02 יולי 2007 | 13:28 ~ 10 תגובות | תגובות פייסבוק

כל הסינמסקופים בעולם

יש כתב עת קנדי לקולנוע בשם “סינמה סקופ” שקם ב-1999. יש גם כתב עת איטלקי, “סינמסקופ“. והיה רגע בסוף שנות התשעים של”פרמייר” היה מדור חדשות בתחילת המגזין בשם “סינמסקופ”. למרות שאת הצירוף “סינמסקופ” כמובן שלא אני המצאתי – המותג שייך לאולפני פוקס המאה ה-20 מאז תחילת שנות החמישים – אני חושב שבינואר 1996 הקדמתי את כל אלה שציינתי קודם בכך שקראתי למדור ביקורות/ניתוח/ניוז על קולנוע בשם הזה, שגם מנציח את הפריים הקולנועי האהוב עלי – סרטים בסינמסקופ אשכרה מרגשים אותי יותר – גם מנסה לבטא אג’נדה של “התייחסות לקולנוע בפריים רחב”, וגם נראה קצת כמו “סקוּפ” (ואכן, רבים מבטאים את השם הזה עם שורוק במקום עם חולם, אבל זו תופעה ישראלית מוכרת, ראו השיבושים המקומיים ל”אינטרקוּם” ו”סלקוּם”).
בכל מקרה, ה”סינמה סקופ” באנגלית יותר דומה ל”מערבון” מאשר למדורים שלי, ויש שם לא פעם מאמרים ארוכים ומלאי להט על הסרטים שלא תקראו בעיתונות היומית (וגם מאמרים מסורבלים, תמוהים ובלתי נסבלים). כתבת הסיכום של מארק פרנסון בגיליון האחרון (לא כל הגיליון מגיע לאינטרנט) עניינה אותי משתי סיבות. קודם כל, אחרי שהוא הלך וקטל כמעט את כל הסרטים שזכו להתלהבות בקאן – חוץ מגאס ואן סאנט, אבל פררה, אוליבייה אסייאס והסרט הקוריאני הכה-מסקרן “שמש סודית” – הוא ציין לטובה את הסרט הצרפתי “השאלה האנושית”, שלא שמעתי על הרבה מבקרים שהזכירו אותו. מה שגרם לי לסמן את הסרט, שיוקרן בפסטיבל ירושלים הקרוב, ברובריקת ה”רוצה לראות”.
והדבר השני הוא משפט כמעט אגבי, בו הוא מסכם את פרויקט האנתולוגיה “לכל אחד הקולנוע שלו”. הנה (מקרא – HHH זה הו הסיאו הסיין):

(Highlights: Oliveira, HHH; lowlights: well, many, but let me just say I doubt I’ll see another Gitai film.)

