10 יולי 2007 | 07:27 ~ 74 תגובות | תגובות פייסבוק

דיווח מירושלים, #2

כמה עניינים לפני שאני יוצא לכיוון פאנל “Cinema-Tech” במשכנות שאננים:

– מברוק ל-NRG על שהצליחו להעלות אייטם על גיליון “וראייטי” המוקדש לקולנוע הישראלי, שאמור לכלול את הבשורה שליה ון ליר תודיע על פרישתה מניהול פסטיבל הקולנוע בירושלים. מעניין איפה הם קראו על זה קודם. ואגב: משיחה עם עלי ג’פאר, כתב “וראייטי” בלונדון המכסה את המזרח התיכון, הוא עדיין לא קיים את הראיון שלו עם ון ליר.

– שמישהו ישלח מהר חילוץ אווירי לסינמטק ירושלים להציל את אורי קליין. הוא ראה כבר שלושה סרטים בתחרות העלילתית של פרס וולג’ין – “החוב“, “חומר למחשבה” ו”זרים” – וסבל משלושתם. חיזר ממאדים שיקרא “הארץ” השבוע עשוי לחשוב שזו השנה הגרועה ביותר בתולדות הקולנוע הישראלי, בשעה שאני הולך ומתרשם שזו אחת השנים הגדולות ביותר בתולדות הקולנוע המקומי. משונה. אולי שמישהו ייתן לדיטר קוסליק, מנהל פסטיבל ברלין, לכתוב את הביקורות היומיות על הסרטים הישראליים בפסטיבל? נראה שהוא מחבב אותם קצת יותר.

אני מודה שיש דמיון – מנקודת המבט הביקורתית, לא הסגנונית או התכנית – בין “החוב” ו”זרים”. אבל אני רואה בשניהם רגעים מפתיעים ומבטיחים של הקולנוע הישראלי ולא “סימפטום לתהליך לא מוצלח שעובר על הקולנוע הישראלי”. להפך: שניהם סימפטום לתהליך מאוד מוצלח. שניהם לוקחים את הנושאים “הגדולים” ומנסים להתמודד איתם באמצעות קולנוע, באמצעות ז’אנרים, סגנון, נראטיב, מיזנסצינה. באמצעות, צילום מעולה, עריכה מפתיעה ופסקול שפוגע בול (בייחוד ב”זרים”, שם לא פעם מציל אייל קצב, המופקד על המוזיקה, את הסרט רגע לפני שהוא מתפרק לרסיסים). שניהם מתחילים ממש מצוין ולשניהם יש צילום מעולה (גיורא ביח ב”החוב” עושה גורפינקל נהדר, ורם שוויקי, שהתגלה ב”ימים קפואים” מוכיח ב”זרים” – שצולם במצלמת וידיאו קטנה אבל בפריים סינמסקופי נפלא – שהוא הראול קוטאר הישראלי). המנעותו של קליין לדון באספקטים הקולנועיים של הסרטים, תוך שהוא זועף רק על האופן שבו מיוצגים “הנושאים” מעלה תהיה האם המבקר הזה רק מאזין לסרטים או גם צופה בהם. “חומר למחשבה” היא פארסה זניחה למדי, אבל גם בה יש מיומנות קולנועית סבירה ועם רגעים מצוינים של הומור, גם אם אינפנטילי. והכי חשוב: גם “חומר למחשבה” וגם “זרים” הם סרטים שצולמו באופן מאולתר וספונטני ומומנו בכסף פרטי ועצמאי (ב”חומר למחשבה” אין שום כסף ציבורי, ב”זרים” הושקעו 40 אלף דולר מקרן הקולנוע, בשלב הפוסט פרודקשן, מתוך 150 אלף הדולר שהיו תקציב הסרט). העובדה שיותר ויותר סרטים ישראליים משיגים מימון פרטי היא נקודה ראויה להצדעה, וגם שווה עיון ביקורתי האם זה יוצר שינוי תכני, ולא רק כלכלי.

– היום ב-18:00 יוצג במדשאת סינמטק ירושלים המיזם החדש והמבורך שנועד לתעד, לשמר ולהנציח ראיונות של קולנוענים מקומיים למטרות ארכיוניות. מטבע הדברים ראשוני המרואיינים הם המבוגרים יותר, שפעלו בארץ בשנות הששים והשבעים. אני אהיה אחד האנשים שאנסה הערב בכמה דקות להגיד בדברי הפתיחה למה מיזם כזה הוא אחד הדברים הנפלאים והחשובים וההגיע-הזמן-כבר-באמת שנעשו כאן. אחד מבכירי התעשייה שכבר רואיינו למיזם היה איציק קול, שהיה מנהל אולפני הרצליה וחתום על הפקות של “השוטר אזולאי”, “הצילו את המציל” ו”הלהקה”. קול נפטר במוצאי שבת בגיל 75, ולמרות גילו, מותו היה פתאומי. הוא היה אחד המוזמנים להשתתף באירוע היום.

– ועוד הספד, לא קולנועי: היו שני הרכבים מוזיקליים שהכי אהבתי בשנות השמונים ואת שניהם ראיתי די הרבה פעמים בהופעות חיות. שניהם שונים מאוד. האחד היה הזיווג של רמי פורטיס וברי סחרוף. השני היה הברירה הטבעית, להקה שפשוט העיפה אותי לשמיים בהופעות. שלמה בר, עם הטאבלה והשירה, היה מרכז הלהקה, אבל סמסון קהמקר, הכנר הקשיש, שלא היה דופק חשבון לאף אחד על הבמה, היה הכוכב שתמיד גנב את ההצגה. בעיקר כי הוא תמיד נורא רצה כבר לרדת מהבמה. גם הוא מת השבוע.

74 תגובות ל - “דיווח מירושלים, #2”

  1. יערה 10 יולי 2007 ב - 8:23 קישור ישיר

    מחפשת טרמפ לתל אביב היום בערב בערך ב-9 (אחרי יבוא יצוא) יש מישהו שנוסע?
    yaarasta(at) gmail.com

  2. עופר ליברגל 10 יולי 2007 ב - 9:18 קישור ישיר

    את “ביקור התזמורת” קליין דווקא מאוד אהב, כנראה שיש דברים שהם בלתי נמנעים.

  3. רון 10 יולי 2007 ב - 9:27 קישור ישיר

    רווה, אתה מתעלם מהעובדה שלא רק אורי קליין אלא גם שניצר ודובדבני לא התלהבו מ”החוב”. אז לפני ש**** רוברטה צימרמן תתחיל – זה בסדר, מדיווחי חברים באקדמיה שכבר ראו “החוב” הוא אכן הפדיחה הקולנועית של השנה. (:

    רוה לרון: “החוב” אינו הסרט הרע של השנה או הפדיחה הקולנועית. אני מבטיח לך. הוא גם לא מעולה או משובח, אבל תאמין לי שיש גרועים ממנו השנה, והלהט שלך להקיא על סרט שלא ראית מאד משונה. ומחקתי את ההשמצות האישיות שלך כלפי חלק ממשתתפי האתר. אני מזכיר את חוק ה-three-strikes: מגיב שאני צריך למחוק או לצנזר שלוש פעמים, עף מכאן.

  4. גבי רוזנפלד 10 יולי 2007 ב - 9:49 קישור ישיר

    לרון: מעניינת אותי העובדה ששוב ושוב אתה מתנגח בסרט שלא ראית!!!! כן רון לא ראית! ושוב אתה מצטט מבקרי קולנוע ככלי הניגוח שלך, מבלי לפתח דעה אישית ועוד משתמש בעולם החי כדי להעליב מישהו שמבקר אותך. למרות שכלבים הם חיה מופלאה אתה מוצא לנכון להעליב גם אותם. אז רון, אתה יכול להמשיך ולשבת מול הראי, זה הרי הסרט האהוב עליך!!! ודרך אגב, החוב הוא פשוט סרט מצוין, כמו הרבה סרטים השנה. תבלה.

  5. האחד 10 יולי 2007 ב - 9:53 קישור ישיר

    אני דווקא חושב ש”החוב” הוא בסדר גמור,
    ואפילו יותר מזה.

    ובקשר ל”ביקור התזמורת”,
    מישהו מוכן בבקשה להגיד לי למה רוב חברי האקדמיה חושבים שהוא יותר טוב מ”בופור”?!
    מאיפה לעזאזל הם הביאו את השטות הזאת?!

  6. טריפונס 10 יולי 2007 ב - 9:54 קישור ישיר

    יאיר – רק על הטיפול האלגנטי והמדוייק באורי קליין המאובן הבטחת את מקומך בפנתיאון הקולנוע הישראלי. הבנאדם הוא נזק שלא יאומן, דווקא בגלל שהוא כותב בעיתון עלק אינטיליגנטי, ונהנה בדיפולט מאיצטלה שגדולה עליו בעשרה מספרים.
    רון – אתה בנאדם גס ואלים – ומה שיפה זה שזה לא יעזור לך, כמו ששנה שעברה הלכלוכים שלך על שמי זרחין
    הוציאו אותך פאתטי ואת שמי עם 6 אוסקרים ו300000 צופים, גם השנה “החוב” יעוף לך מעל האייקיו (לא קשה כל כך, האמת) וישאיר אותך מריר ומתוסכל עם המקלדת בין הרגליים. אגב – אני ממש ממליץ לך לראות את החוב. לא רק בגלל שזה לא מנומס ללכלך על סרט שלא ראית, אלא בגלל שזו חוויה קולנועית שמגיעה גם לגמדים רוחניים כמוך

  7. רון 10 יולי 2007 ב - 10:02 קישור ישיר

    אכן לא ראיתי את “החוב”. אני פשוט לא אוהב לראות סרטים רעים, חובבנים ונלעגים. מה לעשות?

