להקת אסיה
1. הנה, מגיליון "פנאי פלוס" של אתמול, הביקורות שלי על "החופשה של מיסטר בין" ו"תחושה מוקדמת".
2. עצה ליונייטד קינג בקשר למקבץ האסיאתי במוזיאון: כדי להדגיש את האלמנט הפסטיבלי שבאירוע, כדאי לשקול לצאת במבצע – שני סרטים בכרטיס אחד.
3. עצה לחובבי הקולנוע האסיאתי שבדרכם למוזיאון: תבחרו הצגה יומית, או יום בו המוזיאון פתוח עד הערב, ובמחיר הכרטיס לסרט גם תוכלו להסתובב לפניו או אחריו בתערוכה של מארק רותקו שנפתחת במוזיאון הערב. יום מושלם של תרבות עכשווית.
4. זה כריס דויל, הצלם של "החיים האחרונים ביקום" ו"גלים נסתרים", בפגישה שלנו בפסטיבל ברלין שעבר. זה היה 11 בבוקר ודויל כבר היה שיכור. ראיון של ממש לא יצא מזה, אבל גם להריח את הבל הפה האלכוהולי של אחד מגדולי הקולנוענים של ימינו זה סוג של הישג.
5. וזה מה שהיה לי לכתוב על שניים מסרטי המקבץ האסיאתי במוזיאון. גרסה מקוצרת של זה מופיעה ב"פנאי פלוס" של אתמול. אבל עם תמונה גדולה ונפלאה.
לפעמים פעולה טובה אחת יכולה לכפר על שלל טעויות ושטויות. קחו למשל את חברת יונייטד קינג, המפעילה את הקולנוע במוזיאון תל אביב, המיועד לסרטי איכות זרים. נציגי המפיץ מגיעים לכל הפסטיבלים הגדולים בשנים האחרונות, ויוצאים מהם עם שלל עצום. כשאני שואל "מה תעשו עם הסרט?" אני נענה "הוא מיועד למוזיאון". אבל אז הסרטים הבאמת יחודיים, אלה שזקוקים לקהל קשוב, סבלני, שמוכן לנסות טעמים קולנועיים אחרים, נעלמים במעמקי המחסנים, ולמוזיאון מגיעים סרטים זרים אבל קיטשיים, המיועד לקהל מפונק, בורגני, לובש פרוות (לפעמים מטאפוריות, לפעמים לא), שמגיע לקולנוע בשביל נופים ומאכלים, ולא כדי להתמודד עם אלטרנטיבות סגנוניות ועלילתיות. וכך קרה שכמעט כל הסרטים הכי מדוברים בפסטיבלים של השנים האחרונות נקנו להפצה בישראל, לרוב על ידי יונייטד קינג, ואז לא ראו אור מקרנה. זה הגיע למצב המגוחך בו שניים מהסרטים המדוברים של השנים האחרונות העלו אבק במחסנים כבר שלוש, כמעט ארבע שנים.
לכן הופתעתי לטובה כשביונייטד קינג החליטו לתקן את העוול הזה ובאופן מעורר הערכה וכבוד: הם קיבצו יחד חמישה סרטים אסיאתיים והם מעלים אותם במקביל להקרנה במוזיאון. בכל יום ארבע הקרנות של ארבעה מחמשת הסרטים, כשבשבועות הבאים הסרטים שיזכו לביקוש הרב ביותר יקבלו נוכחות גבוהה יותר בשיבוצי ההקרנות. שניים מהסרטים מתאילנד (עליהם מיד בהרחבה), אחד סיני, אחד טאייוואני ואחד מסינגפור. אין באמת קשר בין הסרטים, לא נושאי ולא סגנוני, פרט לעובדה שהם מגיעים מאותו צד של הגלובוס. אבל עזבו, שום דבר לא נכון באירוע הזה פרט לקיומו. בפועל אנחנו זוכים למעין פסטיבלון קולנוע, של סרטים שזכו לביקורות אדירות בעולם. תיכוניסטים, חיילים וסטודנטים, שסרטי הילדים שהמולטיפלקסים מציעים להם בחול המועד פסח לא מתאימים לטעמם האנין, יכולים לשרוץ כעת באופן מרתוני במוזיאון. כמו שצריך.