===========

הנה כתבה ממש מצוינת מ”הניו יורק טיימס”, שאני מניח שתתורגם בימים הקרובים ב”הארץ”, על הפנייה של בכירי במאי סין לעבר הבלוקבסטרים המפוארים והיקרים (ולמי ששאל בעבר בתגובות לגבי לינקים לאתרים בהרשמה: ככל הידוע לי אני מפנה רק ל”ניו יורק טיימס” ול”לוס אנג’לס טיימס” הדורשים הרשמה. זה בחינם, וזה מאוד מומלץ, כי יש שם חומרים שקופי-פייסט קטן לא יצליח לתמצת).
הכתבה מתמקדת בשלוש הפקות הענק האחרונות של מיטב במאי סין: “קללת פרח הזהב” של ז’אנג יימו, “ההבטחה” של צ’ן קאיגה ו”הנשף” של פנג שיאוגנג.
התסכול אותו הבעתי, מנקודת מבט של צופה, בביקורתי על “קללת פרח הזהב” הופך לדילמה עטופה בפרדוקס בכתבה של “הניו יורק טיימס” מבייג’ין: ז’אנג יצר סרטים קטנים שזכו להצלחה, פרסים ושבחים בכל העולם, אבל חלקם הוחרמו ונגנזו על ידי המפלגה במולדתו בגלל הביקורתיות החברתית שלהם. כעת הוא עושה, זה הסרט השלישי, מופעי ראווה פשיסטיים, אימפריאליים, פטריוטיים, שזוכים להצלחה עצומה בסין, גרמו לו לפיוס עם הממשלה (ששכרה אותו לביים את טקס הפתיחה של האולימפיאדה ב-2008), אבל עכשיו הוא מקבל במולדתו ביקורות איומות ונוראיות בעיתונותץ ומצד קולגות, והכי חמור: אפילו בטאוני המפלגה הקומוניסטית מוקיעות את סרטיו האחרונים כ”חלולים וצמאי דם”. פשוט אי אפשר לרצות את כולם, אה?
המספרים מסחררים. “קללת פרח הזהב” עלה 45 מיליון דולר, יותר מכל סרט סיני אחר. הוא הכניס בסין בלבד 38 מיליון דולר, מה שהופך אותו לסרט השני הכי קופתי בתולדות סין (אחרי “טיטאניק” שהכניס 44 מיליון דולר), אבל בגלל שהסרט לא ממש הצליח מחוץ לסין, זה כנראה יהיה להיט ענק שיפסיד כסף (אם כי, על פי המתואר בכתבה, כמות השת”פים המסחריים סביב ההפצה היו כה רבים ועצומים שאני מניח שאיש לא הפסיד כאן את ביתו). ז’אנג בנאי ארמון קיסרי מצופה זהב שבנייתו נמשכה חמישה חודשים, שכר 20,000 ניצבים וקנה 3 מיליון חרציות.
ולא רק המבקרים קוטלים את הסרטים האלה, גם עמיתיהם הצעירים של הבמאים האלה. המוכר שבהם הוא ז’יה ז’אנג-קה, הבמאי של “העולם” ושל “חיים דוממים” (הזוכה בפסטיבל ונציה האחרון). בקיצור אופרה – אבל לא בגרוש, במיליארדי ין.