  8. רוברטה צימרמן 10 יולי 2007 ב - 10:08 קישור ישיר

    את “זרים” באמת מחזיק הצילום, והצילום בלבד. אבל כמה סרטים יכולים באמת להישען על הצילום לבדו? הפשטנות הבלתי נסבלת של סיפור רומיאו ויוליה עאלק שממוחזר פה שוב פשוט גורמת לי להסמיק ממבוכה.
    מה מחבר את הדמויות אחת לשנייה מלבד זהותן הלאומית והפוליטית?

  9. רון 10 יולי 2007 ב - 10:10 קישור ישיר

    לרוברטה צימרמן – שמח שהפנמת את הזהות הכלבית שלך. עכשיו – ארצה ובונזו!

  10. רוברטה צימרמן 10 יולי 2007 ב - 10:13 קישור ישיר

    ******

    רוה לרוברטה: גם אותך אני קורא לסדר. רון אכן התחיל בתוקפנות, אבל חראם אם בסוף שניכם תעופו. כנראה שהגיע החופש הגדול כי פתאום יש כאן תחושת קייטנה שיצאה משליטה. ריטלין יחולק עם השוקו והלחמניה.

  11. סיגל 10 יולי 2007 ב - 10:28 קישור ישיר

    אהםם… יאיר,
    אתה כבר השני שאני שומעת שחזר מירושלים עם קלקול קיבה… ושמעתי על עוד אחת שחזרה חולה לחלוטין.
    משהו מסריח בבירה, שווה וועדת חקירה.

  12. הברמן 10 יולי 2007 ב - 10:32 קישור ישיר

    רון ורוברטה
    אבא יאיר הלך ליומיים אז מותר ללכת מכות וללכלך את הבית?
    take it outside

  13. רוברטה צימרמן 10 יולי 2007 ב - 10:35 קישור ישיר

    הברמן-
    אם כבר כמו ילדים, אז “זה הוא התחיל!”

    זה בסדר, אני לא אתעסק איתו יותר. אבל על ההתנהגות שלו אני לא אחראית. הבנאדם יושב קבוע ומפזר רעל בכל פינה נגד סרטים שהוא אפילו לא ראה ולא יראה… מביך.

  14. דני 10 יולי 2007 ב - 10:36 קישור ישיר

    אני מסכים עם העובדה שישנם מבקרים ששופטים בצורה לא נכונה את הסרטים.דרך אגב גם שנה שעברה בפסטיבל ירושלים סרט כמו אדמה משוגעת קיבל ביקורת קשה מאותו מבקר .
    זה מאוד בעיתי כי צופים שרוצים להסתמך על הביקורת שלהם כבר לא לוקחים את זה ברצינות.
    אני ראיתי את זרים בפסטיבל ירושלים הסרט סרט מקסים האולם היה מלא ואף אחד לא קם מהכסא יש שם משחק מדהים של שני שחקנים,צילום וסוף מרתק.

  15. רוברטה צימרמן 10 יולי 2007 ב - 10:44 קישור ישיר

    דני-
    דווקא בקשר ל”אדמה משוגעת” יש גושפנקא לביקורות הקשות שהוא קיבל: בעיתון “ווראייטי”, התנ”ך של אוהבי הקולנוע בארה”ב, התפרסמה קטילה אכזרית על אדמה משוגעת. חבל שאף אחד באקדמיה לא קרא אותה לפני שהחליטו לשלוח את הסרט לחו”ל בטענה שהוא (ולא אביבה אהובתי הנפלא) יצליח להשתחל לחמישייה. פשוט טעות. אבל לא בוכים על חלב שנשפך- אפשר רק ללמוד מטעויות.

  16. רון 10 יולי 2007 ב - 10:47 קישור ישיר

    תשמעו בדיחה – “החוב” יזכה במוצאי שבת בפרס וולג’ין.

  17. רותם 10 יולי 2007 ב - 10:51 קישור ישיר

    ללמוד מטעויות? בישראל?
    הסיכוי שזה יקרה זה בערך כמו הסיכוי שקוראים “ווראייטי” באקדמיה. אבל זו לא אשמתם – עיתונים לא יכולים להתקיים בעידן האבן.

  18. רוברטה צימרמן 10 יולי 2007 ב - 10:53 קישור ישיר

    עידן האבן? למה שלא תלכ/י יותר אחורה?
    יש כאן מוסד תחרות מנוון לחלוטין (להזכירכם, נו אקזיט…) גם באקדמיה (אדמה משוגעת נבחר לנסוע) עם המון בעיות. אפשר רק לקוות שזה ישתפר.

  19. דני 10 יולי 2007 ב - 11:33 קישור ישיר

    מסכים ,אבל אסור לשכוח שבארץ סרטים נעשים בתקציבים נמוכים כמו זרים נעשה ב- 150 אלף דולר מימון עצמי זה תקציב מגוחח תחשבו על זה. אני בטוח שזה גורם שגורם להרבה במאים בארץ להתעלם מבעיות שהם רואים ולהמשיך הלאה כי ישנה בעיה תקציבית.

  20. רוברטה צימרמן 10 יולי 2007 ב - 11:42 קישור ישיר

    דני-
    אני מבינה את מה שאתה אומר, ונכון שתקציב נמוך יכול לגרום לפגמים בסרט כמו זרים, אבל איך לומר את זה בעדינות:
    גם תקציב של 100 מליון דולר לא יכול לכסות על עלילה מופרכת וחובבנות עמוסת קלישאות.

  21. דני 10 יולי 2007 ב - 11:58 קישור ישיר

    רוברטה :
    למה עלילה של יהודי שמתאהב בערביה היא קלישאה ?למה קשה להתייחס לזה בתור סיפור אהבה מקסים ולשכוח לרגע.הדמות של אייל היא דמות לא צפויה (ככה אני ראיתי את זה)וזה מה שיפה בסיפור הזה שניהם אנשים מתוקים שמתאהבים .אני בטוח שיש הרבה אנשים שחושבים כמוני והתאהבו בסרט הזה.

  22. רוברטה צימרמן 10 יולי 2007 ב - 12:36 קישור ישיר

    תשמע, באתי לסרט הזה עם המון ציפיות ותקוות בלב-
    בעיניי זה אפילו יכל להיות סרט יותר משמעותי מבחינת יחסי יהודים-ערבים מאשר “הבועה”. יש משהו באמת מקסים בזוג יהודי-ערבי שמתאהב, משהו אופטימי ומעורר תקווה. אבל לא יכולתי שלא לחוש את שאר הקלישאות- ברלין, פריז, רכבת, מזוודות מוחלפות(אני לא ממשיכה מחשש לספויילרים) שראינו כל כך הרבה פעמים.
    מה חדש?

  23. עדן 10 יולי 2007 ב - 12:38 קישור ישיר

    אני לא מבין את השיקול של איזה סרט ישתחל יותר טוב לאוסקר האמריקאי, ממש לא אכפת לי אם הסרט ישתחל או לא, זוהי תחרות על הסרט הטוב ביותר.
    גם אם היו מבטיחים לי בשנה שעברה ש”אביבה אהובתי” יגרוף 10 אוסקרים אמריקאים עדיין הייתי מצביע ל”אדמה משוגעת” שיותר אהבתי.

  24. דני 10 יולי 2007 ב - 12:54 קישור ישיר

    רוברטה,
    זאת דעתך ובטח ובטח שאני לא התווכח איתה.
    אבל אני חושב שאילו הסרט לא היה מתעסק במערכת יחסים של ערביה ויהודי לא היו מבקרים אותו בצורה כזאת(לא הבנתי את הקטע שזה קילשאה שזה צולם בברלין ובפריז)ומה לגבי החלפת התיקים איפה ראית את זה לפני?
    לעשות סרט כזה זה סיכון ללכת על סוף כזה זה סיכון לא יודע למה אני מרגיש צורך רב להגן על הסרט אולי בגלל שאני חושב שהוא באמת מיוחד ומרגש.

  25. דואל 10 יולי 2007 ב - 13:00 קישור ישיר

    “כמו “החוב”, סרטו של אסף ברנשטיין שפתח את תחרות וולג’ין בסוף השבוע, “זרים” הוא סרט טעון מבחינת החומרים שהוא עוסק בהם ובעייתי בצורה שהוא עושה זאת. קצרה היריעה מלדון בכל מגבלותיו והשלכותיו הקולנועיות, האידיאולוגיות והמוסריות. הדיון הרחב יותר יידחה ליציאת הסרט לאקרנים.” (אורי קליין, שם, שם)
    יאיר, קצת סבלנות לפני שאתה שואל “האם המבקר הזה רק מאזין לסרטים או גם צופה בהם”. הקהל הרחב עדיין לא נחשף אליהם, כשזה יקרה (יש לסרטים מפיץ?), סביר להניח שיתפתח דיון מעמיק יותר.
    אישית, חבל לי לשמוע ביקורות רעות על “זרים”, גם מתוך היכרות שטחית עם ארז תדמור וגם מפני שהסינופסיס נשמע לי בעל פוטנציאל מבריק, דווקא בגלל השילוב עם ההפקה העצמאית שלא צריכה להתחנף לאף אחד. מצד שני, עוד לא ראיתי את הסרט, אז אין לי מה להוסיף בעניין.

  26. רוברטה צימרמן 10 יולי 2007 ב - 13:03 קישור ישיר

    תשמע- הבנת אותי הפוך לגמרי:
    אני ממש שמחה שמציגים סרטים שמתארים סיפור אהבה בין ערבייה ליהודי. צריכים להיות עוד הרבה סרטים כאלה, כי רק דרך האמנות אפשר אולי ללמוד שיש עם מי לדבר ושיכולים להתקיים יחסי שכנות טובים. אבל הסרט הזה לא מתעלה מעבר לקלישאות של “ערבייה מרמאללה שמתנגדת לכיבוש מתאהבת בישראלי ששירת בצה”ל”. אפשר היה לעשות את זה הרבה יותר טוב. וגם לדעתי הבחירה בלוקיישן של פריז וברלין היא בעייתית. למה אין לאף אחד אומץ לעשות סיפור על ערבייה מבילעין או מדרום הר חברון או אפילו רחמנא לצלן מעזה, ולמקם את הסיפור בקונטקסט המציאותי והעכשווי? לדעתי בבריחה לחו”ל יש הרבה פחדנות.

