על ההר
בשנה שאני מתפעל את הבלוג הזה כבר למדתי לצפות איזה סוגי תגובות יצוצו מתחת לפוסטים שלי. את התגובה הבאה לא צפיתי, ואני שמח שהיא הושארה דווקא בבלוג קולנוע ולא בוויינט/וואלה/נרג'. הנה קורא בשם ארז שחושש מ"בופור" עוד לפני הצפייה, בגלל שהוא היה שם בלבנון, והוא לא בטוח שהסרט יכול לתאר את עוצמת התחושות שהוא וחבריו חשו. כדאי לקרוא את דבריו (ויש לי תשובה קצרה לארז ולחבריו בסופם):
לא הלכתי להקרנות ’בופור’. היה לי תירוץ טוב, אבל האמת היא שאני פוחד. פוחד נורא מהסרט הזה.
אני זוכר שקראתי את הכתבות שהפכו אחר כך לספר של רון לשם. אני זוכר שאני יושב בבית קפה ירושלמי ופשוט מתחיל לבכות, כי הכתבות האלה בעטו לי בבטן ושברו לי את הלב והזכירו לי דברים שרציתי לשכוח ובפעם הראשונה לא בשיחת חבר’ה, אלא בעיתון, מישהו כתב את מה שתמיד הרגשנו: זיינו לנו את הצורה בלבנון ולאף אחד לא היה אכפת. ואני לא מתכוון לחיזבאללונים. ממש לא.
אני יליד 72', מה שאומר שראיתי את הטנקים נוסעים צפונה כשהייתי בן עשר. ושמונה שנים אחר כך עליתי גם לצפון. שבע שנים אחרי שהשתחררתי אהוד ברק הבין את מה שכל מי שהיה שם הבין מזמן: זה בזבוז. בזבוז של חיים, ושל זמן, ושל נעורים שנשפכו סתם כך לתוך האדמה הקרה והלחה של לבנון. וכשהחיילים יצאו כל כך שמחתי בשבילם וכל כך כעסתי בשבילי. כי אם הם יוצאים, אז בשביל מה אני הייתי בפנים? ושוב נזכרתי: זיינו אותנו.
מי שלא עשה 48 שעות מארב על כלום בלבנון לא יבין את זה. מי שלא השתין בדממה לבקבוקי פלסטיק ריקים, מי שלא עלה בשיירות ממוגנות למרג’ עיון, מי שלא נשאר 21 בחורף, במושב עם שם פרח, עם תמונה של החברה שלו (שתיכף תהיה הלשעבר) תלויה בעמדה המושלגת, מי שלא ראה את הצד”לניקים סוחרים בסחורה גנובה ואת החיילים הישראלים סוחרי הסמים – מי שלא היה בלבנון, לא יבין את זה. בטח מי שלא איבד חברים בלבנון לא יבין את זה. ככה חשבתי, עד שבא רון לשם והבין את זה והסביר את זה ואבא שלי פעם ראשונה יכל להבין על מה אני מדבר. אמא שלי גם. ואני לא בטוח, אבל נדמה לי שהם כמעט התנצלו שהם לא ידעו לאיזו טיפשות ולאיזה גיהינום הם שלחו אותי.
בפעם הראשונה בן הדור שלי עושה על זה סרט, ואני מפחד. הוא באמת יצליח לשאול את השאלות הקשות? הוא יצליח לחדור לתוך הבטן הישראלית הזחוחה והאטומה ולנקב אותה בכאב?
סידר הוא לא האיש למשימה, כך נדמה מסרטיו הקודמים. לא הוא יצעק את צעקת הדור שלי, כי הוא פשוט לא מישהו שצועק. וזו ההזדמנות היחידה שלנו, הרי לא יהיה פה גל סרטי וייטנאם, נכון? אף אחד לא יפיק אפילו פריים אחד נוסף על לבנון, על הגיהינום שלנו. זה כל מה שיהיה. אם זה לא יהיה השעון המעורר של הדור שלי לא יהיה שעון מעורר אחר (וכמה אפשר לישון?).
כל הביקורות שקראתי מצביעות על כך שהפחד שלי מוצדק. כל ה’עשוי היטב’ ו’קולנוע מרשים’ לא מרככים את הפוליטקלי קורקטיות שכולם מציינים. אני קורא ‘סרט נכון פוליטית’ ואני כל כך רוצה למות.
אני ממש ממש מפחד.
זיינו אותנו כי לא ידענו לצעוק. כי לא ידענו להגיד לא לאף אחד אז הם יכלו לשלוח אותנו לחרא הזה. כי חינכו אותנו לשתוק ולמות. תסתכלו מסביבכם גם היום, בטח אחרי הקיץ האחרון – אנחנו עדיין שותקים ומתים. ומי שלא מת ממשיכים לזיין אותו, לא?
האם הפעם מישהו מפסיק לשתוק? האם סידר מצליח להגיד משהו על זה? האם הוא אומר למישהו ‘מספיק’? כי אם לא, עדיף היה לסרט הזה שלא יעשה בכלל.