===========

אחרי שסוף סוף גמרתי לעבוד על הגרסה המלאה שלי לראיון ה-6,500 מילה עם אבי נשר, הרגשתי הקלה. זהו, מה שרציתי להגיד נאמר, נכתב, עכשיו סוף סוף אני חופשי ופנוי לעבור הלאה לשאר המטלות על שולחני. בכל זאת, בונג ג’ון-הו מחכה לי. ואז התחיל כל הסיפור עם כתבת האודישנים. ראיתי אותה באינטרנט לפני שהתחיל כל הבלאגן, חשבתי שהיא פרומו מצוין לסרט, ובעיקר עפתי לתקרה מאגם רודברג. עד שבת חשבתי שהיא בובת פורצלן יפה, בשבת ראיתי אותה מגירה רגש באופן שהדהים אותי. אם הייתי קולנוען הייתי יושב עוד באותו לילה לכתוב סרט (נואר-מותח) לאגם רודברג ודנה עדיני (עם סצינת שחייה לילית בעירום, כמובן). עכשיו: אני מעולם לא עשיתי, לא ראיתי ולא נכחתי באודישן. אני לא במאי ולא שחקן. אתמול התחלתי לקבל תגובות על זה שמדובר בחטא מקצועי גדול, הפרת אמון. קודם כל, לא ידעתי. אתם מוזמנים לעדכן אותי, שחקנים ובמאים המבקרים כאן, כי אני מניח שיש כל מיני גישות. האם אודישן הוא שטח פרטי ואינטימי וחסוי בין השחקנים ובין יוצרי הסרט? האם זו אקס-טריטוריה? אני שואל בכנות, מה מקובל? בכל מקרה, הרמתי גבה ועניתי “נו, האם עולה על הדעת שמי שהופיעה בכתבה לא ידעה על כך?”.
וכאן, החזית העממית לשיחרור ישראל מאבי נשר מיד הנצה בתגובות בבלוג בהיותי קצין העיתונות הראשי שלו. ואני, יו נואו, אינני. האם זו עדות לשפלותו או לחוסר רגישותו? יתכן. האם צדקה רובי פורת שובל? אולי. לא יודע איך זה קשור לכאן, אבל אולי. האם זה גורם לי לחשוב משהו אחר על סרטיו? לא. בעיקר התחושה היא שאבי נשר – בתוך הברנז’ה – כרגע can do no right. גם אם יקרוס האגף המערבי של סי אנד סאן והוא ירוץ אל בינות ההריסות לחלץ נערה גוועת, יבואו אלה שיטענו שהם הרגישו שזה היה כמו אונס. ניצול. תרגיל שפל למען הרייטינג. רבאק, אונס? ומה היה הניתור המשונה הזה של יובל אברמוביץ’ “כאדם וכשחקן” (וכעמיתי לשעבר לבכיר עיתוני הפפרצי בארץ) שפתאום רץ לשח”ם? העסק, כך אני מניח, נורא פשוט ונורא ברור: שחקניות, עשו משהו ללא אישורכן? פגעו בזכויותיכן? עשו קופה על גבכן? ביזו אתכם בפומבי? תבעו את הסרט, את ההפקה. זה ביזנס. ובשם האלוהים, אל תגידו שאחרי שהרגשתן מנוצלות עוד תופיעו לאודישן הבא לסרט של אבי נשר. איפה השכל? אה, ועצה טובה לחיים, וזה טיפ חינם לכולם: אל תספרו סודות אינטימיים מביכים על החיים כשיש מולכם מצלמה. גם אם הבמאי הוא נזיר טיבטי שנשבע לעשות רק טוב לכל ישויות היקום. דיוויד או ראסל יכול לספר לכם על זה.
אבל אם אכן שודרו קטעים ללא אישור השחקניות, או אישור שניתן באמצעי מרמה, זה איום, זה פסול, זה מגונה. אתם יכולים להיות בטוחים שבאודישנים הבאים לסרט רב תקציב בהפקת האחים אדרי כולם כבר יגיעו עם חוזים מוכנים מראש, מה בדיוק אפשר ואי אפשר לעשות עם האודישנים, ובעיקר: כמה זה יעלה.
אבל זו בכלל לא השערורייה הגדולה של סוף השבוע. מזמינים את מוני מושונוב, צבי שיסל ואריק אינשטיין לשיחה על דיסק לשירי ילדים, ולשער המוסף שמים רק צילום של אינשטיין, בלי איזכור לקיומם של חבריו לידו. אשכרה, הרגשתי שאנסו אותי. סימה בטח התקשרה כועסת.

=========

אה, ובזמן שקראתם את הפוסט הזה “הסודות” חצה את קו מאה אלף הכרטיסים.

=========

והכי חשוב: אם פספסת את הבלוג הלילה – אדוארד יאנג, הבמאי הטייוואני הגדול, מת. קראו את הטקסט הנפלא של חגי לוי על יצירת המופת שלו “אחת ושתיים”.

נושאים: כללי

10 תגובות ל - “כל הסינמסקופים בעולם”

  1. רם 2 יולי 2007 ב - 14:10 קישור ישיר

    ושוב אתמול “סקנדל” יחצני כאשר אבי נשר מספר שלא “ידע” על שידור פרטים אינטימים מהאודישנים לסרט שוב חגיגות בעיתונים פורומים ושוב כוווולם מדברים על הסרט
    יחי הקונספירציה יאיר בכאב לב וצער רב אני חייב להגיד שלמרות הערכתי הרבה כיוצר לאבי נשר הקמפיין הזה של הסרט מעורר בי בחילה

  2. הש"ג 2 יולי 2007 ב - 15:25 קישור ישיר

    סימנתי לי לראות את “השאלה האנושית” כשדפדפתי בחוברת ירושלים בייחוד בגלל מתיה אמלריק המצויין שכל תפקיד שהוא עושה יוצא נהדר.