  27. רוברטה צימרמן 10 יולי 2007 ב - 13:06 קישור ישיר

    התגובה הקודמת שלי הייתה כמובן תגובה לדני.
    ואתה יודע מה, דני? יש המון מקרים במציאות שאפשר לקחת. בדרום הארץ, למשל, יש ממש תופעה של נערות יהודיות שמתאהבות בבדואים או בערבים והולכות לחיות איתם, כנגד כל הסיכויים. למה שלא יעשו סרט על משהו אמיתי וכואב שקורה כאן ועכשיו? קל לברוח למונדיאל, לחו”ל, לסיפורים שכבר ראינו (היה סרט כזה כבר ב82′ עם משה איבגי ומוחמד בכרי) ולא להתמודד עם הבעייתיות של הכאן והעכשיו.

  28. לומי 10 יולי 2007 ב - 13:58 קישור ישיר

    לא מבין את הביקרות של שניצר קליין. ראיתי את הסרט בפסטיבל ומאוד אהבתי , נכון הוא לא סרט מושלם, אבל יש בו רגעים מבריקים שלא רואים כל יום. מבחינה קולנועית יש שם מספר הישגים, צילום, מוזיקה ובימוי צעיר ואמיץ, שלא ממש מזכירים בביקורות וכמובן משחק מדהים של שני השחקנים הראשיים.

  29. יוסי 10 יולי 2007 ב - 14:07 קישור ישיר

    עצוב לי לראות איך וולג’ין הוא בעצם שדה קרב שממנו ישרוד רק אחד.
    תחשבו על זה: מה זה אומר על שאר הסרטים, שנקטלים כשהספיקו בקושי לראות אור מקרן. האם זה אומר שלא נראה את החוב, חומר למחשבה וזרים בהפצה מסחרית בקולנוע? מה עם DVD וטלויזיה? אני מעלה את השאלה כי יש לי את הרושם שכל שנה, וולג’ין הופכת להיות יותר ויותר בלתי אפשרית, גורמת נזק לסרטים שפחות בלטו לטובה, ומביאה אותם למצב שמפיצים בורחים מהם.
    אז איפה נוכל לראות את הסרטים האלה מלבד בפסטיבל ירושלים או באולם הביתי של האוזן השלישית?
    אני שואל ברצינות כדי לעורר תגובות ולדבר על זה, לי אישית זה מפריע מאוד.

  30. giton 10 יולי 2007 ב - 14:11 קישור ישיר

    write about films , instead of criticizing
    other critics.
    you let your Ego go wild.
    it’s poor judgement.
    i don’t see uri klein writing about you…
    he writes about films…for better or worse.

    greetings
    G.

    רוה לגיטון: על פי איזה הגיון הופך מבקר חסין לביקורת? האם מי שמבקר אחרים לא אמור להיות חשוף לביקורת בעצמו?

  31. ליאור 10 יולי 2007 ב - 14:27 קישור ישיר

    יאיר, לאיזו מצלמת וידאו קטנה יש אפשרות לצילום סינמסקופי? אודה לך אם תספק את סקרנותי.

  32. דני 10 יולי 2007 ב - 14:30 קישור ישיר

    רוברטה:
    את מצחיקה כי זאת הבחירה של הבמאים לצלם שם מה בריחה בזה ממש לא מבין?זה מוסיף לסרט וזה הרעיון שני זרים שנפגשים בחו”ל .(זה לא היה יכול לצולם במקום בדרום.
    ולא נעשו סרטים כמו שאת אומרת ?(הכלה הסורית לא נחשב?).

  33. דני 10 יולי 2007 ב - 14:36 קישור ישיר

    יוסי:

    על תדאג תראה את הסרטים האלה בקולנוע,
    גם שנה שעברה המבקרים קטלו את כל הסרטים בפסטיבל חוץ מאביבה.
    ונו אקסיט שהיו לו ביקורות ממש קשות לקח את הפרס.

  34. רוברטה צימרמן 10 יולי 2007 ב - 14:47 קישור ישיר

    דני, אני אומרת שיש משהו קצת מתחמק בלבחור למקם את העלילה הזו דווקא בחו”ל. היה הרבה יותר אמיץ למקם אותה בארץ, בגלל כל הקשיים והדרמות שיכולה לייצר עלילה כזו בארץ.
    או שאולי הבמאים חושבים שבארץ בחורה ערבייה ובחור יהודי לא יכולים להתאהב? תחשוב על זה- מה זה אומר על דעתם האמיתית בקשר לסכסוך?
    ישראל כנראה לא מספיק סקסית בעיני היוצרים של “זרים”. החנופה הזו לחו”ל מרגיזה אותי. והבריחה לכדורגל כמשהו שמאחד בין בני אדם- נו, כמה עלילות כאלה עוד נשמע? אפשר לשמוע דבר כזה בכל פאב שמקרין את המונדיאל, כשכולם מתחבקים אחרי הגול.

  35. דני 10 יולי 2007 ב - 14:56 קישור ישיר

    רוברטה:
    את מצירת פה תמונה של סרט אחר לגמרי .המקום הוא חלק מהסיפור (שני זרים שנפגשים במקרה ברכבת) ואני לא מסכים איתך.
    גם מטאליק בלוז היה צריך להיות מצולם בארץ?

  36. Nimrod's Son 10 יולי 2007 ב - 15:21 קישור ישיר

    רון, בהתחלה ההודעות שלך גרמו לי לגחך. עכשיו הן מתחילות להרגיז אותי. אתה אדם בור, מסוג האנשים שקיימים רק באינטרנט.
    אני מעדיף לא להבין מה האינטרס שלך לכתוב שטויות על סרט שלא ראית בבלוג, זה רק יגרום לי לרחם עלייך יותר.

  37. רוברטה צימרמן 10 יולי 2007 ב - 15:24 קישור ישיר

    דני, מטאליק בלוז לא היה צריך להיות מצולם בארץ כיוון שהוא נוגע באופן ישיר ליחסי ישראל-גרמניה והשלכותיה של השואה על בני הדור השני.
    אבל למה זוג הנאהבים ב”זרים” לא יכל להיפגש פה ברכבת (יש כזה דבר, רכבת ישראל) או אפילו באוטובוס או מונית שירות, להתבלבל בתיקים ולהתחיל את סיפור האהבה ההירואי שלהם על רקע מדינת ישראל?
    יש סרטים מצוינים שמצולמים בארץ, למה ההכרח הזה להשתמש בחו”ל? גם את “אביבה אהובתי” יכלו, לפי טענתך, לצלם בחו”ל, בשכונה איטלקית או אמריקאית קשת יום. אבל לא עשו את זה. כי יש הרבה יותר מה לומר על טבריה מאשר על הפרוורים של נאפולי.
    יצירתו של הסרט בחו”ל היא ממש לא ערובה לאיכותו, ואת זה אולי כדאי שבמאים צעירים יבינו. חוץ מזה, אפילו את מדוזות, שהוא סרט על גבול הסוריאליזם, צילמו דווקא בתל אביב ולא בכל מקום אחר. ובכל זאת- זכייה בקאן.

  38. דני 10 יולי 2007 ב - 15:37 קישור ישיר

    רוברטה:
    אולי לא הבנת את העלילה אז אני הסביר לך:
    ראנה היא ערביה מרמאללה שברחה לגור בצרפת. ואייל הגיע לפגוש את החברה שלו הגרמניה ואז נפגשו בגרמניה כמו שני תרמליים שמטילים התפתח בינהם רומן בלי מטענים פוליטים .את מוזמנת לעשות איזה סרט שאת רוצה אבל זה הסיפור ! ודרך אגב הסרט הקצר שלהם צולם בארץ.לא הבחנתי בזה שום בעיה ואני לא רואה את ההבדלים שאת מצינת בין מטאליק בלוז (זה שזה צולם בחו”ל -מציג דוגמאות לכך שאין מה לעשות שאתה מחוץ לבלאגן יותר קל לך להתחבר לזר) איך את לא רואה בסיפור כתעוזה של שני הבמאים ,כל מה שאת אומרת אלו הסיכונים שהם לקחו הרבה יותר קל לקחת מצלמה ולצלם סיפור אהבה כזה בישראל (יותר צפוי)

  39. רוברטה צימרמן 10 יולי 2007 ב - 15:43 קישור ישיר

    איך סיפור אהבה כזה בישראל הוא יותר צפוי?
    הכי הגיוני לפגוש אנשים חדשים בחו”ל, הכי מתבקש. הייתי שמחה לראות את לירון לבו מתאהב בראנה כאן, בלב הבעיה, בלב הסכסוך- לא מתרחק לגרמניה/צרפת. הכי קל להיקשר לאנשים ככה בחו”ל, כי אז אתה לא צריך לשאת בתוצאות. כנראה שהקולנוע הישראלי עוד לא בשל לסיפור אהבה אמיתי בין ערבים ליהודים, סיפור שמתרחש כאן בארץ. הייתי שמחה לראות יותר אומץ!

  40. דני 10 יולי 2007 ב - 15:50 קישור ישיר

    רוברטה:
    צר לי לאכזב אותך,שני סרטים כאילו לפחות שאני מכיר נעשו על סיפור אהבה בארץ ערבי-יהודי.
    הכלה הסורית-(סרט מצויין).
    והבועה(יש סיפור אהבה).
    סרט מסוג כזה לא נעשה…(סיפור אהבה) שוב אנחנו יכולים להתווכח שעות אבל זאת העלילה ומבחינתי זה היחודיות שבה.