אני ראיתי ארבעה מחמשת הסרטים. עם "שלוש פעמים" הטייוואני יש לי לא מעט בעיות (אם כי כמה מהמבקרים האהובים עלי חושבים שהסרט גאוני), ועל "העולם" הסיני אנסה להרחיב בפעם אחרת. את תשומת הלב אקדיש הפעם לשני הסרטים מתאילנד, מאת אחד הבמאים שאני הכי מחבב כרגע בעולם – נסו להגות את שמו בלי לגמגם – פן-אק רטנארואנג. שני הסרטים שלו "החיים האחרונים ביקום" (סרט שאני מהלל כבר כמעט ארבע שנים, מאז ראיתי אותו בפסטיבל ונציה ב-2003) ו"גלים נסתרים" הם כמעט סרטים אחים. בשניהם מככב השחקן היפני הפופולרי אסאנו טדאנובו (ששיחק לצד טאקשי קיטאנו גם ב"טאבו" וגם ב"זטואיצ'י"), ואת שניהם צילם כריס דויל, שהיה הצלם הקבוע של וונג קאר וויי עד שרבו על הסט של "2046".
"החיים האחרונים ביקום" הוא לא פחות מיצירת מופת. זהו סרט איטי וסהרורי, ומרגע שמסתנכרנים לקצב שלו מגלים שהוא רווי בהומור ציני ואבסורדי. טדאנובו מגלם בו ספרן יפני שחי בתאילנד, עם אובסייה פדנטית לסדר וקיטלוג. הוא מחליט להתאבד. אחיו היאקוזה, שמגיע אליו בהפתעה, משבש את תוכניותיו. אנשי היאקוזה שרודפים את אחיו, משבשים גם הם (אחד מהם הוא במאי הפולחן היפני טאקשי מיקה). ואז הוא פוגש בחורה. ואז היא נהרגת. ואז הוא פוגש את אחותה. כאן, אם אני זוכר נכון את המבנה האליפטי של הסרט, חלפה לה חצי שעה של סרט, והבמאי – שרק מטיל לסרטו המוקפד והסטטי עוד ועוד כאוס, זורק עכשיו פנימה את כותרות הפתיחה. כל דבר שתצפו לו, יקרה כאן ההפך. עד שלקראת סוף הסרט תצטרכו לשאול: רגע, האם כל זה בכלל קורה או שמדובר בהזיה של הגיבור, שלרגעים מתבלבל בין האחות החיה והאחות המתה מולו, ולרגעים נדמה כאילו הזמן מתגלגל לאחור, או מואץ קדימה. והכל מצולם באופן יפהפה, כל פריים מושלם, כל תנועת מצלמה מספרת סיפור שמתחיל בדרך אחת ומסתיים אחרת. והכל, כאמור, נעשה באירוניה, בציניות, באופן הזוי ומחויך, כמעט מסטולי. התוצאה היא סרט מהפנט לחלוטין שיוצר תחושת ריחוף. אמנות קולנוע אבסטרקטית סוריאליסטית במיטבה.
בשנה שעברה פגשתי את פן-אק רטנארואנג בפסטיבל ברלין. הוא הדהים אותי כשסיפר לי שתקציב סרטו האחרון, "גלים נסתרים", היה גדול בהרבה מתקציב "חיים אחרונים ביקום". נדהמתי כי זה נראה הפוך: "גלים נסתרים" נראה מצומצם אף יותר מהסרט שבא לפניו, מופשט יותר, אוורירי יותר. אם "חיים אחרונים ביקום" נראה קצת כמו בונואל אסיאתי, הרי ש"גלים נסתרים" מצטט מהאחים כהן ("פארגו" ו"ברטון פינק") ומ"הניצוץ" של קובריק, לסרט בו טדאנובו הוא הפעם טבח מטונף המבצע משימת חיסול עבור הבוס שלו ואז נאלץ לברוח לאי פוקט. ולכאן הלך התקציב: הסצינה הארוכה והנפלאה, מין ז'אק טאטי תאילנדי, המתרחשת במסעו מבנגקוק לפוקט, צולמה בסט של בטן אוניה שנבנה במיוחד באולפן. הסט הרועד, הם קראו לזה. בפוקט הם צילמו רגע לפני הצונאמי שהחריב את האי (ושהופך את שם הסרט למצמרר בנבואתו), אבל הסרט הגיע לפסטיבלים אחרי האסון. פתאום ההומור המקאברי של הסרט נראה קצת טראגי.
