”באשיר” – האנימציה מוסיפה לא מעט, אבל אפשר היה גם בלי. את “באשיר” אי אפשר היה לעשות לא באנימציה. זה ההבדל.

    לדעתי, “המדריך למהפכה” ייכנס לחמישייה לא כי הוא כזה טוב, אלא כי לא יהיו הרבה טובים ממנו.

  16. גיל 3 יוני 2010 ב - 14:00 קישור ישיר

    אם המדריך למהפיכה ייכנס לחמישייה כנראה שמצב הקולנוע כרגע הוא בכי רע- מדובר בסרט חביב ותו לא להקרנה בטלוויזיה. זה סתם סרט ולא ברורה ההתלהבות ממנו. זה לא סרט מסחרי ולא סרט מיוחד מבחינה קולנועית בכלל. וההשוואה לואלס עם באשיר ממש לא במקום- ואלס עם באשיר הוא סרט פורץ דרך מבחינה קולנועית, בעיקר ויזואלית, אני זוכר את ההרגשה כשצפיתי בסרט, התפעמות תמידית. ואיך אפשר להשוות בין הנושאים של הסרט? ואלס עם באשיר הלך עד הסוף עם הנושא התוכני ואילו המדריך למהפיכה ממש סתמי. מאד עצוב אם המדריך למהפיכה ייכנס לחמישייה, אפילו מביך.

  17. מהפכות לא נעשות בנחמדות!!! 4 יוני 2010 ב - 0:36 קישור ישיר

    אחלה סרט!!! שווה כל רגע, בועט, מרגש ובעיקר מצחיק!!

  18. אילן 21 יוני 2010 ב - 12:46 קישור ישיר

    איפה אפשר לראות?????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????

  19. דותן 19 יולי 2010 ב - 14:30 קישור ישיר

    מה עושה מי שחי באוסטרליה ומת לראות את כל הסרטים הישראלים החדשים? תנו פתרון כי התסכול גדול ואין לי חשק להפוך לגנב…

  20. Gidget Thelen 22 אוקטובר 2010 ב - 0:41 קישור ישיר

    Very useful info. Very helpful, looking forward to your feed updates…

  21. Maranda Papetti 22 אוקטובר 2010 ב - 3:44 קישור ישיר

    Fine information. Thanks so much, you describe the topic very well


השאירו תגובה