  41. יובל 10 יולי 2007 ב - 16:01 קישור ישיר

    יאיר, אתה ממשיך לעשות עוול מאוד גדול לאורי קליין, מעוות עובדות בנוגע לכתיבה שלו, ובעצם משקר לקוראי הבלוג שלך. הבנתי שאתה רוצה שהוא יאמץ את התזה שלך על הפריחה בקולנוע הישראלי, גם אני אשמח אם קליין (ומבקרים מלומדים אחרים) היו כותבים יותר על “הקולנוע הישראלי” ולא רק על סרטים. מה שאני לא מבין זה למה אתה מתעל את האכזבה הזאת לזלזול מתמשך בכתיבה הביקורתית שלו.
    אם הייתי חייזר שקרא את הפוסט הזה הייתי חושב שקליין הוא איזה מין היסטוריון מאובק שמתייחס לקולנוע רק בנוגע ל”נושאים” שבהם הוא עוסק. הטענה שלך שהוא רק שומע סרטים ולא מתייחס לאספקטים הקולנועים שלהם היא פשוט שקר. במקרה של שלושת הסרטים הנ”ל, הוא כתב ביקורות קצרות (לפעמים רק פסקה אחת), כשהוא מציין שוב ושוב, שיתייחס אליהם יותר בהרחבה כשיצאו לקולנוע.
    ד”א- אם אתה חושב שאתה כן התייחסת לאספקטים קולנועיים של הסרטים אתה טועה. כשאתה כותב שהסרטים משתמשים ב”ז’אנרים, סגנון, נראטיב, מיזנסצינה, צילום מעולה, עריכה מפתיעה ופסקול שפוגע בול” אני מבין שאתה רוצה להחמיא להם, אבל זה לא אומר לי כלום על הסרטים. כי עם כל האספקטים הנ”ל כל כך מעולים, מפתיעים ופוגעים בול, אז אולי תסביר למה?
    השווית את גיורא ביח לגורפינקל ואת רם שוויקי לראול קוטה, מה אמרת בזה? לא ידעתי שלגורפינקל יש סגנון צילום אופייני לו, ולא זכור לי שקראתי טענה כזאת איפשהו. הייתי שמח לקרוא כזאת טענה, אבל אתה סתם זורק את זה כדרך אגב וחושב שאתה אומר משהו מאוד “קולנועי”.
    לא ראיתי עוד את “זרים”, אבל ראיתי את “ימים קפואים”, ובוודאי לא הייתי יוצא מהסרט הזה ואומר שצלם הסרט הוא ראול קוטה הישראלי. הצילום ב”ימים קפואים” מלוטש, כמעט תמיד בלילה, עם מצלמה שלפעמים עומדת ולפעמים זזה, אבל ברור מתי היא עושה מה, עם מיזאנסצינה מוקפדת, מעבר בין שחור-לבן לצבעוני, ועוד ועוד מאפיינים שהם בדיוק מנוגדים לצילום של ראול קוטה, שהושפע מאוד מהסגנון הדוקומנטרי הצרפתי בשנות ה-50, שמאופיין בצילום ביום, מצלמה חסרת יציבות ובהרבה צילומים באור יום.
    יכול להיות שב”זרים” שוויקי שינה סגנון לחלוטין, אני לא יודע כי עוד לא ראיתי. אבל נראה לי שזה עוד אבחנה שזרקת כי רצית להיראות “קולנועי” לעומת קליין, כשאתה בעצם מתייחס רק לכך שהוא מצלם בוידאו ובפריים סינמסקופי (אם אני טועה בנוגע לנקודה הזאת ו”זרים” הוא בעצם BAND A PART בברלין, אז תתעלם ממנה).
    דבר אחרון – אם אתה כל כך שמח מכך שסרטים ישראלים “לוקחים את הנושאים “הגדולים” ומנסים להתמודד איתם באמצעות קולנוע” אז אני לא מבין את הזלזול התהומי בהתייחסות שלך ל”מחילות”. סרט יומרני ופשטני, אבל בדיוק כזה שמנסה להכניס לסרט אחד כמה שיותר נושאים “גדולים” אחד ולהתמודד איתם בכמה שיותר אמצעים קולנועיים.

    רוה ליובל: אתה עושה כאן ברדק שלם. לגבי ההשוואות לצלמים: יהיה עליך לצפות ב”החוב” וב”זרים” – ואם אתה בקיא בסגנונות הצילום של הצלמים הוותיקים שהזכרתי – אני מקווה שתבין את הקישור, ואם תחשוב אחרת, יהיה זה ויכוח מעניין. אבל אויה ואללי אם בעיניך ניתן לצמצם את ראול קוטאר – שעשה שימוש באמצעים דלים לרוב אבל היה אחד מגדולי האסתטיקנים של הגל החדש – ל”צילום באור יום ובמצלמה חסרת יציבות”.
    לגבי קליין ואני: נתתי דוגמה – כתבתי על אותם סרטים אותה כמות מילים שכתב קליין וגם אני מבטיח להתעמק בהם ולהרחיב לגביהם כשיופצו. וגם אני חושב ששלושת הסרטים הראשונים שהוצגו בתחרות וולג’ין פגומים למדי ובעיקר מחטיאים את הפוטנציאל העצום שהיה גלום בהם. אבל אני גם מזהה בשלושתם – סרטי בכורה כולם – כשרון עצום, גם אם בלתי מלוטש, מהסוג שיגרום לי לרצות לראות את הסרטים הבאים של כל היוצרים האלה. בשלושתם יש נתחים גדולים מאוד שהם מצוינים במשהו, באווירה, בימוי או גרוב, ולכן שלושתם אינם טוטל-לוס. לעומת זאת, אם מבקר הקולנוע הבכיר בישראל רואה בשלושת הסרטים הראשונים שהוצגו בוולג’ין רק דברים רעים, אני חייב, כמי שראה אותם סרטים, להביע מחאה ולזעום על כך שבביקורת הקצרה, שמבטיחה להיות מעמיקה יותר בעתיד, הוא שופט את הסרטים רק על סמך הסרגל האידאולוגי הפרטי והצר שלו. אידיאולוגי לא הקולנועי! הוא קוטל את “זרים” כי הוא מציג את הסכסוך באור רומנטי? ואם יוצרי הסרט חושבים שהסכסוך רומנטי (אני חושב שהמטאפורה הראשונית שלהם – זו העושה אנלוגיה בין כיבוש של מדינות וכיבוש של גבר ואישה ומאבקי הכוחות והטריטוריה הפרטיים שלהם, הוא שנון עד מבריק, ואם יש בי צער הוא ש”זרים” לא התמיד עם הרעיון הזה אלא התפזר לכל עבר) אז מה? זה אולי לא הופך את היוצרים להוגי דעות פוליטיים דגולים אבל האם זה מפחית מכשרונם כבמאים?
    ואחד הדברים שאני הכי אוהד ב”החוב” וב”זרים” זו העובדה שהראשון עוסק במורשת השואה במסגרת של מותחן ריגול, והשני עוסק בסכסוך הישראלי-פלסטיני במסגרת של דרמה רומנטית. שניהם אמנם לא מצליחים לשמור אמונים לז’אנר בו בחרו, אבל היומרה מקסימה בעיני, ואינה עניין של מה בכך. דווקא הטיפול של “מחילות” ב”נושאים” הוא הצפוי יותר בקונטקסט הישראלי (ע”ע “שדות ירוקים” של צפל) – עירבוב ג’יברשי של שפות וסגנונות, שאף אחד מהם אינו מבוצע כהלכה. ובעיקר, הסרט היה נלעג מהשניה הראשונה שלו. “החוב” ו”זרים” היו מצוינים מאוד ב-20 הדקות הראשונות שלהם, ורק אז התחילו להתפרק.

  42. Sidney 10 יולי 2007 ב - 17:09 קישור ישיר

    מתוק ומר גם סרט עצמאי שנעשה ב – 100 אלף דולר עם נבחרת כוכבים. מישהו ראה???

  43. אורית 10 יולי 2007 ב - 18:44 קישור ישיר

    ליובל, מתגובה 44, אנ מחזקת את ידיך…אבל יותר מזה…אני בכלל לא מבינה למה אתה, יאיר, ממשיך להתעסק עם אורי קליין, זה כדי לחפש רייטינג (כי כל איזכור שלו כאן יוצר מהומה)? אם אה חושב שקליין עושה כל כך רע, כפי שברור מהמילים שלך, אז למה אתה מתדיין איתו? מה עם שאר המבקרים?. אני מודה שכשמי שקוראת נאמנה שלך, וגם של קליין, זה כבר מתחיל להיות לי לא-נעים. לא נעים כי אתה מעוות את דברי קליין – שכמו שאמר יובל, כתב שוב ושוב שהוא ירחיב על דעתו בנושא הסרטים הישראליים לכשייצאו לאקרנים (וכל מי שקורא את קליין יודע שהוא ירחיב ויסביר, וגם אם לא נסכים, זה עדיין יהיה חכם) – ואם אתה מעוות את דברי קליין, מאיפה לי לדעת שאתה לא מעוות גם בשאר הדברים שאתה כותב (כי הרי מה שיש לכותב זה רק האינטגרטי שלו)…וכמו בענין ה”סקופ” עם ליה, של לפני שנה וחצי – שלא קרה – וכמו בענין הסקופ שהבטחת לפני יומיים, וכל מה שקיבלנו זה “אולי”, “שמעתי ש..”, “אומרים..”, “לא הצלחתי לאמת”…אז גם כאן אתה עושה עוול.

    וחבל, כי אני חיבבתי אותך ואת הכתיבה שלך הרבה שנים.

  44. רוני 10 יולי 2007 ב - 20:31 קישור ישיר

    כל הכבוד לך יאיר שביקרת את הביקורת!
    מישהו היה צריך לעשות את זה. לא יתכן שיקטלו סרטים של יוצרים צעירים בשינאה ומבלי לבסס אותה על כלום. לא ראיתי את זרים אבל “החוב” הוא סרט מעולה וטוב שיתיחסו אליו ברצינות המגיעה לו.