אני אלך לראות. מקסימום אני לא אדבר יותר.
ארז, קודם כל: אני ממש מקווה שתכתוב כאן את דעתך על הסרט אחרי שתצפה בו. אם תצפה בו. כאן בתגובות, או אלי למייל ואפרסם כפוסט נפרד. לא הייתי בלבנון, אבל כל מה שאתה מתאר עובר מצוין מהסרט – הריטואלים, הריקנות. בעיקר מה שאתה הרגשת: ההתעוררות המאוחרת מדי. יש לי תחושה שגם אם הסרט אינו זועק את זעקת המחאה קורעת הלב שאתה מחפש, הוא ייתן לך חוויה שתעריך. ואגב, אולי כדאי שתראה את הסרט עם הוריך, כי ההבנה המאוחרת של ההורים היא אחד הנושאים המרתקים שהסרט הזה עוסק בהם. זה האספקט הפוליטי האמיתי של הסרט. לא המחאה נגד הממשלה אלא הפקרתם של ההורים את ילדיהם.
ולשאלתך "הרי לא יהיה כאן גל סרטי וייאטנם?" אני שמח לספק תשובה: דווקא יהיה. ארי פולמן עובד בימים אלה על סרט מסקרן מאוד המשלב אנימציה עם עדויות דוקומנטריות של חיילים ששירתו בלבנון. שמעתי השבוע ממישהו שראה כמה דקות מהסרט וסיפר שמדובר בחתיכת בעיטה הגונה בבטן. ושמוליק מעוז, יוצר צעיר, מתחיל לצלם בקרוב סרט בשם "לבנון". כך שיש סיכוי שהזעקה שאתה מחפש עוד תיזעק בשנה הקרובה.
גם אני ראיתי כמה דקות מהסרט של פולמן. לא הייתי מרחיק לכת עד ל-"בעיטה בבטן" (בהסתייגות, כמובן. יתכן מאוד שלסרט בכללותו יהיה אפקט מהסוג הזה), אבל כן, נראה מאוד מרשים.
בניגוד ליוסי סידר, ארי פולמן הוא בוגר מלחמת לבנון הראשונה, קרי מחזור 82, התחלת הבוץ. אני מאד סקרן לראות מה מבשל ארי פולמן, כי אני זוכר את הכתבות שלו ב"העיר" ונראה לי שלבחור יש ביצים.
לגבי "בופור", לא ראיתי עדיין אבל קראתי את הספר של רון לשם והוא ספר באמת מרתק ולופת קרביים. אם לסרט תהיה העוצמה של הספר אז זה סרט מנצח.
פןסט מורטום.
כתגובה ניתן היה לעבור עליה במשיכת כתף – אין אדם ניתםס בצערו- אבל כשהיא מורמת לראש שמחתנו בפוסט, היא דורשת התייחסות שונה. כבר אמרתי שאין שום טעם להתווכח עם ביקורת על סרט אבל יש מקום להתנצח עם ההנמקות, בסיס הנתונים שעליו היא נשענת. ה"ה עם דעה פוליטית. הכותב רשאי לחשוב שהמלחמה בלבנון היתה מיותרת אבל אני, כמי שחולק עליו לעניין זה, מצפה לשמוע ממנו נימוקים קצת יותר ראויים. האם רק במלחמות מיותרות משתינים לבקבוקי פלסטיק? האם רק במלחמות מיותרות אתה נסוג משטחים שכבשת? האם במלחמות צודקות לא שוכבים במארבים ולא מתים בהם חיילים? בקיצור. הכותב לא גיבש עמדה בגלל המצב שהוא מתאר אלא מתאר מצב על-פי עמדה שהוא גיבש קודם.
אז אני לא הייתי שם וזכיתי שלא לראות את הזעוות ולא לחוות את האימים האם זה אומר שאני טועה כשאני חושב שהכניסה ללבנון היתה מוצדקת והבריחה לא מוצדקת? ואם זו דעתי אז זה אמור למנוע ממני לחשוב ולהאמין שמלחמה היא דבר איום ומחורבן ושכל מוות של של אדם שלא בעיתו הוא כואב ושהטבע האנושי מחורבן?
ובשולי הדברים וכהערת אגב.
לא צריך להיות פסיכולוג או רגיש מידי כדי לדעת לקרוא בין השורות ומתחת לטקסט ולחוש שפרסום התגובה בפוסט גורר איתו את אותה תחושת אי נחת שליוותה אותי כאשר ראיתי את סיידר סוחב איתו לברלין את ההורים השכולים.
אבל רק במלחמות מיותרות החזרת שטחים כבושים כואבת עוד יותר. ומאחר וזה נהיה פוסט פוליטי, אז אוסיף את דעתי האישית, שכל מלחמה היא מיותרת, השאלה האם היא הכרחית או לא זאת השאלה.