כשצופים בסרטים האלה יחד החוויה מופלאה. רטנארואנג – שעובד כבר על סרט חדש – הוא במאי שנון שמשתמש בקונבנציות קולנועיות, אבל מפורר אותן לפרורים ומהן לש עיסה חדשה, ייחודית לו. כשיוצאים מסרטיו, העולם נראה מקום מוזר ותמהוני יותר.
אני מניח שמה שהקפיץ אותי היא הגישה של יונייטד קינג. לא הרגשתי שיש כאן פסטיבל, אלא מכירת חיסול. יש כאן גם איזשהו סוג של פטרונות: תאילנד-סין-טאיוואן, זה הכל אותו דבר, לא?!. לכל סרט מגיעה (כנראה, לא ראיתי כמעט אף אחד) תשומת לב בנפרד. מה גם שלפי הבנתי ההקרנות הן לזמן מוגבל. בעוד חודש יעלה במוזיאון תן אביב סרט אחר (החדש של דיויד לינץ' ?). וגם אם מדובר בפסטיבל, דרושים לכך שניים-שלושה אולמות הקרנה. אני מניח שכל סרט שונה מהאחר- בשפה, בז'אנר, בסיפור. כצרכן קולנוע, קצת קשה לעקוב באיזה שעה מוקרן סרט ספציפי.
רוה לאיתן: דיוויד לינץ' עולה כבר בשבוע הבא, לא במוזיאון. ואם יש משהו מעצבן זה למה יונייטד קינג הולכת וקונה סרטים זרים בסיטונות כשברור שהם לא יודעים מה לעשות איתם. אבל אני מעדיף את אריזת ה"מכירת חיסול" מאשר המפיצים שגונזים סרטים בלי לתת לקהל הזדמנות לראות אותם, אפילו לתקופה קצרה, על מסך גדול.
האם אי פעם אנו נזכה לצורת סיפורים כזאת שיאושרו ע"י הקרנות בארץ?
אני נדהם מהחדשנות הסיפורית של המזרח ושואל את עצמי כל פעם מחדש איפה נמצא את היתרון היחסי שלנו והאם הקרנות המז===ות לא עומדות בדרכנו ליצירת אותו יתרון שעדיין לא ברור לי איזה צורה צריכה להיות לו.
רוה לבונו: בשביל מה אתה צריך קרנות?
תודה, יאיר, על העדכון. בשבועיים-שלושה האחרונים אני מרגיש שנוצר איזשהו ואקום. את כל הסרטים שמעניינים אותי כבר ראיתי, ושום דבר מעניין לא מגיע. זה לא סתם שהפוסטים שלך בשבוע האחרון לא נגעו לסרט מסוים. ברגע שכתבת ש"300" הוא אלבום הבי מטאל שהתחפש לסרט החלטתי סופית שאני לא אלך לראות אותו, אבל אני גם מקווה שבמקביל לפסטיבל "300" תקפוץ גם לארכיון ותשלוף משם את הביקורת שלך ל"מלהולנד דרייב" (שאני מאוד אהבתי, והבנתי שאתה לא כל כך).