  45. יותם 10 יולי 2007 ב - 22:07 קישור ישיר

    יאיר גם אני מתחיל לחוש לא בנוח בקשר לכל סגנון הכתיבה שלך שזה נוגע לקולנוע ישראלי.
    שקליין כותב על סרט ישראלי (או כל סרט בעצם) אני יכול להתרגז לעיתים על הסגנון, הקישורים וכו’ אבל אני תמיד מרגיש שאני זוכה לביקורת אוביטיבית- זה מה שהוא באמת חושב על הסרט.
    לצערי אצלך שזה מגיע לסרטים ישראליים אני לא מרגיש באוביקטיביות הזו. הרבה פעמים בביקורות שלך נראה כאילו נכנסת לסרט עם הרגשה של “את הסרט הזה אני אוהב ויהי מה”.
    וכך לצד ביקורות קוטלות על סרט כמו מחילות (שהוא אכן סרט רע) כשאתה מהלל סרט זוועתי כמו הבועה או סתם סרט בינוני כמו הסודות זה נראה לא טוב, כאילו לעובדה שהיוצר הוא איתן פוקס או אבי נשר יש קשר לזה.
    עם כל הכבוד לפירוק של סרט לגורמים עדיין בבסיס הסרט נשאר טוב או לא טוב (לבועה יש פסקול נהדר והוא עדיין אחד הסרטים המביכים שראיתי). נראה שאתה מקיים את ההבחנה הזו בעיקר בסרטים ישראלים החלשים יותר ובכל לשמר את ה”פריחה הישראלית” בכל מחיר.
    אז עזוב את המלחמות עם קליין זה לא לכבודו של איש מכם

    רוה ליותם: אני יכול להבטיח לך שאתה קורא אצלי בדיוק את דעתי על הסרט. וזה מצחיק להגיד עלי שאני נכנס לסרט ישראלי כדי לאהוב אותו ויהיה מה. גם אני, כמו רבים מעמיתיי, סבלתי ארוכות מסרטים ישראליים לאורך שנות התשעים עד שהגיעו שנות ה-2000 וגיליתי שסרט אחר סרט גורם לי הנאה. לא כולם. יש עדיין סרטים שמביכים אותי. אבל אני מקווה שאתה קורא את ביקורותיי ורואה שם למה בדיוק אני בעד “הבועה” ו”הסודות”, גם אם רוב עמיתיי חושבים אחרת. אני מנסה להיות מאוד מפורט. ופשוט יש בכל אחד מהם מספיק דברים שחשבתי שהם מצוינים, ושהרגשתי שהם מדברים אלי, אל טעמי הקולנועי, תובנותיי האישיים, והרגש שלי. “הבועה”, ואין לי דרך לבוכיח את זה מלבד לשקף את האופן שבו ראיתי את הסרט, היה אחד התיעודים המדויקים של ההוויה הישראלו-צנטרית של עידן כוכב נולד. מגרעות? היו בשפע, בעיקר במערכה האחרונה ששברה את ליבי מאכזבה (בעיקר כי נדמה לי שביום צילום אחד של השלמות אפשר היה להציל אותה). אבל גם ל”הבועה” וגם ל”הסודות” היתה סצינת סיום שעשתה לי את הסרט כולו והשכיחה את מגרעותיו. (ונדמה לי שכשאתה כותב “זה מה שהוא באמת חושב על הסרט” אתה בעצם אומר שזו “ביקורת סובייקטיבית”. “ביקורת אוביקטיבית” זה אוקסימורון. אין חיה כזאת).

  46. האחד 10 יולי 2007 ב - 22:24 קישור ישיר

    אז ככה…

    ליותם – “מחילות” הוא לא סתם סרט רע,
    מבחינתי הוא הסרט הישראלי הגרוע ביותר בכל הזמנים (ביחד עם “ריקוד מסוכן”).

    ואני מסכים איתך גם בקשר ליאיר,
    באמת נראה כיאלו הוא כבר מחליט לפני הצפייה בסרט מה הוא יחשוב עליו.

  47. הברמן 10 יולי 2007 ב - 23:42 קישור ישיר

    סקופ!!!! (אוף טופיק)

    המילה ברחוב מספרת שתחרות סרטי 48 שעות מומנה בחשאי ע”י סלקום. חלק מתנאי התחרות היה להכניס לכל סרט את המשפט “בקרוב יקרה לך משהו טוב” שעתיד להיות חלק מסלוגן פרסומי של סלקום. אף אחד מהיוצרים לא ידע על כך כשחתם על וויתור זכויות לעשיית הסרטים. יותר מכך – אחת הדמויות בסרט הייתה חייבת להיות מורה לפיתוח קול. יוצרים רבים שילבו קטעי שירה בסרט שכוללים את הסלוגן וכנראה שהקטעים הנל ישודרו כחלק מהקמפיין. אם כל זה נכון אז בא לי לקבור את עצמי ועוד כמה אנשים בדרך. מישהו יכול לבדוק? לפרסם?
    אין בושה…

  48. איתי העייף 11 יולי 2007 ב - 0:34 קישור ישיר

    יאיר היקר, טוקבקיסטים עצבנים:
    נשבר כבר הדגדגן מאסופת ההקנטות, השמצות, או סתם, בעיקר, חוסר הסובלנות הבסיסי של אנשים כלפי מאמריו של אורי קליין. אם אני נאלץ לבחור ולהעריך את מסייה קליין המכובד על אלמנט אחד ויחיד בכתיבתו, הרי שהייתי בוחר באופן בו הוא מתייחס לאספקטים יצירתיים ומקוריים בתוך יצירה קולנועית, הרבה מעבר להתייחסותם המוגבלת של אחרים שכמותו. לא שתמיד אני מסכים איתו, לא שתמיד אני מבין אותו, לא שתמיד אני מסוגל-לחקות-בדיוק-את-האופן-בו-מעידה-היצירה-על-המקום-והזמן-בו-היא-נוצרה-וכו’-וכו’- אבל תמיד, תמיד, תמיד- יהיה לי מעניין לקרוא אותו, הרבה מעבר לשבלוניות כתיבתם של אחרים. דבר אחד, נדמה לי, שוכחים “שונאיו” האדוקים (ולצערי, נדמה לי שישנם רבים כאלו, ונראה כי הם רק מתרבים, כמו אופני ההתבטאות המתלהמים והבוטים המלוים את התייחסותם לתכניו): האיש אוהב קולנוע. הוא לא כותב כדי להוכיח את עצמו, לא כותב כדי להיות מצוטט, הוא פשוט נלחם את מלחמתו הקטנה להצדקת מה שהוא חושב שהוא “קולנוע טוב”, מבחינתו. כל מאמריו הם, בסך הכל, הצעה לדיון. אפשר להיענות לדיון הזה, ואפשר שלא, אבל השנאה הגדולה, הבוז, והאגרסיביות שבו מתקבלים דבריו, חורגת בהרבה מסתם ויכוח על אופיו של מבקר. לא ראיתי או שמעתי שום התייחסות לביקורת שלו על “רטאטוי”, למשל, אצל אף אחד מהקו-קלוקס-קליינים שלו. האם זה בגלל שהוא אהב מאוד את הסרט ולכן אין טעם להתייחס ברצינות לשאר דבריו? נדמה שכן. הרי אין פה הזדמנות למלחמת עולם על “יא זבל פלצני מעיתון של מתרוממים אתה לא מבין שהסרט מאמם?”… בכל מקרה, בבקשה קחו את הדברים בפחות רצינות. חבל לי לראות קרב התשה בין “רון” ל”רוברטה” ודומיהם, בזמן שכולנו שייכים למחנה (אני מקווה) אוהבי הקולנוע.
    וליאיר: אני מאוד אוהב את הכתיבה שלך. לפעמים אני גם מסכים לדברים. ישר כוח.

  49. סתום בלחיצה (לשעבר ח.ל) 11 יולי 2007 ב - 0:56 קישור ישיר

    ליובל
    ביחס להתנפלות של יאיר על קליין, במקום לשאול אם יאיר יכול לעגן בדוגמאות את גיבוב המונחים (הכאילו מקצועיים) שבהם הוא משתמש לתיאור הסרטים (הוא לא יכול!) תשאל (בהנחה מפוקפקת שבכ”ז השימוש במונחים לא היה בבחינת פילטת קולמוס של פוזה)האם לדעת יאיר מעולם לא נעשו בארץ (ובעולם) סרטים ש..”לוקחים את הנושאים “הגדולים” ומנסים להתמודד איתם באמצעות קולנוע (כשמדובר בסרטים איזה אמצעי אחר מלבד הקולנוע קיים?), באמצעות ז’אנרים (כמה סרטים הם לא זאנרים?), סגנון (מוצלח או לא, לא לכל סרט יש את הסגנון שלו?), נראטיב (נראטיב זה לא סיפור?), מיזנסצינה (המיז הזה לא היה קיים כבר?). באמצעות, צילום מעולה (לא היו בארץ סרטים עם צילום מעולה?), עריכה מפתיעה (זה גם אני לא מבין מה זה אומר) ופסקול שפוגע בול (וגם זה אני לא מבין. במי ואיך הוא צריך ומצליח לפגוע בול)(בייחוד ב”זרים”, שם לא פעם מציל אייל קצב, המופקד על המוזיקה, את הסרט רגע לפני שהוא מתפרק לרסיסים). שניהם מתחילים ממש מצוין(ממש חידוש להתחיל מצויין.. המדובר בקליפ שנגמר אחרי דקה וחצי?)..” בקיצור. בוא נעזוב את הסרטים הספצפיים האלה ונשאל את יאיר איך (באיזה מונחים “מקצועיים”)עשו כאן סרטים קודם להופעת השניים החדשניים האלה.
    אבל המלחמה של יאיר בקליין איננה מלחמה מקצועית ואיננה מלחמה בכלל. בס”ה צריך להבין אותה על רקע הסיטואציה שבאופן כללי מזכירה את הבדיחה על העכבר והפיל שרצים ביחד במדבר ואז פונה העכבר לפיל אומר לו: אנחנו עושים הרבה אבק הא.. משאיר לכם לנחש מי העכבר בסיפור ומי הפיל מהו האבק ומהי כמות האבק שכל אחד מהם מייצר.