ולגבי לבנון, מאחר ואני צעיר בשנים ולא היסטוריון, אז אני לא יודע אם המלחמה הייתה מיותרת. אבל בסיקוול הייתי כבר אדם בוגר ומבין דבר או שניים על העולם ועל הביצה המקומית, וזה היה אחד המקרים הבודדים בהיסטוריה בו ההמשך התעלה על המקור. לדעתי היא לבטח הייתה מיותרת, אבל לפחות תפסו שכל/ביצים לצאת מוקדם. וזאת הבעיה בלבנון הראשונה, פשוט היינו שם יותר מדי.
אני אציין שלא ראיתי את הסרט, אבל הוא עוסק 20 שנה אחרי תחילת המלחמה, שזו בעצם כבר לא מלחמה (מיותרת או לא) אלא פשוט מצב נתון.
ואם עסקינן בביקורת פוליטית, אז אני וחבריי תהינו לאחרונה האם ניתן לעשות סאטירה טובה וחריפה בארץ, וכמו חנוך לווין לגרום לאנשים לכעוס ממנה.
אחרי השבוע האחרון, עם מעללי אסתרינה, אני נחרץ שפשוט אי אפשר. המצב הוא מעבר לכל דמיון, ולא נותר על מה לצחוק כדי להעלות דברים שמתחת לפני השטח.
אני מזכיר זאת, כי אני חושב אותו הדבר לגבי הזעקה: כולם יודעים שהמלחמה לא התנהלה בשיאה, אז מה?
לאן תוביל הזעקה, האם משהו ישתנה פה? לא מדובר במיידי אלא בחינוך, בדרך ההתנהלות, האם נצליח לשנות משהו, שאלה טובה, שעתידה מונח בידינו.
אחי שצץ לי אלוהים יודע מאיפה.
זה לא פוסט פוליטי, לא מהצד שלי.
מלחמה היא רוע מוחלט וככזו היא בעיה אנושית ולא פוליטית. אבל משכשהיא מתקיימת השאלה אם היא הכרחית או לא, היא הבסיס לקבוע האם היא מיותרת.
שלא כמוך, אני בדעה ש"טייק טו" של המלחמה ההיא היה "מהמוצדקות" שבמלחמות והעובדה שהיא נוהלה ברשלנות, טיפשות וחוסר אחריות לא שוללת ממנה את המוצדקות. אבל כאן אני לא מתווכח משום שכאמור אני לא מתווכח עם דעות רק עם נימוקים.
כל סרט עוסק במצב נתון והשאלה היא מה הוא מנסה לומר. מיכוון, שכמוך, לא ראיתי את הסרט אז ברור שגם אין לי דעה עליו ובהסתגייות קלה שאיפה שהוא, מה שמנסה הביקורת להדביק לסרט לא בדיוק נידבק לי ליוצר.
וכרגיל בשוליים של הדברים.
ההיטפלות ה"פאבלובית" לאסתרינה מביאה לי בחילה בגלל תחושה שההיטפלות הזו מקורה בשמאל שובינסטי מגעיל ואני אומר את זה למרות שאנשים מאוד מאוד קרובים אלי (שבחיים לא הייתי מגדיר אותם כככאלה) חולקים עלי.
עדנה ארבל מונתה לשופטת בבית המשפט העליון למרות שטענה שיש לה תואר שני ואין לה כזה ואף אחד לא קם.
סטיב אדלר, נשיא בית הדין לעבודה, התהדר בתואר ד"ר למרות שאין לו תואר כזה ואף אחד לא קם.
אבל כשאשה יפה (והיא יפה) בעלת דעות לא מקובלות התרברבה בטמטום על תארים (והמדובר בתאר ולא בהשכלה)שאין לה, שמיים נפלו וארץ זעקה. אז מה לעשות ואני לא מוצא את זה משעשע או סאטירי לטווח מטרות קלות.
ובסוף. אני לא יודע אם אני צעיר ממך או אתה צעיר ממני, פסימי ממך אני בטוח ובכל כולל הכל.
לחתום:
אין פה קשר לפוליטיקה. גם אני הייתי שם – לא רק בבופור הסימלי, אלא גם בגרועים ממנו: דלעת וריחן. אני אומר לך באחריות: לאף אחד אין מושג מה עשינו שם. נשארנו מכח האינרציה, המשכנו להוציא שיירות ומארבים. סתם. יושבים בלילה ערפילי, כזה (ואני לא מגזים) שאם אתה יושב בצריח הטנק שלך, אתה לא רואה את קצה הטנק. סתם – יושבים לילה אחרי לילה, קופאים מקור ורטובים על לשד העצמות מגשם בלתי פוסק. סתם – ללא אפשרות אמיתית לעשות משהו, אפילו אם אתה מאמין במטרה העמומה "מתן בטחון לישובי הצפון" – מעין סיסמא ריקה מתוכן אבל כזאת שקשה שלא להזדהות איתה. מי לא רוצה בטחון לישובי הצפון? אבל איך זה מתקשר למה שעשינו שם?!