    ולגבי נשר ופמיניזם, בכל זאת יש תחושה שהוא לא היה עושה את זה לשחקנים גברים צעירים – מאותה סיבה, כמו שכתבו כאן מקודם בתגובות לפוסט הקודם, שהוא לא היה שם בסרטיו נשיקה/רומן בין שני גברים.

  3. ברווז גומי 2 יולי 2007 ב - 16:03 קישור ישיר

    רוה, אז עכשיו מותר לרודברג לבוא לסרטים של פליני?
    והטקסט של חגי לוי הוא אכן נפלא.

  4. רז-ש 2 יולי 2007 ב - 16:37 קישור ישיר

    האם לכולם נראה בכלל לגיטימי לשאול שחקניות צעירות שרק רוצות לקבל את פריצת חיהם ולהתקבל לסרט גדול שאלות אינטימיות על חיהן, על השפעות מיניות ונשיקות לסביות הבמהלך אודישן? עם או בלי מצלמות זה פסול. מדובר בניצול רע של הסטאטוס בין הבמאי לנבחן, סטאטוס שהוא בלתי שיוויוני מהגדרתו. ולא אין קשר בין יחסי השחנית עם אבא שלה למידת התאמתה לסרט. הביקורת לצערי מופנית לנקודה הלא נכונה: הביקורת מופנית לעצם שידור הכתבה במקום לדברים שנגלו בתוכה. במאים כמו אבי נשר (ולא רק) חושבים שמותר להם הכל באודישן. וכן יאיר, מדובר בהטרדה. אני הייתי אפילו אומר הטרדה מינית מפורשת.

  5. אורי 1 2 יולי 2007 ב - 17:08 קישור ישיר

    ובנושא קצת אחר:
    בואו נתחיל להמר על פרסי האקדמיה – רוב הסרטים כבר נחשפו בצורה זו או אחרת. כרגע החמישייה המובילה [לפי הבאזז, אני ראיתי רק חלק מהסרטים] היא “ביקור התזמורת”, “נודל”, “החוב”, “מדוזות” ו”בופור”. מעניין כמה מועמדיות יהיו ל”הסודות” – אני מהמר על 4 [שחקנית, שחקנית משנה, שחקן משנה ומוזיקה].
    מתי יפרסמו את המועמדים העולים לגמר?
    ואיזה סרט אנדרדוג יכול להפתיע?

  6. אלון 2 יולי 2007 ב - 17:43 קישור ישיר

    בניגוד לרז-ש אני חושב שאין שום פסול בלדון בנושאים אינטימיים באודישן. בהחלט יתכן ששיחה (גם אם קצרה) שבאמת מצליחה להביא את השחקנית לרגעים של פתיחות כנה יכולים להעיד על מנעד רגשי ויכולת מבע. בוודאי שאי אפשר לטעון כאילו הן לא שמו לב שזה מה שקורה באודישן. אבל… מכאן ועד לפרסום של הרגעים האלה בפריים טיים רחוקה הדרך. וגם אם לא ידעו, וגם אם לא חשבו, מי נותן לעיתונאי גישה חפשית לחומרים שיש בהם דברים כאלו? רשלנות, לכל הפחות…
    לקח לכל הבמאים/מפיצים/מפיקים/יחצ”נים לפעמים הבאות.

  7. עדן 2 יולי 2007 ב - 18:35 קישור ישיר

    לאורי 1: אני ממש לא משוכנע ש”החוב” יכלל בחמישייה, לדעתי ל”חופשת קיץ” ו”וסרמיל” יש סיכויים טובים כמו שלו, אם לא יותר. הייתי רוצה להאמין שהסוס השחור הוא “תנועה מגונה” אבל כנראה שרק אני ממש אוהב אותו.