  50. טריפונס 11 יולי 2007 ב - 8:30 קישור ישיר

    לכל מסנגריו של קליין – זה שהוא מבטיח לכתוב בעתיד ביקורת מפורטת, לא מכסה לו את התחת כשהוא טובח סרט עכשיו. אפשר גם במשפט או שניים לכלול אספקטים חיוביים בסרט, גם אם אתה לא אוהב, או אפילו מתעב, את המכלול. עשרות אנשים קורעים את התחת על כל סרט במשך שנים. זו חוצפה בריונית להתייחס אליהם ככה. קלגסות כזו של שניצר וקליין פשוט מבריחה מהפסטיבל סרטים. שמתם לב שמדוזות, נודל, הסודות ועוד רבים בחרו השנה לא לשחק רולטת רוסית עם היצירה שלהם, ולוותר על התענוג המפוקפק שנקרא פסטיבל הקולנוע בירושלים. אני משוכנע (וגם יודע אישית על חלק)שרוב מפיקי הסרטים שהחליטו להשתתף השנה בפסטיבל מתחרטים על כך.
    אגב סקופים מהפסטיבל – שניצר נצפה אמש דקות ארוכות מחוץ לאולם במהלך עשרים הדקות הראשונות של “מתוק ומר”.
    טיפ למבקר – אוהבי קולנוע שמכבדים את הסרט שהם רואים, כמו גם את הקהל סביבם, עושים פיפי ל פ נ י ההקרנה. נסה את זה פעם – נשבע לך שזה עובד.

    רוה לטריפונס: עם כל אהדתי לתמיכתך חשוב לי שיהיה ברור שביקורת קולנוע אינה מפעל צדקה ושמי שעושה סרט יודע שהוא יעבוד שנתיים ובסוף יש סיכוי שאיש לא יאהב את הסרט ויבוא לראות. מי שמתקשה לעמוד בכך שלא יילך לקולנוע. אני לא מבקש מאף מבקר שיכתוב משפט שניים של דברים טובים גם על סרט שהוא מתעב רק מתוך נימוס. זו כבר צדקנות. הטענה שלי היא אחרת והוסברה קודם: איך יכול להיות שבכיר מבקרי הקולנוע בארץ כרגע רואה שלושה סרטים ישראליים חדשים וחושב ששלושתם איומים, שאין רגעים של חסד באף אחד מהם? זאת התעלומה שלי.
    ואנא, השאר את הערמונית של מבקרי הקולנוע בארץ מחוץ לעסק. אין אף סרט שהפסקת פיפי באמצע שלו הרגה אותו.

  51. ברווז גומי 11 יולי 2007 ב - 9:21 קישור ישיר

    אוף. עדכון מדיניות המחיקה של הבלוג הזה לא הייתה נדרשת יותר מאז ידי עידן.

    ולנושא אחר, קשור לקולנוע משום מה, בעין הדג הציעו זווית ראייה שונה ומשעשעת ל”רטטוי”:
    http://www.fisheye.co.il/ratatouille#302865

  52. דני 11 יולי 2007 ב - 9:34 קישור ישיר

    רוצה לחזק את טריפונס – אתם שוכחים שגם קליין וגם שניצר קטלו שנה שעברה את אדמה משוגעת ועוד הרבה מהסרטים.וכן גם לסרט בינוני פלוס צריך לתת את הכבוד הראוי לו ולא להגזים בביקורת כי יש אנשים מאחורי הסרט שעבדו לא יום ולא יומיים ובמידה ויש בסרטים אספקטים חיובים למה לא לציין אותם מול השלילים סה”כ מרבית הסרטים שהשנים האילו נתנו להם ביקורות שוחטות אילו סרטים טובים ומרגשים שהקהל אוהב.
    מה שיקרה שנה הבאה שאף יוצר מכובד לא ישתתף בפסטיבל כי זאת באמת טעות לתת לשנים האילו לנגוס.

  53. אבנר 11 יולי 2007 ב - 10:06 קישור ישיר

    קורעים את התחת – ואו, איזה טיעון מבריק. זה קולנוע, לא תנועת נוער – לא מחלקים פה מחמאות על ההשתתפות. או שיהיו מוכשרים או שלא. או שהסרטים טובים או שהם חרא. אדמה משוגעת – חרא סרט. מחמאות גדולות למפעיל המנוף, אבל חוץ מזה – אין תסריט, אין דמויות, אין כלום (אגב, גם סימה וקנין – חרא סרט עם אותן מגרעות).
    על משקל קורעים את התחת אפשר לתת גם כמה מילים טובות לדן חלוץ ואולמרט – אל תשאלו איזה קריעת תחת היתה להם המלחמה האחרונה. למה תמיד רק לקטול?

    רוה לברווז ולאבנר: מהבוקר אני קורא ועונה ל-50 התגובות כאן. עכשיו אני רואה שכבר הקדמתם אותי בתשובות לחלק מהמגיבים. מסכים אתכם.

  54. עופר ליברגל 11 יולי 2007 ב - 10:48 קישור ישיר

    לגבי קליין: את “ידיים קשורות” הוא דווקא אהב (כמוני) בעוד יאיר קטל, כך שלא נראה שהוא יוצא במסע צלב נגד סרטים ישראלים.
    ולגבי “ביקור התזמורת” בתשובה להאחד: זה סרט שלם ומרגש, כולל משחק מעולה של ששון גבאי וסצנה אחת שהיא כמו תמצית של כל מה שאני אהוב בקולנוע.

    רוה לעופר: אם אני מנחש נכון מה הסצינה, הרי שזו בעיני אחת הסצינות היפות והמושלמות שאי פעם נראו בקולנוע הישראלי, ואחת הסצינות היפות שנראו השנה בקולנוע העולמי בכלל. וקליין אהב את “ידיים קשורות” ואת “שדות ירוקים” (“שדות ירוקים” הוא אחד הסרטים הישראליים השנואים עלי), ובדיוק כאן ניצבת כל המחלוקת בינינו. זו מחלוקת של טעם. אני חושב ש”ידיים קשורות” ו”שדות ירוקים” הם סרטי נטולי-קולנוע. בדיוק מסוג הסרטים שהייתי רוצה שייכחדו מהנוף המקומי. לעומת זאת, קליין נרתע מכל סרט שיש בו ציביון עממי, נראטיבי, קל לעיכול, מסוגנן, והמתקשר עם קהל. קרא היטב גם את ביקורתו הראשונית על “ביקור התזמורת”. סימפטי, זה מה שהוא נותן לו.

  55. האחד 11 יולי 2007 ב - 11:26 קישור ישיר

    לעופר ליברגל –
    אני יודע את כל זה,
    ראיתי את “ביקור התזמורת” וחשבתי שהוא מצוין,
    אבל הוא פחות טוב מ”בופור”.

  56. האחד 11 יולי 2007 ב - 11:44 קישור ישיר

    השאלה שלי הייתה למה רוב חברי האקדמיה חושבים שהוא יותר טוב מ”בופור”?!

  57. האחד 11 יולי 2007 ב - 12:07 קישור ישיר

    האחד ליאיר: אוי לא,
    בבקשה תגיד לי שלא גם אתה התחלת לחשוב ש”ביקור התזמורת” הוא הכי ראוי לזכות השנה?!

    רוה להאחד: מה הקשר? כתבתי את זה שוב ושוב: “ביקור התזמורת” סרט מקסים, מהנה, מרגש. “בופור” הרבה יותר. הנאתי מאחד לא באה על חשבון האחר.

  58. אורון 11 יולי 2007 ב - 13:44 קישור ישיר

    מבזק כוכבים: לורה דרן בישראל. אני לא ממש מעוניין לקחת על עצמי את התפקיד של המודיע על הגעת סלבס, אבל חשבתי שידיעה שכזו ראוי שתיכלל בבלוג. ולמי שרוצה לדעת עוד, יש לינק למעלה (כל הזכויות שמורות לסטיבי כמובן, למרות שאני אף פעם לא מציין את זה).

    את ההודעה המקורית פיצלתי, במסגרת המלחמה בפילטר הספאם (שרק מלהזכיר את סטיבי כבר חושד בי:-))

  59. אורון 11 יולי 2007 ב - 13:45 קישור ישיר

    וכדי שאני לא אהיה אוף-טופיקי לגמרי, הייתי רוצה להבין משהו בנוגע לדיון שמתחולל פה על ביקורות ומבקרים – גם אני מבקר. לא חשוב, לא נקרא, ובטח לא שניצקליין. האם אני אמור לצאת מנקודת הנחה לפיה אסור לי “להרוס” בשעה-שעתיים של עבודה, את מה שלקח ליוצרים שנה-שנתיים לברוא? או שאולי נקודה זו תקפה רק לסרטים ישראליים? הרי כל קשקושון הוליוודי שמגיע לכאן ויזכה לקטילות, לא ירים אף גבה מצטדקת. אך במה שנדמית כשנה גדולה ומשמעותית בקולנוע הישראלי (לפחות בימי חיי הקצרים), פתאום עלתה רמת הסינגורים על כל מה שכחול-לבן. אז עם כל הכבוד לזרם, אני אמשיך לשחות בכיוון שלי, ולפרגן בענק לכל סרט ישראלי שמגיע לו, לדעתי הסובייקטיבית כמובן. אני מאמין, שכך פועלים כולם.
    (ואת מי שחולק עליי לגבי עבודת המבקר, אפנה למונולוג הנהדר של אנטון אגו מ”רטטוי”, אותו ציטט יאיר בחיבה בפוסט קודם).