עכשיו, למען הדיוק ההיסטורי, הדיון בעד ונגד הנסיגה מלבנון חצה מפלגות ולא נשא אופי פוליטי – אבל למהלתת לעובדות להפריע?
ארז – נשנקתי מהתגובה שלך.
אני מקווה שתלך לבופור ושזו תהיה חוויה חיובית עבורך, גם אם תבכה במהלך הצפייה. זה לא תמיד רע לבכות.
חתום למחיקה – זהו, סופית, אתה אדם מרושע, חסר לב ורגשות. אני מקווה שאף אחד לא צריך לחיות איתך ולסבול את הקור שאתה מקרין.
פוליטיקה היא בעיה אנושית ולא עיסוק בימין ושמאל. זה ייצוג אחד של זה. אופן ההתנהלות של החיים ברמה הציבורית היא הפוליטיקה.
ונימוק למה טייק 2 היה לא מוצדק – כי לא היינו מוכנים לזה, ועובדה התוצאה. האם מוצדק לשלוח את כל כוחותינו בעקבות 2 חיילים? אני בדיעה שלא. האם מוצדק לצאת למלחמה כשאתה יודע שאתה לא מוכן? אני בטוח שלא.
וזה שלמישהו יש סיבה אחרת לצאת נגד השקרים שלה לא הופכים את מה שהיא אמרה לפחות נורא. התקשורת לא ממציאה, היא רק מראה את מה שמתאים לה. אז היא לא נטפלה לסטיב אדלר או לארבל, נו, ברירה טבעית של החזקים.
ומה שסאטירי (או לא כפי שציינתי) זה לא העובדה שהיא אמרה שיש לה תארים, זה איך היא המשיכה עם זה, ומה שיותר גרוע, זה ההאשמות כמו שלך שמר ליברמן עושה. נטפלים או לא – היא שיקרה. זה מה שמשנה.
אני ראיתי אתמול את טרום הבכורה. ויש לי רק דבר אחד להגיד לארז- אל תלך. אני חושב שאמנם מגיע לסידר כל הכבוד על כך שהוא עשה סרט ישראלי בלי הומואים, בלי משפחה חד הורית ענייה ובלי תאונות דרכים. בימים כאלה רק העובדה הזו מרשימה אותי. אני גם לא חושב שהוא עשה סרט רע- הסרט דווקא הרשים אותי, במיוחד מבחינה הפקתית, וצילומית. אבל בתור אחד שגם קרא את הספר, הסרט נכשל בהעברת אותה תחושה שעליה ארז מדבר, תחושה של "וואו, מה שהלך שם זה מדהים, אני לא יכול להיות אותו בן אדם מהיום והלאה."
זו התחושה שהיתה לי אחרי שקראתי את הספר. אבל בסרט לא הרגשתי את זה. הסיבה העיקרית היא, שבספר הצלחתי להתחבר כל כך לדמויות, ובסרט מישום מה, לא הספקתי להכיר אף אחת מהדמויות ממש. זה הכי קיצוני עם הגיבור, שאתה ממש מתחבר אליו ולתחושותיו בספר (שהרי, הוא מספר את הסיפור מנקודת מבטו), ופה- כלום. אתה לא מרגיש את מידת הסבל ואת האבסורד הנורא ששרר שם, בסרט. בספר כן. וזהו, זה מה שהציק לי. ועדיין, אני סבור שחשוב לראות, למרות שהיה אפשר לעשות את זה הרבה יותר טוב- אבל גם הרבה יותר רע.
גם אני הייתי בלבנון ולמען האמת די נהנתי מכל הסיטואציה.
כל אחד מחבריי שהיה שם ידע בסופו של דבר שאם הוא רוצה הוא יכול להשתחרר מהסיטואציה בה היינו בלבנון והיו כאלה שאכן עשו את זה.
אני לא מזלזל בסבל של ארז אבל לכל הרוחות מישהו הכריח אותו להיות שם?
השיח שהסרט יוצר הוא לטעמי שיח מיותר, הסרט מצייר פורטרט סטטי של סבל ובעיניי הוא לא יותר מכתבת תחקיר .
לסידר אין את היכולת האנליטית להבין מהי משמעותה של מלחמה ולמה בני אדם נלחמים.
לקובריק הייתה יכולת כזאת.
אני לא משווה בין השניים אבל קובריק לפחות ניסה לומר את האמת שהיא: בני אדם אוהבים להרוג ובכל אחד ואחת מאתנו היצר הזה ממתין ועלול להתפרץ בסיטואציות מסוימות.
בכל כתבת תחקיר שהייתה על מוצב בדרום לבנון בזמנו תמיד החיילים שדרו את התחושה שרצונם האמיתי הוא להיתקל במחבלים ולהרוג אותם.
מה עשינו שם ואם זה היה נכון להישאר שם כל כך הרבה זמן זהו ניתוח שבאופן אישי די גדול עליי.