    לגבי “הסודות” – לא בטוח שאניה בוקשטיין תזכה למועמדות על שחקנית, מיכל שטמלר לעומתה תקבל בטוח מועמדות לשחקנית משנה ואולי גם תזכה. אדיר מילר גם יקבל מועמדות עם סיכוי לזכייה אבל דווקא המוסיקה של “הסודות” הייתה לא מוצלחת לטעמי ואני לא בטוח שהסרט יקבל מועמדות בתחום הזה.

    מה שכן, אני מהמר עכשיו ש”ביקור התזמורת” ייקח את הפרס הגדול.

  8. רז 2 יולי 2007 ב - 19:20 קישור ישיר

    טרם קראתי את הכתבה בני”ט (הצורך להירשם עדיין מציק לי), אבל אין לי ספק שהאפוס הסיני הבא שיתקבל בקריאות “פאשיזם!” מצד המבקרים יהיה “הקרב על הצוק האדום” של ג’ון וו. מדובר בעוד סרט שישבור עלויות הפקה במדינה, והוא מבוסס על קלאסיקה ספרותית ידועה שהממשלה הסינית כבר ניצלה כמה וכמה פעמים לצרכי תעמולה (יצא לי לראות קטעים מעיבוד טלוויזיוני בזמן לימודי ה-BA. היה משעשע שלא בטובתו).
    ואם כבר הזכרת את הנושא, יאיר, מה דעתך על “מערבון”?

    רוה לרז: נו, תירשם ותקרא. על פי מה שכתוב בכתבה הפרויקט של ג’ון וו יעלה 80 מיליון דולר, אבל אנחנו גם כבר יודעים שהוא יפוצל לשני סרטים (מאוד אופנתי בזמן האחרון), כך שכל סרט יעלה 40 מיליון, שזה פחות מ”פרח הזהב”. ו”מערבון”? אני אוהב את המאמרים הטובים שם, ולא אוהב את המאמרים הלא טובים. רציתי להרחיב כשיצא גיליון 2 אבל איכשהו לא היה לי כוח לזה. אולי בגיליון 3.

  9. דן ברזל 2 יולי 2007 ב - 22:19 קישור ישיר

    העליהום על אבי נשר נשגב מבינתי.
    ראשית, כל ההשוואות לקצב עושות עוול. לא לנשר – אלא לבנות המין הנשי. בחייכם, כל דבר זה אונס עכשיו? קצת פרופורציות.

    כן, באודישן יש סוג של אינטימיות. קצת כמו דייט – זה בראש ובראשונה מפגש בין שני אנשים, במאי ושחקן (אפילו אם הם מוקפים במפיקים, מלהקים ויועצים שונים). מה שנאמר שם הוא לא סודי, אבל גם לא נועד להפצה ללא קבלת אישור (ולטענת הגורמים הנוגעים בדבר, הם ביקשו אישורים).

    אבל לא זה העניין.
    שחקנים ושחקניות יקרים – ביקשו מכם לדבר על נושא אישי מידי? נתבקשתם לעשות משהו שאינכם מרגישים בנוח איתו, או שלא תהיו מוכנים לעשות אותו מול המצלמות בסרט? פשוט מאוד – תסרבו.

    זה חלק אחד. החלק השני הוא שאני נוטה להאמין שלאבי נשר לא היה מושג על פרסום הסיפור. וכי למה שיהיה לו? ברוב המקרים, השליטה של הבמאי במערך השיווק וההפצה של סרטו שואף לאפס.

    והחלק השלישי הוא, לכל מי שטען שכל השחקניות “הושפלו” בעצם העובדה ש”נחשף” כי הן לא עברו את האודישן – תיכנסו לדף הטריוויה של כל סרט שני בימד”ב. בדרך כלל מפורסמת שם רשימה של שחקנים שמועמדותם לתפקיד נדחתה. זה פגע במישהו אי פעם? לפעמים מוזכרים גם מיקרים הפוכים – בהם שחקנים דחו תפקידים מסויימים. האם גם אז הייתם טוענים כי הבמאי והפקתו הושפלו?

    בקיצור, יאללה יאללה. סערה בכוס תה.