  60. טריפונס 11 יולי 2007 ב - 13:50 קישור ישיר

    יאיר היקר – אינני קורא לצדקנות ולהנחות, אלא להגינות בסיסית. אם מר קליין סבור שגם המוזיקה וגם הצילום וגם המשחק וגם הארט וגם העריכה ב”זרים” וב”החוב” איומים (לדעתי חלקם הרבה מעל הממוצע ואף למעלה מזה) אין לי אלא לקבל בהכנעה את קטילתו. אבל כיוון שבסרטים המדוברים יש (גם)הישגים משמעותיים ביותר, שאני סבור שאפילו ניאוליט מאובן כמו קליין יכול להבחין בהם – יתכבד ויציין אותם לצד דעתו הכללית על המוצר המוגמר במסגרת המילים הקצרצרה בה בחר לרמוס את מושאי קטילתו.
    העובדה היא שהשתלחויותיו הגסות החוזרות ונשנות ביצירה מקומית מבריחה מפיקים ובמאים מהפסטיבל. אני יודע אישית שזה כך, ואני משוכנע שגם אתה.
    לגבי השלפוחית של שניצר – יכול להיות שהשתן שלו עלה לי לראש – אני מתנצל. למרות שאני עדיין סבור שהמינימום שיוצרי סרטים יכולים לדרוש ממבקרים שלפעמים מנפנפים ברגע קולנועי קצרצר (גילה עם הסכין למשל) על מנת להוכיח נקודה, הוא שיהיו נוכחים פיזית בכל הרגעים כולם.

  61. טריפונס 11 יולי 2007 ב - 14:23 קישור ישיר

    עוד נקודה בעניין היחס השקול יותר שאני דורש לסרטים ישראליים בפסטיבל (אחרונה, אני מבטיח (: )

    כמעט כל הסרטים הישראליים המוקרנים בוולג’ין נמצאים חודשים ארוכים, לפעמים שנים, לפני ההקרנה המסחרית שלהם. כל מי שנמצא קצת בעסק יודע שזה שלב רגיש ביותר, בו כל בדל באזז וקמצוץ שמועה יכולים לעשות את כל ההבדל בין מפיץ נדיב ותומך, עם מודעות בעיתונים ועשרות עותקים, לבין כיתותי רגליים בין בתי הקולנוע בתקווה להקרנת חצות חד פעמית. תפקיד המבקר הוא לטעמי לעזור לקהל לברור מבין שפע הסרטים המוצעים לו בקולנוע בהקרנות מסחריות את אלה ששווה לראות. בפסטיבל מדובר בכתיבה שאחרי הקרנה יחידה, שאינה משרתת את המטרה הזו, ולעומת זאת יכולה לגרום נזק כביר, לפעמים טרמינאלי – לרך שעוד לא נולד. בהבדל מסרטים שבאים מחו”ל – ואשר גורלם לא ייחרץ כך לעולם – אני חושב שזה הוגן לדרוש שהבעת הדעה בשלב של טרום הלידה תהיה שקולה וזהירה יותר (בלי לחטוא כמובן לאמת הפנימית של המבקר). גם אם כוס התה שלך זה להעיף כאפות חינוכיות לילד, חכה בסבלנות שייצא לאוויר עולם ורק אז (כשהפה לאוזן של הקהל יכול להוות קונטרה הולמת) תן לו בחגורה.

  62. עופר ליברגל 11 יולי 2007 ב - 14:35 קישור ישיר

    ההשוואה והבחירה בין “בופור” ל”ביקור התזמורת” קשה מאוד כי מדובר בסרטים מאוד שונים- האחד “גדול” במנוחים ישראלים והשני צנוע. המשותף הוא לשני הסרטים יש עוצמה רגשית חזקה מאוד. אם הייתי צריך לבחור הייתי בכל זאת נוטה ל”ביקור התזמורת” משום בעיניי הואהחויה שהוא מעביר ייחודית יותר.

  63. רוברטה צימרמן 11 יולי 2007 ב - 14:36 קישור ישיר

    אני שמחה שמחקת את ההתכתשות האומללה ההיא-
    רק אם אפשר, המתחיל במצווה אומרים לו וכו’,
    אז הייתי שמחה אם תטפל גם בתגובה מס’ 9.

    תודה וסליחה שעשיתי לך בלגאן.

  64. רותם 11 יולי 2007 ב - 15:13 קישור ישיר

    לגבי “הבופור” ו”ביקור התזמורת”:
    לא ראיתי עדיין את השני, אבל נראה שכאן יש לנו רק צרות טובות – שני סרטים שכמעט כולם חושבים שהם טובים מאד. אז הבעיה היא רק להחליט מי יותר טוב?
    נו, שאלו יהיו צרותינו (הקולנועיות).

  65. עופר ליברגל 11 יולי 2007 ב - 15:29 קישור ישיר

    לטריפונס: לפני שלוש שנים הוצג “שנת אפס” בפסטיבל וזכה לביקורת טובות (גם מקליין) מה שלא מנע ממנו לא להיות מופץ במשך שנה וחצי.

    רוה לעופר: נו, וזה מה שקרה לסרט שקיבל ביקורות טובות. דמיין מה היה עולה בגורלו אם היה מקבל ביקורות רעות.

  66. טריפונס 11 יולי 2007 ב - 17:16 קישור ישיר

    עופר – מה הקשר? לא טענתי שאורי קליין הוא הבעיה היחידה של הקולנוע הישראלי. עם כל הנזק העצום שהוא גורם – אפילו התואר הלא מחמיא הזה קטן עליו. סרטים מתעכבים גם מסיבות אחרות, כמובן – אבל זה לא משנה את העובדה הבסיסית לפיה גסות הרוח והאלימות המילולית של איש אחד תוקעות מקלות בגלגלים של יותר מדי סרטים עוד לפני שיצאו לדרך. זה הכל.

  67. יובל 11 יולי 2007 ב - 21:24 קישור ישיר

    יאיר,
    לא התכוונתי שהצילום של קוטה מתאפיין באסתטיקה דלה או רק במצלמה רועדת. חלק מהסרטים שהוא צילם הם מהסרטים האהובים עליי ואני מאוד נהנה מהשימוש המתוחכם שהוא עושה ב”ריאליזם דוקומנטרי” (כביכול). מה שניסיתי לומר זה שאם צלם שנפל ממאדים יראה את “עד כלות הנשימה” או “לחיות את חייה” או Z ואז את “ימים קפואים”, הוא לא יחשוב שצלם אחד הוא ילדו הרוחני של השני. (ושוב, מכיוון שלא ראיתי את “זרים”, אז יכול להיות שאני טועה בקשר לזה). האם אתה אומר שיש ביניהם איזה דמיון סגנוני? או שההשפעה מתבססת רק על צילום וידאו ופריים סינמסקופ? אם אין לך זמן כרגע אתה יכול פשוט לכתוב כן או לא, ואז הברדק יסתדר לי.
    אותו דבר לגבי גורפינקל, האם אתה טוען שלגורפינקל יש סגנון אופייני? אם לא, אז איך יכול להיות שהצילום ב”החוב” הוא גורפינקל נהדר? אני לא מתווכח איתך, כי אני בכלל לא מבין מה כתבת.

    קליין לא מבקר את הסרטים על פי הסרגל האידיאולוגי שלו. הוא מתייחס לקולנועיות שלהם, בדיוק כמוך – בקצרה ובשטחיות. הוא פשוט לא מעריך את הקולנועיות של הסרטים.

    כמה דוגמאות מתוך דברי קליין:

    הנסיון הז’אנרי ב”החוב” – “הבעייתיות נובעת לא רק מהשימוש העילג שברנשטיין עושה, לעתים קרובות, במוסכמות המותחן הקולנועי”

    ההומור העילג והממוחזר ב”חומר למחשבה” – “הסיטואציות הקומיות אינן מקוריות דיין, ומרביתן חוזרות על עצמן יותר מדי פעמים; הדמויות אינן מעוצבות באופן רענן או מפתיע. רוב הדיאלוגים דלים ואף גסים. העלילה המצטברת על בסיס כל אלה מזכירה יותר מדי סרטים שכבר ראינו (מ”מעשה במונית” הישראלי הוותיק, “הבננה השחורה”, עוד סרט ישראלי מעט נשכח, ועד ל”רק לא בשבת”, סרט צרפתי, שעסק אף הוא בחילונים ודתיים בישראל, והיה ללהיט במולדתו).”

    הכרה במיומנות הקולנועית של “זרים” ו”החוב” והתייחסות ישירה לכך שזה לא מספיק כדי להעריך סרט – “מבחינות מסוימות הבימוי של “זרים” טוב יותר מזה של “החוב”. אבל התוצאה מוכיחה פעם נוספת שמיומנות צורנית לא יכולה לכפר על הריק שבתוכה.”

    השפעה תוכנית וצורנית על “זרים” – “לפני שמספיקים לומר “לפני הזריחה”, הם מוצאים דירה משותפת בברלין העמוסת תיירים – אלה ימי המונדיאל ב-2006 – ומתאהבים עד כלות. אולם, בניגוד לאיתן הוק לג’ולי דלפי בסרטו היפה של ריצ’רד לינקלייטר – שאין ספק שתדמור ונתיב שאלו ממנו בנדיבות מבחינה עלילתית וסגנונית…”

    אני מצטער שאני כותב הודעות ארוכות כל כך ומלאות בציטוטים. אבל אתה מתרץ את הביקורת הארסית שלך בכך שקליין “שומע” סרטים, או שהוא מבקר אותם “רק על סמך הסרגל האידאולוגי הפרטי והצר שלו”. אני לא מבין איך אתה יכול לקרוא את הדברים הנ”ל ולכתוב את זה.