מצד שני ראוי לזכור שאנו לא מוקפים בדורשי שלומנו הקיץ האחרון המחיש לנו את זה בצורה די טובה.
יאיר – תודה שפרסמת את התגובה שלי בראש חוצות.
לגבי ארי פולמן – אני ממתין.
לגבי 'לבנון' – הדיווחים שאני שומע הם לא כל כך אופטימיים. קשה להשיג כסף אחרי הבופור.. מחזיק כמובן אצבעות.
אני לא מעוניין להתנצח בשאלות פוליטיות. זה אווילי בעיני לדבר על מלחמה מוצדקת (אני לא התשתתפתי בשום מלחמת לבנון. סתם טחנתי שם מארבים). וגם ענו פה בשמי. רק להגיד תודה לנחשון, ולהיות עצוב בשביל בונו. עצוב (א) כי נדמה לי שההנאה שלו מהשהות שם דרשה סגירה מסיבית של אזורי נפש שלמים. (ב) כי הוא צודק בעניין תאוות ההרג ו(ג) כי הוא צודק שוב – הייתי טיפש. פשוט לא הייתי צריך ללכת.
הנה הבופור עושה את הדיון. כבר משהו. מבטיח ללכת לראות ולהגיד לכם מה חשבתי.
ואגב – לא יכולת לתקן שם 'מושב' ל'מוצב'? 🙂
רוה לארז: אה. חשבתי שזה מושב.
לנחשון
רק כדי שיהיה ברור.
מלכתחילה אמרתי שאין לו שם בעיה עם תגובתו של ארז. אני לא הייתי שם (בלבנון) ואני לא שם (במקום של ארז) וקטנותי ולא הייתי מעז להתערב בכאבו של הזולת.
למרות שיש לי דעה לנושא, אני חסר עניין וחשק להכנס לויכוח מיותר(מבחינתי) האם עסקינן במלחמה/שהייה מוצדקת (ויש כאלה) אם לאו, בפרט לא עם אנשים שאני לא מכיר.
את מה שכתבתי הפנתי כלפי מי שבחר לעשות שימוש פוליטי בכאב של הזולת ולשם, ורק לשם, כיוונתי.
ובאשר לעובדות שמבלבלות או לא מבלבלות אותי, אני אכן יוצא מבולבל משום שנדמה לי שכל מה שאתה מתאר מתרחש גם היום כבט"ש שבשגרה רק מצידה האחר של הגדר. אז מה עניין שמיטה להר סיני?
ולונדטה
כבר הייתי מוכן אבל החלטתי להתאפק, קורה לי לפעמים.
ארז אל תהיה עצוב בשבילי ואל תצדיק אותי- אני לא מעונין בזה הגם שאני לא מחבב אנשים שנותנים לי את התחושה שהם מודעים יותר לחייהם ולסובב אותם יותר ממני.
הבלוג הזה בסופו של דבר נוגע בדבר שיקר לי ואני מאמין גם לך- קולנוע.
הסרט בופור הוא סרט שעשוי טוב בסטנדרטים ישראליים. אך יוצריו בסופו של דבר משקרים לנו ובעולם של שקרים אתה מצפה מיצירת אומנות אמיתית לומר את האמת ואת האמת הזו לקחת אל חייך.
כן, היינו טיפשים.
כן, בשלב מסוים כולנו לא ידענו מה כבר אנו עושים שם.
כן, אנחנו אוהבים להרוג.
כן, בעתיד הנראה לעין זה יימשך.
וכן, הטירוף נמצא גם כאן ולא רק בדרום לבנון.
אולי הסרט הזה טוב יותר ממה שאני יכול לתפוס?
לא.
אני לא אוהב את הקונצנזוס סביב "אם יש גן עדן". בעיקר לא את העובדה שהוא הפך למעין מסמך היסטורי. אני לא הייתי בלבנון, אבל יצא לי לשרת ולדבר עם מספר לא קטן של אנשים שכן בילו שם תקופות ארוכות. אף אחד מהם לא התבטא בצורה כל כך דרמטית לגבי השירות שם. היה משעמם ומשביז ומעייף. זהו, בערך.
אם כבר, מצאתי הרבה יותר חפיפה בין הסיפורים שאני שמעתי לבין "גולני של מי" של אור ספיבק, שגם עוסק בלבנון (בין היתר).
מצד שני, שביזות שיעמום ועייפות זה לא ממש חומר גלם מרתק במיוחד ליצירה.
2 דברים, אולי יותר בעצם:
אף פעם לא הבנתי את כל אלו שהבקורת שלהם על סרט או יצירה אמנותית אחרת היא: לא כיוונת ולא קלעת לדעתי (שהרי ידוע שדעתי ראויה לקליעה). סידר, או מי שזה לא יהיה, לא עשה סרט שאומר בדיוק אבל בדיוק את מה שאתם חושבים? תתווכחו אתו, תגידו שהוא בוגד, לכו תעשו סרט משלכם אבל די עם התלונות על זה שהוא לא אתם.