לבונו: "ההסדר" של יוסף סידר מסמן איזשהו קו פרשת מים בתולדות הקולנוע הישראלי לא רק בגלל ההצלחה הקופתית שלו, אלא גם בגלל שבבואו סימן סידר סוף להרפתקנות הסגנונית של הסרטים הישראליים של שנות ה-90.זו היתה פעם ראשונה שאני זוכר שבביקורות על סרט ישראלי נאמרו המילים "מקצוען", "שוטף", "זורם", "יודע לספר סיפור" ודומותיהן. מ"חולה אהבה בשיכון ג'" ועד ה"הסדר" עברו 4 שנים. באמצע, ומסביב, היו, למשל, "מסוכנת" של שמי זרחין, "אושר ללא גבול" של יגאל בורשטיין, "צלקת" של חיים בוזגלו, "יום יום" של עמוס גיתאי, אם להביא רק 4 דוגמאות של הרפתקנות סגנונית. כולם התרסקו בקופות, ובכולם תמכה קרן הקולנוע הישראלי. נדמה לי שבמקביל לכניסתו של חוק הקולנוע לתוקף, קיבלה הקרן החלטה (לא באופן רשמי) לתמוך בסרטים קומונקטיביים יותר. המטרה היתה, כנראה, קודם, להחזיר את האמון של הקהל בקולנוע הישראלי. ואז באו, בין היתר, דובר קוסשוילי, ניר ברגמן, דרור שאול, וגם אבי נשר, שחזר מאמריקה. היום, כשהקולנוע ישראלי כבר יושב חזק בלב הקונסנזוס, ניתן לעשות נסיונות : לא ראיתי את "נוזהאת אל פואד", אבל ממה ששמעתי הוא לא ימשוך קהל. מצד שני, יש לדורון צברי סרט ששוכב כבר כמה שנים בחדר העריכה, ומשלב בין הדוקומנטרי לעלילתי (ונדמה לי שגם טיפה אנימציה). ראיתי כמה דקות ממנו, ואני חושב שבעזרת שיווק נכון הוא יכול למשוך לא מעט צופים. שני הסרטים האלו, אגב, נתמכו על ידי הקרן.
האקלים הפוליטי והחברתי הייחודי של המדינה שלנו הוא היתרון שלנו (ראה הצלחתו הגדולה של "ללכת על המים" בחו"ל).
ולסיפא של יאיר: "ימים קפואים", סרט משובח, שלא נתמך על ידי הקרן, ונעשה באופן עצמאי וכמעט מחתרתי, זכה בשבוע שעבר בפרס ראשון בפסטיבל בבלגיה. יש מקום לכולם.
כריס דויל רעה צאן בישראל?
זו עובדה מעניינת.
רצתי כמו ילד טוב לראות את "גלים נסתרים" ולהפתעתי גיליתי שאני מכיר אותו – זה בדיוק מה שאני רואה בכל התסריטים של הסטודנטים הכי חלשים שיוצא לי לקרוא בזמן האחרון. יש שם אותו שימוש שרירותי באקדח(התמונה הראשונה), במילה בוס, בנסיעה, במקום זר. שום דבר לא קורה באמת, השחקנים נרדמים לנוכח הרפליקות המלאכותיות, כל הפעולות מגושמות נורא (דוגמא מקרית – הרגע שבו נהג המונית בפוקט מחזיר לידיו את הפרח שהוא נתן לגיבור).התפנית בסוף הסרט נכתבת מהראש ומשוחקת בהתאם. אני מתקשה לומר משהו אינטליגנטי כשכל מה שבא לכתוב זה "אפסות". ואגב, במוזיאון הוא נראה לא טוב כאילו מישהו שיחק שם עם הפוקוס. אני מוכן להאמין שבמקור הצילום נחמד בפתיחה אבל בהמשך גם את זה אי אפשר לומר.
ועוד הערה שאני לא יכול להמנע ממנה. ב"חברות הכי טובות" של ענת גוב יש ויכוח בין ללי וסופי על איזשהו סרט של אנטוניוני. ללי טוענת שהרחובות הריקים בסרט מסמלים את עולמו הפנימי של הגיבור וסופי עונה לה שפשוט לבמאי לא היה תקציב לניצבים. בעיני אחד הדברים הכי יפים בקולנוע זה בימוי נדיב שמרעיף תשומת לב על כל חלקי הפריים ולא רק על הדמות שבמרכזו. זה קורה בצורה יפהפיה ב"הנודע לשמצה", ב"סקופ" וב"הדליה השחורה" וזה חלק משמעותי ממה שעושה אותם לסרטים האהובים עלי השנה( בכונה נתתי דוגמאות של סרטים שהביקורת קיפחה). כאן (בדיוק כמו ב"חיים בין השורות" שגם אותו רוב הביקורות מאוד אהדו) הויתור על עיצוב העולם (מה שמתבטא בריקנות התמוהה של הספינה ושל המלון בפוקט -אין בהם אף בנדם נוסף לאילו שקיבלו רפליקה בתסריט) מעיד בעיני רק על חוסר כישרון. וזה הולך יד ביד עם זה שכשנהג המונית או בעלת המלון מדברים אני לא רואה אנשים שזה באמת העיסוק שלהם אלא אנשים שהגיעו לסט כדי להגיד את השורות שלהם.