    אתה פעמיים התייחסת לקליין כ”בכיר מבקרי הקולנוע בישראל” (בתגובות לתגובות). למה? אני קורא את הבלוג שלך באופן קבוע, וממה שהבנתי אתה מזלזל בו כבמבקר קולנוע, חושב שאולי פעם (כנראה בשנות ה-80) הוא היה טוב. אבל היום הוא טוב רק לראיונות עם מרסל אופולס. מה הופך אותו ל”בכיר המבקרים”? הוא מקבל תנאים מיוחדים בבתי הקולנוע? הוא מרוויח משכורות עתק? האם התואר שהענקת לו הוא רק נסיון רטורי שנועד לתת לביקורת המשתלחת שלך תוקף של מרד מוצדק במשטר המסואב?

  68. טריפונס 12 יולי 2007 ב - 3:13 קישור ישיר

    יובל

    קליין כתב את רוב הציטוטים שלך על החוב במסגרת קטילה
    של סרט אחר. יומיים אחרי הקטילה האלימה, הלא מנומקת, השטחית והקצרצרה המקורית. אולי החליט להוסיף אחרי שקרא כאן ובמקומות אחרים את התגובות והבין שהגזים. הביקורת הראשונה שלו הייתה זו:

    “בעייתיותו של “החוב”, סרטו העלילתי הארוך הראשון של אסף ברנשטיין, היא כה רבה, שאמנע ביריעה כה קצרה כמו זו מלפרט את כל ממדיה, ואדחה את הדיון במגבלותיו והשלכותיו של הסרט לכשהוא יצא לאקרנים. הבעייתיות נובעת לא רק מהשימוש העילג שברנשטיין עושה, לעתים קרובות, במוסכמות המותחן הקולנועי, אלא מהאופן שבו עלילת הסרט, שמציגה את סיפורם של שלושה סוכני מוסד ישראלים מיוסרים שלוכדים פושע נאצי המכונה “המנתח מבירקנאו”, משלבת בין זיכרון השואה, מיתוסים של הרואיות לאומית, קיטש, גסות ועוד. ”

    זה הכל!
    זוהי לא ביקורת. זה לא מזכיר שום דבר שדומה לביקורת. זו התנפלות אלימה (חכו חכו, זה עוד כלום,אני עוד אראה לו מה זה כשיצא) אף מילה על צילום, עריכה, מוזיקה, ארט, משחק. רק קללות משתלחות (עילג, קיטש, גסות, בעייתיות). שום הכרה בשום מיומנות. התוספת יומיים אחר כך רק החמירה את הנזק, אבל אני מתייחס בעיקר, כמשל לסגנונו של האיש, לביקורת הראשונה. האיש עובר השנה כל גבול, רק שבניגוד לשנים עברו, בהן לא היתה לקורבנותיו במה להגיב, יש היום, תודה לאל, את הבלוג הזה, ואת הטוקבקים. אולי אם לעוד אנשים יהיה אומץ לכתוב כאן ובמקומות אחרים את מה שהם חושבים על האיש (האמת שרבים כבר עושים את זה בטוקבקים של הארץ), ייפול למישהו ברשת שוקן סוף סוף האסימון (אני משתמש בדימוי מהאייטיז כמחווה לקליין).
    בעניין הסגנון הגורפינקלי – אני מציע את הניסוח הבא: פריימים מוקפדים עם קומפוזיציות מושלמות, מוארים נפלא. תנועת מצלמה חלקה ואלגנטית לעומק הפריים וחזרה. אני בטוח שהאנשים הטובים כאן ישמחו לשכלל את הנוסח הראשוני הזה.

  69. יובל 12 יולי 2007 ב - 5:28 קישור ישיר

    טריפונס, כנראה בנקודות מסוימות נצטרך לא להסכים. אני קורא את הפיסקה שציטטת ואני רואה ביקורת קשה ושטחית, בהתאם למגבלות הפיזיות שלה. קליין כותב לעיתון, וניתן לו מרחב מוגבל לפרסם את דעתו. לפי הפיסקה הזאת אני מבין שהוא חשב שהסרט גרוע מאוד, באספקטים רבים, ומנקודות התייחסות שונות. כשהדעה שלו שלילית כל כך אני חושב שזה היה לא פחות מעליב (אם לא יותר) אם אחרי משא ומתן עם העורכת שלו הוא היה מצליח להוסיף את השורה: “הצילום, העריכה, המוזיקה, העיצוב והמשחק היו X.” (מן הסתם מילה או שתיים, כאמור בגלל אילוצי מקום וזמן. אפילו יאיר, שיש לו שטח פרסום בלתי מוגבל בבלוג לא הספיק לכתוב הרבה יותר).
    ד”א – בסה”כ ציטטתי 2 התייחסויות ל”החוב” (גם ככה אין הרבה טקסט לצטט ממנו). אחת מהביקורת המקורית והשנייה מהביקורת על “זרים” – שבה כתוב שהבימוי של “החוב” פחות טוב מב”זרים”. קשה לי לראות איך ההערה השלילית הנוספת על “החוב” מצביעה על כך שקליין “הבין שהגזים”. הוא דווקא נשאר עקבי, וניצל את המקום הנוסף שהיה לו בשביל להרחיב מעט, כשהפעם הוא מתייחס לדמיון שהוא מוצא בין הסרטים.
    מגבלת המקום והזמן זה לא מצב אידיאלי, אבל זה המצב גלובלית. “קליין מדווח מירושלים” הוא רק גילום אחד של התופעה. מספיק אם תלך שנה אחורה ותקרא את ההתייחסות הראשונה של יאיר על “ידיים קשורות”. זה הלך ככה: “האיומים: ידיים קשורות, מחילות”. זהו. אין הבטחה גם להמשך (למרות שהיה בסופו של דבר).
    ואם זה לא מספיק תקרא למשל את סיכום פסטיבל טרייבקה האחרון בSLANT MAGAZINE – http://www.slantmagazine.com/film/features/tribeca2007.asp
    פסקה אחת על שני סרטים – Charlie Bartlett ו- Taxidermia שבה ג’ייסון קלרק רק קורא להם ערמות חרא ממוחזר ומשעמם.

    אני, כמוך, הייתי רוצה לקרוא בעיקר ביקורות מעמיקות וניתוחים מלומדים. הייתי רוצה שלקליין היתה ניתנת במה גדולה יותר. ושלהארץ (ולעיתונים האחרים) היה יוצא כל שבוע חוברת “קולנוע” עם ביקורות ארוכות של קליין ומבקרים אחרים. הייתי רוצה שכמה מבקרים שונים יהיו מאוגדים תחת בלוג אחד. הייתי רוצה שהיו יוצאים יותר ספרים על קולנוע בעברית (ובשפות אחרות) ושיהיה אפשר להשיג אותם בחנויות הספרים.
    מה שאני מקבל היום זה בעיקר ביקורות שטחיות, לפעמים מעט יותר ומעט פחות. בעבר, במקרה הרע פחות (והנדיר) לכותב היה כפולת עמודים גדולים – כמו שהיה ליאיר במעריב ובהעיר. אני לא מכיר אף מבקר היום שיש לו במה כזאת. במקרים מיוחדים ונדירים מאוד אולי לשניצר.
    וכבר זמן רב יש את הבלוג הזה, שבו יש כאמור שטח פרסום בלתי מוגבל, ולפעמים מתפרסמים בו דברים מעניינים ומרגשים. אבל אם אני מחפש ביקורות ומאמרים מקוריים ומלאי מחשבה מה אני מקבל? תובנות חצי אפויות, הערות מתחמקות שלא ברור מה מידת המחשבה שעומדת מאחוריהם, ו-2-3 תזות שעומדות מאחורי ביקורות רבות ונלקחות ברצינות רבה, אבל מידת התקפות שלהם מוטלת בספק כל עוד לא עומד מאחוריהם קורפוס של טקסטים.
    אתה רוצה התייחסות ל”צילום, עריכה, מוזיקה, ארט ומשחק” בשני סרטים שהוקרנו לראשונה לפני שבוע בפסטיבל סרטים בירושלים. אני רוצה שיאיר (ומבקרים אחרים) יתייחסו בהרחבה לאספקטים האלו ב”בוראט” ו”ילדים של מחר”, ב”הלהקה”, ב”סלאח שבתי”, ב”ימים קפואים”, ב”להציל את טוראי ראיין” ב”אי.טי”, ב”ממנטו”, ב”היוקרה”, ב”זודיאק”…

    ולכן, מכיוון שאני נאלץ להסתפק בהתייחסות שטחית לסרטים, אני אעריך את המבקרים בהתאם. כרגע, לטעמי, אורי קליין הוא המבקר שהביקורת שלו היא המעניינת והמנוסחת בצורה הטובה ביותר. גם כשאני לא מסכים איתו, וזה קורה פעמים רבות, אני מוצא את הטקסטים שלו מלומדים, כנים ובלתי מתפשרים.

    וזאת היתה תגובה ארוכה מאוד

  70. דני 12 יולי 2007 ב - 11:08 קישור ישיר

    יובל:

    אנשי ביקורת כמו קליין צופים בסרט מנקודת מבט שונה לצערי הם מחפשים את הבעיות בסרט ומדווחים רק אליהם וזה לא נכון.
    אני באמת חושב שאתה צריך לצפות בסרטים בלי קשר למה שאדון קליין אומר(אפילו שיכול להיות שהוא איש מאוד משכיל).ואז להחליט.

  71. שלומי 12 יולי 2007 ב - 13:51 קישור ישיר

    אורי קליין בזמנו גם קטל את “עלילות ג’יימס בארץ הקודש”, ורשם שזהו הסרט הגרוע בכל הזמנים.

  72. Ferry pour la Grece 28 ינואר 2011 ב - 1:21 קישור ישיר

    Thanks friend. This has been special knowing


השאירו תגובה