ובאשר לעמדות שמוצגות או לא ב"בופור". גם כאן אני מוצאת את התלונות מוזרות. סרט הוא לא פתק בקלפי. הוא לא חייב להיות מניפסט שבסופו "הצבע חד"ש" או אני יודעת… ישראל ביתנו. איך שאני הבנתי את הסרט (כמו סרטים אחרים שהערכתי) הוא מנסה להציג תמונה מורכבת. זה לא שסידר עמל ללכת על הגדר, לטעון טענה מכאן ולאזן אותה משם, הוא עשה סרט שמציג את העולם על הבלבול שבו, על האמביוולנטיות. שורות מחץ זה טוב להפגנות לא ליצירה שמנסה לעורר אנשים גם לחשוב.
ובאשר לכל ההשוואות בין הספר לסרט. אני דווקא חשבתי שזה מקסים שיש פער ברור בין היצירות, מבלי לקבוע לכאן ולכאן מה עדיף. זה הרי כ"כ אידיוטי להניח שיש איזו סקאלה ברורה של איכות. מה שכן, התלונות בדבר העדרותן של הדאחקות מהסרט הן קצת ילדותיות בעיני. לא שלא אהבתי את הדאחקות בספר. אהבתי, בטח שאהבתי. אבל הסרט, לדעתי הוא משהו אחר. כמו שכתבת יאיר, הוא דיון על תפקידם של הורים ובגידתם בילדים. יש לי ניחוש פרוע, אבל אני אסתכן: אנשים שהחיבור שלהם לספר היה יותר אינטואיטיבי מלסרט, הם (עדיין) לא הורים.
ורדידות היקרה.
אף אחד לא מבקש שסידר יהיה כמונו( סליחה שאני נוטל את זכות הרבים).
אך הוא יצר יצירה,הוא בחר להראות אותה לעולם וכתוצאה מכך הוא חשוף לביקורת.
התחושה השלטת מבחינתי ממרחק של כמה ימים לאחר הצפייה בסרט היא תחושה של אי אמירת אמת מצד היוצרים.
אמירת האמת היא ניסיון מצד האומן לבטא מורכבות של חיים ולא ניסיון דידקטי בעיקרו, כמו הניסיון של סידר בסרט.( ואני מדגיש בעיניי)
לגבי בגידת ההורים זה עוד רעיון שמופיע בסרט ואני מרגיש את הזיוף שלו. כאילו שההורים שלנו היו חייבים לנו משהו.
ap, אתה צודק היה שם הרבה יותר משעמם ממה שאנשים חושבים.
ראיתי את הסרט ואני מחכה שתפרסם ביקורת בשביל לכתוב את דעתי השלמה, אבל משהו שרציתי לכתוב מייד:
ממשאל קטן שערכתי (ותגובות באתר מחזקות) יש לי הרגשה שמי שבא לסרט אחרי שקרא את הספר – נהנה הרבה פחות, או אפילו לא אהב את הסרט בכלל.
אנשים שהגיעו עם ציפיה לראות סרט מסויים קיבלו סרט אחר לגמרי – מאחר והוא לא מספר את הספר, אלא משתמש בדמויות ואירועים ספציפיים מתוך הספר בכדי לספר את אותו הסיפור בדרך שונה לגמרי.
לדעתי הסרט מצויין, וההחלטה לעשות אותו כך ולא להיצמד לסיפור הייתה חכמה, והיא מה שהופכת את הסרט לאירוע משמעותי.
בונו, אין לי ברירה אלא לרדת נמוך:
אתה אבא?
מהמרת שלא.
אתה יכול להגיד שכל הניסיון לעסוק בשאלת ההורות לא נגע לך. אתה יכול להגיד שלדעתך אין קשר בין הסוגיה הכללית של הסרט (נגיד פחד) ובין אחריות ההורים לילדיהם. אתה יכול לטעון שהדיון הוא בין חיילים ובין מנהיגים. אתה יכול לטעון שהקלף של ההורים מנסה להפוך חיילים עם אם16 ביד לילדים חסרי אונים, בשעה שהם לא כאלה. יש מלא דברים לטעון על העניין ההורי: אבל לזרוק שהוא מזויף? סתם נראה לי כמו שליפה לא מתחייבת מהשרוול. אתה מרגיש את הזיוף שלו? למה, יש לך ססמוגרף שמחובר לנשמה של סידר או של צופיו?
עבורי, שאיך שראיתי בולבול באולטראסאונד, נתקע לי גוש בלתי מתכלה בגרון, לא היה דבר מטלטל יותר מהשאלה הזו: למה אנחנו אמורים לגדל את ילדינו? לפחד או לאומץ?
מזוייף? לי אין מיתר יותר חשוף מזה.