  10. מאיה טל 2 יולי 2007 ב - 23:41 קישור ישיר

    ליאיר. אני מתייחסת ברצינות לכך שאתה רוצה לדעת ורוצה לתרום לך מהניסיון שלי בשטח ובתחום:

    1. אודישן – אלמלא סוכם אחרת בין חברת ההפקה לבין הנבחנים, נועד לשימוש ההפקה לצרכי ההפקה. האם נעשתה כאן “התפלפלות” של יחסי הציבור שההפקה זקוקה לאודישנים כדי לקדם את ההפקה? מובן שאני צינית.

    2. מהלך האודישן – השחקנית מגיעה אחרי שקראה את הטקסט ועליה לשכנע את הבמאי בכך שהיא התחברה אליו. דבר ידוע הוא, ומוכר בעיקר בכיתות בבתי ספר למשחק, שהתחברות לטקסט נעשית לעיתים מזומנות על ידי התחברות לחומרים אישיים-פרטיים מחיי השחקן-הנבחן.

    3. במאי – אבי נשר הוא במאי מעולה, שיודע ליצור קשר אינטימי עם השחקנים והשחקניות שעובדים איתו, ועל כך אין ויכוח (וכמובן שיש הוכחות בדמות סרטיו לאורך השנים).

    אבי נשר הוא גם אדם רב קסם, ובאודישנים כשהשחקנית נפגשת איתו בפעם הראשונה, היא מוקסמת. אני מזמינה אותך לשאול את אניה (שההיכרות ביניהם החלה בסדרת אודישנים לסוף העולם שמאלה ומאז הם שמרו על קשר), את שטמלר, את לירז צ’רכי ונטע גרטי. בשיחה הארוכה שמנהל נשר עם השחקנית לאורך האודישן (שרק שניות ספורות ממנה נראו באולפן שישי) נשר והשחקנית מנהלים דיאלוג שעולים בו הרבה מחומרי החיים האינטימיים ביורת של השחקניות. מכאן תמשיך לבד מדוע הם נחשפו כך, ותבין כיצד הגיעו השחקניות לדבר על דברים כל כך אישיים, כפי שנחשפו ברגעי השיא של הכתבה.

    4. כל השחקניות התבקשו לבוא כשהן במראה הכי טבעי שלהן, כשהן קרובות ככל האפשר למראה של גיל 18 גילן של נעמי ומישל בסרט. מובן מאליו שאילו מישהי מהן הייתה יודעת שיש סיכוי שמשהו מהקטעים האלה ישודר, הן היו חושבות פעמיים וטורחות להתאפר כיאות לשחקניות במעמדן.

    5. למה אף אחת מהשחקניות (להוציא שירה וילנסקי) לא הגיבה לעיתונות? אני שוב מזמינה לברר אחת-אחת. לא, הן לא ידעו, לא, הן לא שיערו בנפשן שזה מה שהולך לבוא, אבל בסופו של יום ודיונים עם הסוכנים/ות, הן החליטו לא להיכנס למלחמה עם אבי נשר, איש רב קשרים ורב פעלים בתחום בו הן פועלות. דווקא בכתבה שלך, יאיר, הבאת פך קטן מהתנהלותו של נשר על הסט, אחד מני רבים רבים, אז אתה בוודאי יכול לתאר לעצמך מה אמרו הסוכנים המנוסים (בייחוד הותיקות שבהן) לשחקניות שלהן.

    6. אם כבר מעמידים דברים על דיוקם: תגובתו הראשונה של נשר הייתה “אין תגובה” או “אודישן זה לא דבר פרטי”. אולם, כשהיום המשיך והוא כפי הנראה ראה את הטוקבקים ההשוואה לקצב והצימוד “אונס מקצועי”, הוא שלח באמצעות חנה בירן יחצניתו תגובה מלאה בהתנצלויות וגילגול האשמה כולה על חדשות ערוץ 2.

    אלה הפרטים כולם, עכשיו תבחר ותחליט למי אתה מאמין ולמה.


השאירו תגובה