רוה לורדידות: שתי הערות, בעצם יותר. קודם כל, קצת לא נוח לי עם הכיוון שנרמז כאן מדבריך שהורים יתחברו לסרט יותר. זה עושה עוול לסרט. את הצד של "אבות ובנים" בסרט קלטתי רק בצפייה שניה. בצפייה ראשונה כשנשמע השיר "אבות ובנים" הוא נורא הפריע לי. זו היתה לי קלישאת סרטי מלחמה, החייל שמנגן שיר לזכר חברו. רק בצפייה השנייה נפל לי האסימון, הבנתי מה השיר אומר, למה הוא שם והוא התחבר לי לכל עלילת המשנה ההורית שהסרט עוסק בה. שנית, נדמה לי שלא תצליחי לשכנע את המגיב בונו. הוא הגיע לסרט עם האג'נדה שלו ולא תמצליחי להזיז. ככה זה צופים ישראליים כשזה מגיע לייצוגי היסטוריה, לכל אחד יש האמת שלו והוא נעלב ונפגע וכועס כשמישהו מציע ראייה אחרת. אני חושב בדיוק, אבל בדיוק, הפוך מבונו. אני חושב ש"בופור" הוא סרט שמאוורר את מחאתו באופן חכם ואלגנטי, תוך שהוא מקפיד לשמור על יצירת הזדהות עם כל הדמויות בסרט. זה לא עניין של מה בכך. אני די בטוח, אגב, שאם סידר היה עושה סרט בנימה הפוכה, שכולו זעקת מחאה צעקנית ובוטה, אותו בונו היה כותב נגד הפלאקטיות של המסר והחד מימדיות של המחאה. "בופור", בדיוק כמו שהוא, מצליח לעשות הכל, גם לרגש, גם לבקר, גם להניף ידיים בחוסר אונים, גם ללטף לגיבורים על הראש, וגם לדפוק לעצמנו את הראש בקיר. עוד על כל אלה, ובהרחבה ניכרת, מחרתיים במדור שלי ב"פנאי פלוס".
בראש בראשונה זה שאת אם לא הופך אותך לאחראית יותר או מודעת יותר.
לעניין הסרט,התוכן שחזר על עצמו נתן לנו את התחושה איזה מסכנים אנו, מה אנו עושים כאן לכל הרוחות, למה לא נותנים לנו לפעול ולבסוף גם השתמש בקלף ההורים שלאחר מות בנם טענו שהם היו מחנכים את בנם לפחדנות.
המוות שהיה קיים בסרט הוא מוות סתמי, אבל איזה מוות הוא לא סתמי, תאונות הן לא דבר סתמי?
אז אם כך למה סידר בחר לעשות סרט על מלחמה שאת מטרתה אנו לא מבינים, שבתקופה שקדמה ליציאה היה מקובל על רוב העם המנחה השנתית של 25 הרוגים בשנה בדרום לבנון.
שכחתי לציין שאנו גם משקרים לעצמנו ולסובבים אותנו ביום יום אבל מיצירת אומנות אנו מצפים למשהו מזוכך והאמת היא( לדעתי) שרובנו נחנך את ילדינו לאומץ והקרבה( אני מעריך שגם את לפי התנסחות דברייך), ילדינו בסופו של דבר לא ישאלו אותנו מה לעשות ואנו נוכל רק לתמוך בהם אם ייפלו, אם הם יהיו במקומות מסוכנים נוכל רק להתפלל לשלומם ועמוק בפנים אנו נעריץ אותם על כך שהם מסכנים את חייהם, אנחנו נפחד כמובן אבל נספר לכולם כמה גיבורים הבנים שלנו, אנחנו לא נספר לאנשים כמה פחדנים הבנים שלנו(גם לא את).
הסרט חוטא לאמת בכך שהוא הציג את הסבל, אבל שכח לציין שעמוק בפנים אנו אוהבים אותו באותה מידה.
למה?
אני מקווה לדעת מתישהוא.
אז צדקתי.
אתה לא אבא.
ולא, אני לא מחנכת את ילדיי לאומץ.
לבונו.
ברוך בואך למועדון. העתיד המחיקתי שלך כבר הוזן לתוכנת העל ואם לא תשגיח באופן שבו אתה מנסח את דבריך, "תצא בחוץ" מהר מהצפוי.
ולורדידות.
"אנשים שהחיבור שלהם לספר היה יותר אינטואיטיבי מלסרט, הם (עדיין) לא הורים" ולפי הפירוש שאת נותנת למשפט הסתום הזה בהמשך – וואוווווווווו!
אני אולי לא מבין גדול בהורות אבל אני צופה נלהב של ה"נשיונל גיאופריק" ומשם אני קובע את דעתי. אז ורדידות. מעבר לקשר הנפשי, מעבר לדאגה המתבקשת ומעבר להקניית ערכים, התפקיד הראשוני והמרכזי של ההורות זה להקנות לילדיהם את יכולת השרידות כדי שהגזע ימשיך להתקיים. ככה והכי פשוט שיש. יש חיות שיכולת השרידות שלהם תלויה בבריחה והתחפרות, יש שנסמכות על הכישורים שלהן להתגונן, יש שמאמצות כוח תקיפה ויש שמפתחות כושר התרבות. אצל האדם, שהוא בס"ה המטומטמת שבחיות, יכולת השרידות משולבת. פעמים הוא נאלץ לברוח, פעמים להתגונן או להתקיף (עם אם 16) ולפעמים לכמת תעצמו. אז עזבי אותי מכל הקישקוש הרמת השרוני הזה על "הפקרת הילדים" ועוד כשאת "מוכיחה" אותו באיזה שהוא אולטרא סאונד מגמגם, הטיעון הזה……………….. וכאן, כדי לא להסתכן במחיקה, אני משאיר לך להשלים את המשפט בשתי מילים.
חתום למחיקה, שלום. לפי מיטב הבנתי אתה גורם שמקורב לחברות הפצת סרטים בארץ. יש לך מושג כיצד נכנסים באופן סדיר לרשימות המוזמנים להקרנות המוקדמות?
לעידן.
כדי להיות מוזמן להקרנות האלה אתה צריך להיות על תקן סלבס,מעצב דעת קהל, אישיות עם מידת פרסום וכאלה.
אבל. כמו שכבר כתבתי לך בעבר ההקרנות לא סגורות ולא מתיימרות להיות מועדון סגור וזה אומר שכל מי שמזדמן אליהן, ואפילו אם הוא סתם עבר במקרה ברחוב, יכול להיכנס (לפעמים אפילו מברכים על זה כי זה עוזר למלא אולם שלא תמיד מתמלא) ואף אחד לא מונע זאת בגלל שלאף אחד אין אינטרס למנוע. הדבר היחיד שמעניין יחצ"נים ושאותו הם בודקים זה רק לוודא שמי מהידוענים שנמצא ברשימות שלהם אכן הגיע. זה הכל. אז הבעיה שלך היא לדעת מתי ההקרנות ואת זה אתה יכול ל"גלות" אם תרים טל למשרדי ההפצה ותשאל את המזכירה מתי ההקרנה (מזכירות בד"כ מוזמנות ויודעות) ופשוט תגיע.
וטיפ קטן. אם אתה מגיע תיזום שיחה סתמית עם היחצ"ן וכך תעשה בזו שלאחריה וכו'. אחרי שתיים שלוש הקרנות כאלה, שבהן תהפוך מוכר ליחצ"ן, תדרוש/תבקש להכניס אותך לרשימות שלו. כל יחצ"ן מחזיק בכיס רשימות "עמך" – כאלה שעוזרים למפיץ להבין/לדעת/לחוש איך הסרט עתיד להתקבל אצל הקהל הרגיל.
חתום למחיקה, חן חן על הטיפים, תודה ויום נעים.
הנה עוד סיבה לדאגה: צה"ל (וגרוע מכך – דוברת צה"ל!!) מחבקים את הבופור (ובועטים בחדש של רנן שור באותה הזדמנות): http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/834006.html
לא ברור מתי אראה סוף סוף את הסרט של סידר אבל שוב – זה לא נראה טוב.
מה שכן נראה מבטיח זה סרט העדויות של נורית קידר. היא, בעיני, יוצרת דוקומנטרית בינונית ביותר, אבל עם חוש מדהים לסיפורים טובים (ככה שבדרך כלל יוצא שאני מאוכזב מסרטיה: פוטנציאל מדהים, ביצוע צולע), אבל התיעודי שלה על לבנון נשמע כמו השלמה חיונית לסידר, והמינימליזם שבו הוא נעשה מעורר ציפיות.
http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/833497.html
נראה לי שאארגן לי הזמנה לדוק-אביב…
מעניין לחזור לפוסט הזה ולדבריו המרתקים של ארז, שנה ורבע אחרי,ולהביא את דבריו של ארי פולמן כנגד "בופור" (מתוך הראיון עם רוגל אלפר, אני לא יודע איך עושים כאן לינק בצורה נקיה):
"הספר שעליו מבוסס הסרט 'בופור' הוא ספר טוב, 'אם יש גן עדן'. בני מחזור שלי כבשו את הבופור. נדהמתי שזה מתרחש 18 שנה אחרי שהמחזור שלי מת שם. ישבו שם 18 שנה. והם אכלו פי מאה יותר חרא מאיתנו. ואתה יודע מה הבעיה בסרט 'בופור'? במאים שלא היו במלחמה נהנים מהזוהר שבדבר. כשנער בן 15 רואה את זה הוא אומר לעצמו, הם קולים, החיילים האלה.
מלחמה זה זוועה, אבל אלה גברים. זאת הבעיה ב'בופור'. יש שם גלורי. הייתי נער כזה. וככל שהבמאי יותר מוצלח, ויוסף סידר מוצלח, זה מחטיא את המטרה של סרט אנטי מלחמתי. התקווה עם סרט אנימציה היא שיבואו הרבה טינאייג'רים ויבינו מה זאת באמת מלחמה, ויהפכו לנערים יותר מפותחים ממה שאני הייתי. "